24 ביולי, 2012

המסע לשירותים בחוף השני

זו הייתה שעת צהריים בשבת.
היה חם מאוד, והחוף היה מלא אנשים.
אני לא אוהבת ללכת בחום, ולא אוהבת מקומות צפופים, לכן ממש לא התחשק לי לצאת למסע הזה – מרחק של כעשר דקות הליכה, אבל הייתי חייבת.
חבשתי כובע, התעטפתי בבד כדי לא להישרף מהשמש, ויצאתי לדרך.
הלכתי והלכתי והלכתי, ובזמן שהלכתי ריכזתי את מאמציי בנסיון להתנתק מהכל – מהחום, מהרעש, מהמוני האדם שדיברו וצחקו ואכלו והשתכשכו, מהמצופים והאבטיחים ושקיות הבמבה ודליי הפלסטיק.
רציתי רק להגיע כבר ולחזור הביתה – אל החוף "שלנו" (שהיה הרבה פחות צפוף), אל שלוות הצהריים בצל הסככה שתובּלה מדי פעם בטבילה במים הקרירים.

בסוף הגעתי. נכנסתי לשירותים, יצאתי, נשטפתי במקלחת כדי להתרענן קצת לפני המסע חזרה אל החוף שלנו, והתחלתי ללכת.

פסעתי לאטי על קו המים והסתכלתי סביבי, על כל האנשים, ופתאום ראיתי -
שני זוגות צעירים וכמה פעוטות מתחת לשמשיה גדולה.
אב ושלושה ילדים גדולים חופרים בור על שפת המים.
אשה יושבת על כסא נוח ובתה הפעוטה ישנה בחיקה.
כאילו נפקחו בי העיניים הפנימיות, הרואות באמת, מבעד לכל מה שאני יודעת על עצמי ועל המציאות, על מה שאני אוהבת או לא אוהבת, ופתאום ראיתי אותם – אנשים, נשים וילדים, בשבת בצהריים בים. אוכלים, שותים, צוחקים, מדברים – חיים. עושים כמיטב יכולתם בתוך העולם הלא מושלם הזה, בתוך המורכבות הזו של החיים.
גל של רגש גאה בי ועיני התמלאו דמעות, אבל רק אחרי שחזרתי הביתה, לאוהל שלנו, הרגשתי את עומק החוויה שעברתי. זה היה קצת כמו בחלום – כשהכל כאילו רגיל אבל איכשהו גם שונה, וידעתי שאני זו ששונה, שקרה לי משהו חשוב.

מאז אותה שבת על החוף עברו כבר כמה שבועות. הרושם החזק שהותירה בי החוויה הטשטש מעט ודהה.
מה שנשאר הוא סיפור.
סיפור שאני יודעת שאספר לעצמי ולאחרים בכל פעם שאתקשה לזוז מן המקום הנוח שבו אני נמצאת.
סיפור על הקסם שבתנועה, שבשינוי – גם ובעיקר כשהוא לא נוח ולא מתאים.
סיפור מסע.

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת לילך:

    תודה. נהדר ונכון

    וגם, עוד מין פן שכזה:
    כשיש לנו צורך דוחק, מועקה שלפעמים פעוטה ו'נמוכה' (כמו צורך לשירותים)
    - אנו מתקשים לגדול במרחב שלנו ולהשתמש בעיני הרגש והתבונה

    ורק סילקנו את הצורך, את החשש מפניו – והנה אנו פנויים ומסוגלים.

    ומה זה אומר לגבי-
    כשאני מלווה את ילדי או נשים בהריון, לדוגמא, שסובלות מצרבות, וחששות ופחדים וסבל מחוסר יכולת החלטה וכו' – מין מצב מורכב שכזה.
    לפעמים דווקא לעזור ותמוך בפן הגופני הפשוט, הפרקטי – למשל לעזור להתמודד עם הצרבות
    מאפשר לאישה להשתמש במשאביה, לנכוח בגופה ובנפשה
    ופתאום היא מקיימת דיאלוג מרגש עם פחדיה ומגלה נתיבים חדשים של יכולות אבחנה והחלטה….

    מקווה שזה מתכתב לכם עם מה שרונית האירה

  2. מאת בשמת_א:

    איזה יופי (-:

  3. מאת לילך_ש:

    איזה יופי.

  4. מאת רונית סלע:

    תודה :-)

    לילך- מעניין מה שכתבת.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )