3 ביולי, 2012

מסע של אהבה

(זהו סיפור דמיוני, שאינו מבוסס על מקרה אמיתי, שלא קרה מעולם, וברור שאין קשר כלשהו בין הכותבת לבין המיילדת הדמיונית)

"אהבה היא מסע לקצה הגבול של עצמנו." –אלן אובראר

עפ"י הגדרה מיילדותית – הריון בסיכון. גם צלקת ברחם, גם נשאית GBS ועכשיו- גם ירידת מים ממושכת.
עפ"י קריטריונים רפואיים – מה פתאום בבית?
עפ"י מיכל – פחחחחח……

ובכל זאת, היא רוצה כבר ללדת. וזה לא קורה. זה לא קורה כי אין צירים משמעותיים שיובילו ללידה.

אחרי לילה בלי הרבה שינה, הם פותחים את הבוקר בתדריך. תכניות להמשך היום. תכניות לעידוד צירים, בלי לבחול בשום הצעה, כמעט. שמן קיק נשמע כמו עינוי מוגזם, וההצעה, המבוססת על רשימה ארוכה של הצלחות, נופלת על הסף.

אז הם התחילו עם דיקור. חברה תושבת המקום, בעלת נוכחות נעימה ומקצועית, נועצת כמה מחטים בנקודות נבחרות. מיכל מגיבה מייד, גם ברגישות במקום הדקירה, וגם בהתפתחות מיידית של צירים. השמחה מוקדמת, הצירים לא מתבשלים למשהו מסודר, אלא גוועים לאיטם.

שפרה, מובטלת מאונס, מעסיקה את עצמה בשטיפת רצפה, כלים ואפיית עוגת גבינה (אם אין אני לי…), ספר מהספריה הביתית (שפרה נהנית לבחון מדפי ספרים בבתים של אחרים) וגם כמה שיחות טלפון עם העולם שבחוץ.

הזמן, מזדחל כמו זפת שחורה, מדביק וסוחף פירורים של דאגה, מאדיר אותם, חודר לכל סדק באמונה, מרעיד ומזעזע את מה שהיה עד לא מזמן בסיס חזק.

בצהריים שפרה זוקפת לזכותה ניצחון, די עלוב, אבל משמעותי לאותו רגע- מיכל מוכנה לנסות שמן קיק. בצייתנות, היא גומעת שלוש מנות במרווחים של שעה ומכריזה בוודאות שאין כל השפעה. שעה מאוחר יותר היא נחפזת לשרותים לשלשל את התוצאה. שוב, השמחה מוקדמת, כי הצירים מבוששים לבוא.

בשעות הערב, כל העייפות, התסכול, הריחוק מהילדים והצורך לאלתר "סידורים", היאוש מחוסר ההצלחה משתלטים על הבית. מה עושים? הזמן מתקתק לירידת מים, עננה מטרידה של זיהום מהסטרפטוקוק, חשש ש "בסוף נגיע לבית חולים", חוסר ההצלחה עם "ניסינו הכל"……

בהברקה של הרגע האחרון מזמינים שוב את המדקרת. דיקור שני, היא אומרת, מגביר את ההשפעה.
מיכל שכובה על הספה, מחטים נעוצות בארבע גפיה.
"אולי תתקשר לשולמית? (המכשפה המשפחתית), נשמע מה היא אומרת."
אמיר מתקשר לשולמית. שאלה, המתנה ארוכה לתשובה. עוד שאלה, עוד פרטים, עוד שתיקה. לבסוף, היא מגיבה -
"זה יכול לקחת עוד יומיים"
"………………..??!!"
"התינוק פוחד לצאת"

אפשר לצאת משיחת טלפון כזאת ולדפוק את הראש בקיר, לקפוץ מהגשר או לבקש ניתוח קיסרי.
אפשר גם לעצום את העיניים ולשאול את התינוק ממה הוא מפחד.
מיכל בחרה באפשרות השנייה.

"התינוק שלי מפחד להיוולד כי הוא מפחד מסביבה עוינת וידיים זרות שיטפלו בו."
מאיפה זה בא? הוא אמור להיוולד בבית, כולם פה אוהבים אותו, איך נולד הפחד הזה? האם זה פחד שלו או שלה?
"הבטחתי לו שאף אחד לא יגע בו. רק אני"

תשע וחצי בלילה. המדקרת הלכה לישון, השכנה הביאה משאבת חלב (עוד טכניקה להביא צירים) והלכה לישון, אז גם מיכל, וגם אמיר, וגם שפרה הלכו לישון. "לישון" במישור התאורטי. כי היו צירים, צירים אמיתיים, ברווחים מסודרים, קצת כואבים. הם ניסו להיות זהירים ולא לצהול בטרם עת. אז כולם "הלכו לישון". אמיר ומיכל בחדר שינה, שפרה, למטה, על הספה.

עשר וחצי, יסמין מתקשרת לשפרה. היא חברה טובה, משותפת, מלווה את המסע משלבים מוקדמים. רוצה להתעדכן, היא נוהגת הביתה ודואגת. שפרה מדברת איתה בלחש, מספרת את חוויות היום. צעדים נשמעים על המדרגות, מיכל מצטרפת.
"אני כבר לא יכולה לשכב עם הצירים האלה"
שפרה ממשיכה לדבר עם יסמין כדי לא להפריע למיכל שמרוכזת בטיולים בחדר, ויסמין מתזמנת את הצירים.
"זה כל שלוש דקות בדיוק!"

יסמין ליוותה אותן ואת הצירים בטלפון במשך השעה הבאה. חברה טלפונית. בזמן הציר שפרה דיברה איתה, בין הצירים היא דיברה עם מיכל. כששפרה התחילה לארגן את הבריכה, כבר  אי אפשר היה לדבר בטלפון. לקראת חצות הן העירו את אמיר. מיכל נכנסה למים, אמיר לצידה.
הראש של התינוק בהכתרה.
"את רוצה את הידיים שלי?"
"לא. הבטחתי לו."

באחת וחצי נולד תינוק, לתוך הידיים של אמא שלו.


"החיים הם כמו כלב. אם תפחד מהם – הם ינשכו אותך. אם תאהב אותם – הם יכשכשו בזנב."--  גבי בבלי

10 תגובות   (רסס)

  1. מאת מירי אורמן:

    יו, כל כך מרגש, אני דומעת…. תודה !

  2. מאת נעמה:

    אוי נחת. נחת :-)

  3. מאת מיכל:

    מקסים בריבוע. גם אני דומעת

  4. מאת אפרת גרין:

    גם אני בוכה, תודה שרהלה. באת לי בדיוק בזמן. המשפט האחרון הוא בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו, ולפניו את כל הסיפור. מקסים. חיבוק.

  5. מאת חגית נובק:

    איזה יופי, שרה'לה, מזל-טוב.
    ו…כן. לדבר עם התינוק. זה לא הזוי, לא מוזר וזו לא רק עבודה של מכשפות. זה מה שהורים יכולים לעשות כדי להיות בקשר עם הילד שלהם. זה נכון תמיד ובכל שלב. מנסיוני האישי זה נכון אפילו לפני ההריון!

    ואגב, זה נכון תמיד במקרים חריגים. כמו למשל במצג עכוז. הנה סיפור אישי: בהריוני האחרון (הרביעי) מעין, התינוקת שלנו, היתה בעכוז וסירבה להתהפך. לא עזרו כל המדקרים הסיניים, התנוחות המומלצות והשיחות המדומיינות. אז יום לפני שנקבע לנו היפוך חיצוני הלכנו למכשפה. במקרה הזה לחברתנו אילנה לשם, שמתמחה בתקשורת עם עוברים ברחם. אילנה תיקשרה. גם עם התינוקת וגם איתנו. התבררה תמונה מורכבת שנוגעת למערכת היחסים הזוגית שלנו. אילנה שלחה אותנו הביתה כדי לשוחח עם התינוקת שלנו ולהבהיר עניינים. למחרת בבוקר התייצבנו להיפוך החיצוני, ותוך פחות מעשר שניות, ובעזרתו הקלה מאוד של הרופא, מעין התרצתה והתהפכה. היום היא בת שלוש. כל מה שעלה בתקשור ההוא התברר כנכון. אחד לאחד.

  6. מאת בשמת_א:

    כל כך מרגש!

  7. מאת שירה:

    תודה שרהלה!

  8. מאת רונית סלע:

    איזה סיפור מרגש. תודה!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )