1 ביולי, 2012

לגור במסע

אני יושבת כאן על מחצלת עלי הדקל, מול המחשב, כותבת בעברית. האויר חמים ונעים. לידי הבת שלי רואה סדרת ילדים מתוקה של הבי-בי-סי ברשת. אני שותה תה ג'ינג'ר (עוד כואב הגרון מהשפעת של שבוע שעבר) והיא אוכלת בננה. יום ראשון בבוקר, סופ"ש, והאיש עדיין ישן. בתוכניות היום ללכת למסיבת פרידה לחברים שעוברים למדינה אחרת.

אין הרבה רמזים הבוקר לזה שעברתי לצד השני של העולם, לאי קטן באמצע האוקיינוס השקט, ברפובליקת בננות בת פחות ממליון תושבים. מוזר.

טוב, זה לא מדוייק. המקום הזה בהחלט שונה ממקומות אחרים שגרתי בהם. מצד שני, לפעמים דוקא תחושת הדז'ה-וו מפילה אותי לאחור. פיג'י של שנת 2012 מזכירה לי יותר מכל את ישראל של ילדותי המוקדמת, או אולי את ישראל האידיאלית של שנות השבעים שודאי קיימת רק בדמיוני. האנשים כהים יותר, הזרים מסתובבים עם אייפדים, והגשם לא נותן מנוחה, אבל בכל זאת יש דמיון בכל מיני דברים קטנים – האוטובוסים המקרטעים והרעשניים, האנשים הפתוחים והמחייכים, תרבות ה"סמוך" והפרוטקציה, המכוניות הישנות, נהגי המוניות, השוק, חנות הכלבו (אני ואישי קוראים לה בינינו "המשביר", ולא במקרה).

ויש גם דברים שמעולם לא היו בישראל של ילדותי – הנשים ההודיות בבגדיהן הצבעוניים, הגברים הפיג'יאנים המרשימים בחצאיות מחוייטות, ערימות הקוקוסים הירוקים למכירה בצד הדרך, הירוק-ירוק הזה של אי טרופי, ירוק משוגע שמשתלט על הכל וגם על עצמו.

אז איך הגעתי לכאן?

התשובה הפשוטה היא שבמטוס. זו תשובה מתחכמת, אבל גם משמעותית – הגעתי לכאן בגלל הטכנולוגיה המודרנית. נכון, יש אנשים שמגיעים לכאן בסירות מפרש קטנות (לא פגשתי, אבל הסירות עוגנות קרוב), אבל זה לא בשבילי. אנחנו הגענו בגלל הצעת עבודה שהגיעה דרך האינטרנט, אחרי ראיון טלפוני, חיפוש מידע דרך גוגל, וכמובן שלל טיסות ארוכות. לפני מאה שנים זה לא היה קורה. כנראה שאפילו לא לפני 15 שנים.
התשובה הפשוטה קצת פחות היא כי רציתי הרפתקה. הציעו לאיש משרה כאן, וידענו שאם נסרב, תמיד
נסתכל אחורה ונתהה. כי אף פעם לא גרתי במדינת עולם שלישי, ורציתי לראות מקרוב מה זה אומר (אבל במקום בטוח, בלי מחלות ומלחמות ועוני קיצוני. אני מפונקת). כי לעזאזל, מי אומר לא כשמציעים לו לעבור לפיג'י לכמה שנים?

התשובה העוד פחות פשוטה היא כי החלטנו לעזוב את מקום המגורים הקודם שלנו בהולנד, ואני לא אוהבת למשוך דברים. זו היתה החלטה עקרונית שיכלה לחכות עוד כמה שנים, אבל ברגע שהיא התקבלה בעצם היינו במצב של המתנה, ומצב של המתנה ממית אותי. אז כשהגיעה הזדמנות לעשות משהו שהוא אולי קצת מטורף, היא נפלה על קרקע פורייה.

נו, אז קיבלתי את ההרפתקה שלי?

זו שאלה טובה. יש ימים שהתשובה היא כן ודאי. ימים שאני אנתרופולוגית, ארכאולוגית, ביולוגית, או "סתם" תיירת, אני ילדה קטנה שוב ואני כאן כדי לגלות את העולם. יש ימים אחרים שבהם אני מרגישה תקועה ולא מבינה מה אני עושה כאן, כמו השבוע. רוב הימים הם באמצע – הם טובים, אבל לא ייחודיים. המחצלת הפיג'יאנית שלנו יפה, מזג האויר נעים לי, האנשים מעניינים, אבל רוב ההתרגשויות שלי הן מהילדה שגדלה לי מול העיניים, ואותה, תודה לאל, אני לוקחת איתי לכל מקום בו אני גרה.

אבל אולי ככה נראית הרפתקה.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    איזה יופי! (-:

  2. מאת תמי גלילי:

    מקסים!
    אהבתי מאוד את הדימוי של ישראל בשנות השבעים מחובר לתיאור הציורי והצבעוני של האי, וישר התחברתי אליו. נסיעה בזמן ונסיעה במרחב ביחד.

    "רוב ההתרגשויות שלי הן מהילדה שגדלה לי מול העיניים, ואותה, תודה לאל, אני לוקחת איתי לכל מקום בו אני גרה."
    נהדר ומדויק.

  3. מאת ורד לב:

    אכן חלום כזה- לחיות על אי טרופי…
    תענוג!
    מחכה לשמוע עוד על החוויות שלכם (יש עוד מקום לקרוא על זה? בלוג או משהו כזה? אשמח…)

  4. מאת טלי מאיר-צ'יזיק:

    אוי. אני כל-כך מתגעגעת…

  5. מאת רחל ברמן:

    תודה תודה!
    ורד, יש בלוג, אבל כרגע אני מזניחה אותו… את יכולה לראות כאן: http://unschoolinginfiji.wordpress.com/
    (הסבים לא יתנו לי להזניח לנצח)

    טלי, גם אני…

  6. מאת עדינה ניפו:

    פשוט וישיר, תודה
    "אבל רוב ההתרגשויות שלי הן מהילדה שגדלה לי מול העיניים, ואותה, תודה לאל, אני לוקחת איתי לכל מקום בו אני גרה.'
    משפט סיכום מקסים

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )