16 באוגוסט, 2012

הגבול הנעלם

אנחנו מסתכלים בעולם, ורואים גבולות בכל מקום. העור שלנו, חוף ים, פני המים או קצה הצוק, שריון חיצוני של חרק או פרווה של חתול, קליפת כדור הארץ או קליפת תפוז. האבולוציה שלנו התאימה את התפיסה שלנו לסביבה שלנו היטב, ואנחנו משתמשים בגבולות ככלי בסיסי כדי לסווג ולהבין את העולם. ומכיוון שאנחנו חיות משונות שמדברות וחושבות במונחים מופשטים, יבאנו את תפיסת הגבולות שלנו מהעולם החומרי אל העולמות המופשטים שאנחנו בונים.

אלא שכאן אנחנו בבעיה.

ברגע שעזבנו את העולם החומרי המיידי הגבולות הופכים חמקמקים, ואנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחריהם בנסיונות למצוא ודאות. אנחנו מחוקקים חוקים, מחילים כללים, מגדירים ומסווגים ומתקנים ומעדנים ומדייקים הגדרות, וזה הופך לחלק נכבד מהעיסוק החברתי שלנו בפוליטיקה, ביחסי אנוש, בחינוך ובמדע. אבל אולי אנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה ולבדוק אם המרדף אחרי גבולות מופשטים באמת משרת אותנו, והאם הוא יכול אי פעם להגיע למטרתו. ואם לא, מה האלטרנטיבה?

אם נחשוב על כך, נראה שבעצם, לרוב הקבוצות והרעיונות המופשטים שאנחנו נתקלים בהם יש קצוות מורכבים ולא ברורים. קורים שם דברים מעניינים: מי אלו האנשים שנמצאים בשטח האפור שבין יהודים ונוצרים? בין יהודים ובודהיסטים? בין ילדים ומבוגרים? בין נשים וגברים? מה קורה במרחב שבין הכלבים לזאבים, בין אנתרופולוגיה לארכאולוגיה, בין האישי לפומבי?

לפעמים השטחים האפורים האלו רחבים וארוכים ומוכרים היטב (כמו תקופת המעבר בין ילדות לבגרות), ולפעמים מדובר בשוליים צרים שלא כולם מודעים לקיומם. אבל בכל מקרה נדיר שרעיון מופשט נראה כמו תפוח, שברור היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. יש רעיונות שמוטב לדמיין כמו כתם של צבע מים, יש כאלו שדומים יותר ‏לקבוצת מנדלברוט‏, ורעיונות מסויימים אי אפשר בכלל לדמיין בשום צורה דו- או תלת-מימדית.

אבל אנחנו, כאמור, חיות משונות. אנחנו מדמיינים את הקבוצות האלו ואת הרעיונות האלו כעצמים נראים, ואנחנו משקיעים מאמצים גדולים בהתאמת המציאות לדמיון שלנו. מחוקקים חוקים שיקבעו מיהו יהודי, מיהו מבוגר, מיהו ישראלי. קובעים כללים נוקשים שיבהירו לילדינו היכן עובר הגבול בין התנהגות נכונה ללא נכונה, במקום לחיות את חיינו כפי שאנחנו מאמינים ובזאת להוות דוגמא ל"מרכז" ההתנהגות הנכונה בעינינו. תוקפים את מי שחי קרוב מידי לתחום האפור, לפעמים מילולית והתנהגותית ולפעמים באלימות של ממש.

אין צורך לפחד מהתחום האפור. המרכז שלנו לא מעורער על ידי קיום שוליים, ופעמים רבות הוא מועשר על ידם. אם אתם קוראים בעלון "באופן טבעי" סביר שאתם מסכימים עם האמירה הזו לגבי נושאים כמו הנקה בציבור, חינוך ביתי או לידות בית, אבל אני טוענת שצריך להרחיב את התובנה הזו כמעט להכל. העובדה שאי אפשר להגדיר היכן בדיוק עובר הגבול בין כלב לזאב לא מאיימת על קיומם של כלבים וזאבים, וגם לא על קיום המושגים הרעיוניים "כלב" ו"זאב". העובדה שיש כל מיני סוגים ורמות של יהדות ויהודים לא מערערת על היהדות שלכם, או על היעדרה. העובדה שיש בחברה האנושית עושר מסחרר של גווני משיכה מינית לא משנה כהוא זה לתקפותן של מערכות היחסים הפרטיות שלכם. העובדה שהחיים מורכבים לא הופכת אותם ללא-יציבים. רק צריך לשנות את המיקוד: להשקיע את מאמצינו בזיהוי וטיפוח המרכז ולא בבניית הגבול, להינות מהשוליים ולשמוח בהם במקום לדכא אותם ולהלחם בהם.

אני תוהה מה היה קורה אילו היינו מתפתחים בעולם גזי ולא מוצק, או אילו החוש המרכזי שלנו היה ריח ולא ראייה. האם התובנה הזו היתה ברורה לנו מאליה, מכיוון שהאנלוגיה החושית שלנו היתה קרובה יותר למציאות המופשטת? או שמא מקור ההתמקדות שלנו בגבולות נעוץ במשהו יותר בסיסי שמאפיין כל בעל חיים בעל מערכת עצבית מורכבת מספיק? זו כרגע נקודת מחלוקת בבית שלנו, ואני משאירה את השאלה הזו כתרגיל מחשבתי לכם, הקוראים. תהנו!

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת גלית:

    מורכבת, מפתיעה ומרתקת כהרגלך. תודה!

  2. מאת לילך_ש:

    אכן מרתק. אהבתי את הרעיון של להתמקד במרכז. הולכת לחשוב עליו.

  3. מאת תמי גלילי:

    כתמיד – חכם, יצירתי ומעורר מחשבות והשראה. תודה!

  4. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    מאד יפה , פרקטית אני חושבת שהייתי יכולה להעזר בדוגמאות כיצד את מיישמת את זה בחיים.

  5. מאת רחל ברמן:

    זה מטא-רעיון. כלומר, זה רעיון שמשנה את איך שאני חושבת על רעיונות אחרים. הישום הוא עוד צעד אחד הלאה – נניח, בגלל שאני מתייחסת לאזרחות שלי ככלי טכני ולא כהגדרה עצמית, אין לי בעיה עם זה שכרגע, האזרחות היחידה שיש לי היא של מדינה שגרתי בה רק שנה אחת בנעורי, וההחלטות שקיבלתי בנושא היו ענייניות. או בגלל שאני לא חושבת שגבולות לילדים הם חשובים לשם עצמם אני לא מתעסקת באכיפת חוקים, אלא מנסה לראות בכל סיטואציה בנפרד מה הולך טוב או לא טוב ולמה ולטפל בגורמים לבעיות שאני רואה (אותה התנהגות מעצבנת יכולה לנבוע מכל מיני סיבות שונות בזמנים שונים). או בגלל שאני בטוחה בעצמי ובערכים שלי אני יכולה לדבר עם אנשים שונים ממני ולנסות לשמוע אותם, בתור אנשים חד-פעמיים ויחודיים, ולא לנסות להתאים אותם לאיזה רעיונות מוגדרים שיש לי לגבי איך כל מיני קבוצות של אנשים צריכות להתנהג (זה מאד יעיל כשגרים בתרבות זרה). זה מספק אותך כתשובה? אני אשמח לפרט אם תתני לי כיוון.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )