מאמרי מערכת לסיכום נושא 31 ביולי, 2012

ארבעה מסעות קטנים

1. נרניה. היער האפור

אני מקשיבה לאמיר, שקורא לילדים מתוך הספר "הנסיך כספיאן" מסדרת ספרי נרניה, ופתאום מתעוררת בי בפראות תשוקת הנדודים. להיות הרחק מכאן. האם זה בגלל תיאור היער? חורבות הארמון? ההרפתקה שעומדת להתחיל? או אולי זה סתם הנוף, שונה כל כך, רחוק כל כך מהחום הנורא הזה של יולי, חום הקיץ שאפילו עוד לא הגיע לשיאו?

אני מוכרחה לצאת מהבית באותו הרגע. ללכת. אפילו פיסת נוף לא מוכרת, פיסה קטנה, תנחם אותי.

כן, הייתי מעדיפה לתעות לבדי ביער השחור, כמו לפני חמש עשרה שנה, כשנסעתי למקומות שעוררו בי, בעצם שמם, געגועים בלתי נסבלים. ואילו עכשיו צלע ההר – במקום אחר היו קוראים לזה גבעה, אבל פה זה הר קטן – צלעו אפורה מצמחייה צמאה, יבשה. רק הכתמים של ירוק – אלון, אלה, חרוב – מזכירים לי שהקיץ יבוא אל קצו בעוד חודשיים-שלושה. "ויש שהזכירני לבבי / כי עם עלות השחר הוא ירוק" (לאה גולדברג, מתוך הספר עם הלילה הזה).

2. גזע עץ אשל. קיבוץ בצפון

"המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים", כותבת לאה גולדברג במחזור שירים נפלא באותו הספר. כמה געגועים יש במשפט הזה. במקום לראות בו עצב על השנים שחלפו, על מה שאבד, אני רוצה הפעם לקרוא בו עידוד. עידוד לכתיבה ולחיים. הלא כל כך הרבה פעמים אני מרגישה ככה: הילדה בת השמונה נמצאת פה, מעבר לעיקול הלב. הנערה בת החמש עשרה ברורה לי יותר מהאשה שהייתי אמש. גזע עץ האשל הזקן היה מוחשי פחות כשנגעתי בו אתמול, כשטיילתי בקיבוץ של ילדותי, משהיה הגזע של אותו עץ כשנגעתי בו בזיכרון שעלה פתאום בלבי, בקצות ידי, לפני שבועות אחדים.

3. חניית ביניים. רומא

כשיצאתי לדרך היה פה חם כמו שתמיד בספטמבר. אפילו מעיל לא לקחתי.

נחתתי בשדה התעופה של רומא והיו לי חמש שעות לנסוע לעיר, לפגוש אותה ולחזור בזמן לטיסת ההמשך לפראג. רק אני מסוגלת לקבוע כזאת תוכנית, עם כזה לו"ז צפוף, ועוד ברומא, שבה לוחות הזמנים הם בגדר המלצה לכל היותר.

נסעתי ברכבת פרברית – ואולי זה היה שאטל? – משדה התעופה לתחנת הרכבת שבה קבענו להיפגש. איך תיאמנו את הפגישה? האם התקשרתי אליה מהארץ או מטלפון ציבורי בשדה התעופה? השנה היתה 1998, לא היו טלפונים ניידים, לא לאנשים כמונו בכל אופן. ישבתי וחיכיתי.

זה היה בחלק של העיר שלא זכרתי במיוחד, אזור מכוער, אפילו שכמו בכל רומא היו גם בו פסלים עתיקים, מזרקות ואיזו חומה. אחרי שעה ניסיתי להתקשר אליה. היא עוד לא יצאה מהבית! הבטיחה שהיא מגיעה. עכשיו נשארו אולי שעתיים עד טיסת ההמשך – ובתחנה בינתיים לא קרה שום דבר מעניין. לא כמו בסיפורי מסע אמיתיים, שהכל קורה בזמן שמחכים למשהו אחר. זאת היתה תחנת מטרו נידחת, מין מקום שלא מדמיינים בשום אופן כשחושבים על העיר רומא.

שממה ושיממון.

היא באה בהילוך של דיווה – שחקנית במקצועה, אנה מַנְיַאני ווֹנאבּי – אבל לבשה בגדים מכוערים שלא החמיאו לה ונראתה מבוגרת בעיני, שזכרו נערה בת חמש עשרה. על מה דיברנו בזמן הקצר שנשאר לי לפני שהייתי מוכרחה לעלות על הרכבת בחזרה לשדה התעופה? אין לי מושג. רק קולה – חם ועשיר ובעל מבטא רומאי צחקני – זכור לי היטב.

במטוס בטיסת ההמשך לפראג ישבתי ליד בחור איטלקי נאה שלא היה שייך לשום חלק בעבר שלי, ותהיתי אם הוא עתיד לקחת חלק בעתידי הקרוב. את מה שחשבתי שהיה יכול להיות המשכה של ידידות שלא היתה נפלאה מעולם, עם השחקנית שהיתה פעם בת חמש עשרה, השארתי שם, בתחנה הנידחת.

עצי תפוחים לאורך הדרך משדה התעופה הם הדבר הראשון שאני זוכרת מהביקור בפראג. יש לי עוד הרבה סיפורים מספטמבר 1998 בפראג, ואחר כך בקַרלוֹבִי וַארִי, ברכבת לנירנברג, ביער השחור, בשטרַסבּורג…

היה קר כמו שבספטמבר באירופה.

4. צל. יורט בגליל העליון

הווילון הלבן השקוף מתנופף כשואף אוויר מלוא בטנו, ונצמד בחזרה לרשת בתנועה החלטית. צל העלים על הבד נפרד מצל העלים על הרשת נגד יתושים – תאוֹמי-צל שמתרחקים, זה שעל בד הווילון גדֵל ומתבהר, זה שעל הרשת מתנודד ומחכה, ותאומו שביקש להתרחק ולגדול חוזר אליו לבסוף, בטפיחה מתוסכלת או משלימה.

האם הייתי רוצה לבלות מול החלון הזה כל בוקר למשך שארית חיי? אני לא יודעת. באתי לכאן לכתוב ואני כותבת. עוד מעט יפרקו את היורט הזה, ועוד מעט מכך אחזור הביתה, לחלון הרגיל שלי. אבל אם הייתי גרה פה זמן-מה בטח הייתי זוכרת את צל העלים על הווילון, כמו שאני זוכרת את פסי הצל על קיר חדר השינה, שהיו מתמתחים ומתכווצים ונעלמים וחוזר חלילה באור הפנסים של כל מכונית שחלפה בחוץ בלילות ברחוב קריית ספר בתל אביב. שם, בישיבה מזרחית על המיטה בחדר, התחלתי למלא במלים מחברות גדולות בכריכה קשה, צבעונית.

7 תגובות   (רסס)

  1. מאת לילך_ש:

    לקחת אותי למסע קסום בזמן ובעולם. איזה יופי היה. תודה.

  2. מאת אמא של נושקי וטלהצ'וק:

    אוי אני אוהבת אותך

  3. מאת לימונדה:

    תודה!
    את כותבת מקסים

  4. מאת תמי גלילי:

    נהדר. תודה.

  5. מאת תמרול_ה:

    מאז פטירת הורי לפני כשנה, אני מרבה במסעות לעבר ובחזרה,
    מה שכתבת נתן לזה מילים. אני חשה עצמי נעה כל הזמן, תמונות מילים מראות,
    והנה זמן אחר, דברים אחרים, תהיות, בוהה בחלון הרכבת של המסעות האלה, מהרהרת.
    ובינתיים מבשלת, שולחת משהו במייל, אוכלת משהו, ונוסעת.
    תודה לך.

  6. מאת גלית:

    תודה לכן על התגובות! (רק עכשיו ראיתי). תודה לאכסניה הנפלאה והמפרגנת הזאת של "באופן טבעי".

  7. מאת עדינה ניפו:

    גלית, סוף סוף קראתי את זה (יש לי ערימות של קריאה מחכה לי, ההספק שלי עגום לאחרונה)
    וכל כך נהניתי אפילו היה רגע שעברה בי צמרמורת לא רצונית מפתיעה (-:
    איזה כיף של כתיבה. נהניתי הנאה גדולה וקיבלתי השראה!
    תודה

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )