19 ביוני, 2012

קצב פנימי

איך נכון ללכת, לאט או מהר? האם בריא לרוץ? כמה כל אחד מאיתנו צריך ללכת ביום?

כהומו סאפיינס, התפתחנו כציידים-לקטים. באורח החיים שבו התפתח המין שלנו, הלכנו כל יום כמה קילומטרים. כמה קילומטרים? זה שונה מחברה לחברה, שונה בין המינים ובין הגילאים. הילדים הקטנים נישאו יותר משהלכו, הגברים הלכו לפעמים עשרות קילומטרים, כולל פרצי ריצה קצרים, בימי צייד, מסורגים בימים שבהם לא יצאו רחוק מהמחנה. הנשים הלכו כל יום כשהן נושאות משאות: תינוק או פעוט, ואת הצידה שליקטו.

לכולנו נכון ללכת כל יום קילומטרים. אולי שניים. אולי עשרה. יש כאלה שהגוף שלהם צריך ללכת הרבה כל יום, אחרת הבריאות שלהם תידרדר מאוד. יש כאלה שהגוף שלהם צריך פחות קילומטראז' יומי כדי לתפקד במיטבו. אבל כולנו צריכים ללכת הרבה, יום יום.

מנסיוני, מתצפיות שערכתי במשך השנים, גם הקצב הפנימי של כל אדם שונה. יש כאלה שהולכים באופן טבעי בצעדים יותר מהירים ומזורזים, לא נוח להם "להזדחל". לעומתם יש כאלה שהולכים באופן טבעי הליכה נינוחה, ולא נוח להם "להזדרז". הראשונים נוטים להתרעם על האיטיים, שמעכבים אותם כל הזמן, והאחרונים נוטים להתרעם על המזורזים, שמאיצים בהם כל הזמן ולא נותנים ללכת בנחת (-:

לפעמים, הקצב הפנימי אינו הקצב האמיתי, הנכון לנו, אלא קצב שהתפתח במשך השנים תחת מכבש לחצים חיצוני. במקרה כזה, ככל שאנו משקיעים בהקשבה לעצמנו ומגלים בהדרגה את האישיות האמיתית שלנו, הקצב שלנו ישתנה גם הוא וישקף יותר את מה שנכון לנו ופחות את הפגיעות והכפייה ש"מעכו" אותנו לתבניות לא מתאימות בשנים שבהן לא יכולנו לשמור על עצמנו.

אלה מאיתנו שסובלים מכאבים בהליכה איטית מדי, ייתכן שהם גם נובעים מיציבה לקויה, שמחירה מתגלה מהר יותר כשההליכה איטית יותר: נטייה להישען יותר על כרית כף הרגל והאצבעות במקום להניח את הרגל על העקב, אגן שנוטה קדימה במקום להישאר מאחור כראוי לו, עורף שמעוקם קדימה במקום להישאר "עורף ארוך", כתפיים שמוטות וכלוב צלעות נטוי שמקשים על הנשימה ומפתלים את עמוד השידרה – כל אלה מתבטאים גם בהליכה שלנו ועלולים לגרום לכאבים להתבטא בעוצמה רבה יותר ככל שנלך זמן רב יותר.

החיים כיום כמעט לא דורשים מאיתנו הליכה, לפחות עד שנולדים לנו תינוקות שמסכימים להרגע רק כאשר לוקחים אותם על הידיים ומתחילים ללכת. כמו בהרבה דברים אחרים, גם בנושא ההליכה התינוקות מזמינים אותנו להתחבר לגוף שלנו ולאדמה. ואם אנחנו מוכנים לקבל, אנחנו יכולים לגלות מחדש את הקצב שתמיד היה לנו, הקצב הפנימי.

7 תגובות   (רסס)

  1. מאת רועי שרון:

    בשמת, תודה על הארת חשיבות ההליכה הארוכה בכל יום!

    אני רוצה להזכיר בהקשר זה את הפוסט של דני דנקנר:
    http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/07/treadmill-desk

  2. מאת יעל הרבורגר:

    באופן מפתיע אולי, דווקא החיים העירוניים יכולים להיות מזמני הליכה רבה.
    אני מוצאת שאני הולכת הרבה ברגל, שכמעט כל מקום נמצא "במרחק הליכה" וברוב הפעמים בבחירה בין האוטובוס לרגליים ההליכה מנצחת.
    תודה

  3. מאת עינבל ויסמן:

    רשומה מאירה ומעירה.
    אנחנו שוכחים ללכת, הזמינות של כלי הרכב וקרבתם של היעדים בקיבוץ. ואז הליכה היא משהו שיוצאים אליו במודעות, במתכוון, בשעות נוחות, במטרה יחידה- ללכת.

  4. מאת ורד לב:

    באחד מבלוגי הפליאו היותר מפורסמים (של מארק סיסון) הוא כתב פעם פוסט על קצב הליכה של אנשים.
    הוא תאר איך הוא וזוגתו התבוננו על אנשים שנעים בפארקים בארה"ב- יש את אלה שזזים מהר, שעושים המון ספורט, רצים וכו'. ויש את אלה שנעים לאט.
    בהקשר הזה הוא ציין את יוצאי אסיה למיניהם. הוא הבחין שהתנועות שלהם איטיות ביחס ל"מערביים", אולם הם ממשיכים בתנועה במשך זמן רב יותר ובנחת. אין הרבה מאמץ נראה לעין, הזעה ועזרים מיוחדים, אולם יש תנועה רציפה, מושכת, בהנאה וכחלק מאורח החיים.
    זו אכן התבוננות מעניינת בעיניי, שכן עמי אסיה באמת המשיכו יותר מאיתנו (המערביים) לנוע כחלק מאורח החיים היומיומי שלהם. בעוד אנחנו נסמכים יותר ויותר על כלי רכב, כפי שענבל כתבה, בהרבה מקומות באסיה אין את האפשרות הזו משלל סיבות.
    יש לזה הרבה יתרונות בעיניי…

  5. מאת אושרי הילזנרט:

    תודה על הפוסט, מזכיר לי את המחשבות שמעורר בי השיר "אני הולך" של אהוד בנאי.
    מתוך השיר: "אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע, זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד. "
    (קישור ליתר המילים: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=57&wrkid=30129)
    "אני הולך" שיש בו מעט אירוניה, הרבה עצב, הרבה מהכל, מדבר בשבילי עם השיר, שלא לומר ההמנון של אהוד "יוצא לאור". (קישור למילים: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=57&wrkid=3481)
    -
    אני הולך הרבה בכל יום, והולך לאט, לרוב גם בנחת :-)
    שמתי לב שמה שמשפיע יותר מכל דבר אחר על היציבה וההרגשה שלי – זה היכן המיקוד שלי נמצא: "בשביל מה אני הולך". ועכשיו אני שם לב ש"בשביל" יש בו את המילה "שביל".

  6. מאת תמי גלילי:

    תודה רבה על הפוסט החכם, בשמת!
    זה מתחבר לי להרבה דברים שלמדתי על עצמי בזמן האחרון, ונותן לי עוד הרבה חומר למחשבה.

  7. מאת עודד:

    אותי מטריד חוסר ההליכה של הדור הצעיר שלי.
    כשהייתי ילד הייתי הולך מרחקים גדולים מאוד ברגל. לבית הספר, לצופים, לחברים.
    היום, אפילו למרחקים קצרים למדי הילדים רוצים שנסיע אותם. אני משתדל לדרבן אותם להגיע לבד, ברגל או באופניים, גם כדי שילכו קצת, גם כדי שירגישו יותר עצמאיים, וגם כדי שאני אוכל לשבת כמה דקות פחות ליד ההגה…

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )