רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 10 ביוני, 2012

טיול על אתונות

מאת: יונית קריסטל
(מתוך גיליון 45, אפריל 2003)

את אביגיל הריתי במערה בדרום הר חברון, במהלכו של טיול רגלי מלווה באתון. זה היה טיול הסטורי, בעיקרו בשטחי הרשות הפלסטינית, ומעבר לקו הירוק. למדתי בו המון על מה שקורה בארץ ובשטחים ממראה עיניים, ומשיחות עם אנשים – "יד ראשונה". (כתבתי סיפור של כל הטיול, ואני אשמח להראות ולשלוח למי שרוצה).

כשיצאנו לטיול חשבנו לעבור בכל הארץ, אבל ההריון (הלא-מתוכנן) והבחילות העזות הפסיקו אותי בחורף ליד ים המלח. אבא של אביגיל ואני נפרדנו, אבל שותפנו השלישי למסע ההוא ואני נעשינו כעבור שנתיים בני זוג והמשכנו לטייל, טיולים ארוכים בעיקר בקיץ.ֹֹ

לפני שנתיים, כשאביגיל היתה בת שלוש, יצאנו מביתי, אז במושב מטע בהרי ירושלים, מצוידים בשתי אתונות, בכוונה לעלות צפונה לשומרון. חשבנו שאביגיל תרכב על אחת האתונות, והשנייה תיקח את הציוד, כך שקצב ההליכה שלנו יהיה מהיר דיו לאפשר לנו להגיע כל יום-יומיים למקורות מים.

אבל…

אביגיל, שנפלה כמה שבועות קודם לכן מגב אתון אחרת, לא הסכימה לרכב בשום אופן. בנינו לה מושבים מפוארים, המצאנו המצאות, קשרנו כסאות, חשבנו שאולי עם הזמן והניסיון היא תסכים, אבל היא – לא! "אני אלך ברגל".

והיא הלכה… אבל בקצב של ילדה בת שלוש, שכל חיפושית פרפר ופרח הם תירוץ לעצירה. זה היה איטי מאד ומייגע, וכמובן שלשומרון לא הגענו. נשארנו באזור הרי ירושלים ונחל שורק, בטווח הבטוח של מעיינות ההר וברזי קק"ל. הלכנו מעט, ישבנו הרבה, ובמקומות שהזדמן לנו לחנות בקרבת ילדים נשארנו יותר, כדי שלאביגיל, שהיא חברותית ושוחרת ילדים, יהיה פחות משעמם ולנו – פחות קשה איתה.

גם הטיול הזה נמשך פחות זמן מהמתוכנן לו, בגלל נסיבות טראגיות שלא היו תלויות בנו, אבל כשחזרתי, הרגשתי שגם חמשת השבועות בהם היינו בחוץ, תחת כיפת השמיים, ללא קירות – עשו משהו טוב לכולנו, ולאביגיל במיוחד. השהות בטבע מחדדת את החושים, מאפשרת לגלות את הקסם הצפון בדברים פשוטים ובמשחקים מאולתרים ללא פלסטיק צבעוני וגירויים חדשים בלי הרף. אנחנו לומדים להסתפק במה שיש לנו – בכל המובנים – וליהנות מזה. כמה מעט בעצם דרוש לנו כדי לחיות! טיול ארוך, שהוא כבר בעצם שָהות, מאפשר שקיעה והטמעה של כל אלו לתוכנו באופן הרבה יותר עמוק מאשר טיול או מחנה של כמה ימים, כאשר הסוף, והחזרה הביתה קורצים כל הזמן מעבר לפינה.

בטיול ארוך הסוף נעלם, ומה שיש עכשיו זה מה שיש. זו המציאות.

מבחינת היחסים עם אביגיל, אני זוכרת שהדבר הכי משמעותי עבורי היה הקלות בה יכולתי להציב גבולות ברורים בטיול, לעומת הבית, מפני שבחוץ יש להרבה דברים הרבה יותר משמעות. לשפוך כוס מים, למשל, כשיש לנו כמות מוקצבת ליום – זה משמעותי! להיות לא זהירה ליד האש – זה משמעותי. וכך הלאה. הדברים כולם נראים אמיתיים יותר ופשוטים וברורים יותר. הבחנתי בכך גם כשיצאנו וגם כשחזרנו, והדברים חזרו לאטם לקדמותם המעורפלת משהו.

בזמן שנכתבים הדברים הללו, שוב אנחנו בטיול ארוך אבל מנסיון הטיול הקודם, שכללנו את אופן התנועה. קנינו הפעם אתון גדולה וחזקה, השגנו עגלה, למדנו לרתום את האתון לעגלה, ו… קדימה…

אביגיל יכולה לבחור בין הליכה, ריצה, או ישיבה על העגלה, שנראית לה כמו לונה-פארק מתמשך.
זה אמנם מגביל מאד את הדרכים בהם אנחנו יכולים לעבור, אבל מקל מאד על הטיול עם אביגיל המאושרת. בכלל, דווקא אביגיל, שהנאתה מהטיול היתה אחת הדאגות העיקריות שלי לפני היציאה – פורחת. היא עומדת בגבורה בתנאי הדרך – הקשים לפעמים – גשם, קור, חום, ברחשים ויתושים, ופעמים רבות מהווה עזרה אמיתית ונחוצה. כיוון שאנחנו רק שלושה, יש מצבים בהם כל יד חשובה, ולמשל בעליות, כאשר צריך לדחוף את העגלה, אביגיל מובילה את האתון ואנחנו דוחפים… או כשמגיעים מאוחר לנקודת השינה ויש צורך באיסוף עצים מהיר על מנת לבשל ארוחת ערב, לעזרה שלה יש משמעות אמיתית. זה שונה מאד מ"לשחק בלעזור לאמא", כמו לשטוף כלים או לתלות כביסה בבית. כאן העזרה שלה באמת נחוצה, והיא מרגישה את החשיבות של עצמה ואת היותה חלק ממשי במאמץ הכללי.

למען האמת, לא רצינו לטייל רק שלושתנו, וחיפשנו שותפים, אפילו אם לזמן מוגבל. ואכן, בהתחלה, כשהיינו בנגב וחיפשנו אתון, לפני היציאה לדרך ממש, היו איתנו עוד אמא ושני ילדים, ובאמת הדברים היו קלים יותר. הילדים שיחקו יחד, ולכל אחד מן המבוגרים היה קצת יותר מרחב של פעילות. חנינו ליד אוהל של בדואים, ששהו שם את חודשי האביב הטובים למרעה. ילדיהם היו באותו זמן בחופשת הפסח, וגם הם הצטרפו לחברה הילדים. בילינו זמן רב בחברתם, לומדים יותר מקרוב את אורחות החיים שלהם, מקשיבים לסיפורים, ומבינים יותר את מורכבות הבעיות של הקרקעות, מצב הנשים וכו'. שוב, נוכחתי, שאין טוב ממבט עצמי, ופגישות ישירות עם גורמים רבים – גם נציגי קק"ל, הסיירת הירוקה ומתיישבים יהודיים בחוות – כדי להבין כמה מורכב המצב וכמה לא מדויק המידע המגיע מן התקשורת.

אביגיל למדה עד כמה לילדים יש תפקיד חשוב בעזרה בבית. היא היתה מגרשת את הגדיים והטלאים הקטנים מן האוהל, בחברת מָאהָא, חברתה המבוגרת ממנה, שהפכה למושא הערצתם של הילדים הקטנים. היא נהנתה מאד להשאר במאהל שלהם, והלכה לבד בבוקר להביא מהם חלב ולפעמים ביצים. אני שיפרתי מעט את הערבית המוזנחת שלי, והרגשתי שאין טוב מהיכרות כזאת, לאורך כמה שבועות, כדי ליצור ידיעה פנימית עמוקה שכולנו בני אדם, גם אם שפת הדיבור שלנו שונה, ואורח החיים שלנו אחר.
חוויה של מפגש כזה, כמעט ולא יכול להתבצע בתנאים אחרים.

בהיותנו אנחנו חסרי בית ונוודים, אנחנו נמצאים במקום הרבה יותר חשוף למפגשים מסוגים שונים, עם אנשים שבאופן רגיל לא היה יוצא לנו בכלל לפגוש. זה היה נכון עם הבדואים, ואחר-כך עם אנשי המושבים בהם עברנו.
סוף דבר.

גם הטיול הזה נפסק בטרם עת בגלל בחילות אימים של הריון לא-מתוכנן…
רצינו להגיע לגליל, ולהשאר עד החורף, אבל הפסקנו באזור מרכז הארץ… בצער.
אני כבר מחכה לפעם הבאה.
כשנצא – נזמין אתכם להצטרף.

תגובה אחת   (רסס)

  1. מאת תמרול_ה:

    אני הולכת כבר מאתמול עם הסיפור הזה ולא נרגעת ממנו.
    הוא ננעץ בי כמו חץ בלב. משום מה יש כאן משהו שמזכיר לי את הספר של דוד גרוסמן, הזמן הצהוב. זה ספר שכולו מפגשים עם אנשים. שיחות מהותיות איתם. פשוטות, נקיות.

    המסע שלך אנושי בכל כך הרבה רבדים, של הגבולות של בתך, של העזרה האמיתית שלה, מפגשים עם הבדואים, החוץ הפשוט הזה. האבק והגשם והיתושים.

    אני רוצה גם.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )