12 באוגוסט, 2012

תוצר של דו"ח תוצרים

זה מתחיל לחלחל, הלחץ של סוף השנה. הפעם זה גם סופו של האישור לחינוך הביתי שקיבלנו. וואו, כבר עברו שנתיים, רק שלשום עוד התלבטתי אם זו הדרך, רק אתמול בדקתי אם זה מה שהילד באמת צריך?  והנה, יום רודף יום, פעילות אחר פעילות, עוד מייל מגיע לסיורי החודש הבא…  ואני עוד עם דף המשימות של החודש הקודם.

וזה לא סתם חודש, זה יוני, החודש האחרון של השנה. החודש שבו מתחילים לזרום סיפורים על קב"סיות מלחיצות, מפקחות חדשות, דרישות חדשות, דוחות תוצרים ובקשות אישורים. הדיונים מתרחשים במעגלים קטנים; האם הגשתם כבר? מה כתבתם? מה דרוש? ומה לא? קראו לכם לראיון?

לאט מצטיירת התמונה. השנה בראיונות מבקשים לראות אם הילדים אכן למדו את מה שהתכוונו ללמדם. ובלי שארגיש העיסוק בביורוקרטיה מתחיל לחלחל ליומיום בכמה מישורים שונים:

האחד, המטלה עצמה – לשבת ולכתוב בקשה להארכת האישור ביחד עם תכנית לימודים. ובנוסף דו"ח תוצרים (מה כותבים בדו"ח תוצרים? לא יודעים). מאיפה לוקחים כוחות בעשר בלילה (אם הילדים הלכו לישון מוקדם) לנסח תכניות לימוד ודו"ח תוצרים. בייחוד כשאני כבר יודעת איזה קשר יש בין התכנית והוצאתה לפועל.

דבר שני – ההתמודדות החוזרת עם השאלה מה הוא באמת לומד? מה הוא באמת צריך ללמוד? ואיך הוא צריך ללמוד את זה? אני זנחתי את הדאגה על כך מאז המפגש המשפחתי האחרון בו נכחו הדודות שעובדות במשרד החינוך כבר שנים, ועכשיו כל המפלצות הקטנות זוחלות החוצה ממתחת למיטות.

במישור השלישי, נדרשת שוב הערכת מצב אמיתית, ביני לביני – האם זה מתאים לי גם לשנתיים הבאות? לבית בכלל? וכמובן לילד? האם המסלול בו בחרנו מביא לשגשוג?

ועניין אחרון, מה יהיה אם יווצרו פערים בין התשובות לשאלות בסעיף שלוש ובין המציאות, בין הרצוי למצוי וכל הרגשות הנלווים לכך.

כן, ימים לא קלים. אנחנו מנסים לסיים את השנה, להשלים את הימים שהחסרנו בחוגים, להגיע למסיבות הסיום, למחנה קיץ של שומרי הגן ויש גם את המשימות השוטפות שבין לבין – חודש עמוס גם כך.  אבל הדרישה מתדפקת על הדלת. עוד חברה סיפרה שאתמול התקשרו אליה והזמינו לראיון, באותו עיניין – תוצרים. ואני מתחילה להרגיש שאני מעדיפה להתמודד עם כתיבת הדו"ח מאשר עם טלפונים ומפגשים מעיקים.

זהו, יום שלישי הילדים אצל הורי. אם צריך, בן זוגי יאסוף אותם וימשיך איתם לפארק ואני אסיים את זה!

הריני, יושבת ובוהה מול הדף הריק ולא יודעת מאיפא להתחיל…

התחלתי לחפש את הבקשה ששלחתי, את דו"ח התוצרים שהתחלתי לכתוב בשנה שעברה ולא זוכרת אם סיימתי, וככל שאני מתקדמת בקריאה אני נזכרת ברגע שהוא כתב כמה מילים לבד, ובזה שהוא גילה איזה חומרים צפים ומה זה אטמוספרה, וביום שהוריד את גלגלי העזר, וביום שהוא ביקש שלא אשאר איתו בחוג….  וכך, רגע דבק לרגע, וחוויה לחוויה שמזכירה לי אחת חדשה יותר, ממש מהשנה.

התחלתי לעבור על הנושאים שפרטתי בבקשה הקודמת והתחלתי מהקל אל הקשה.

טבע: כל הטיולים, שומרי הגן, הימים בערוגה הקהילתית, איסוף הקומפוסט, אימוץ השרקנים ושאר גידולים מסוגים שונים. אני ממשיכה לאומנות. מסתכלת בתיקייה של העבודות הסרוקות ומתרגשת מחדש לראות את היצירתיות שלו. נזכרת איך הוא נשאב לעשיה וליצירה ומתחילה לדפדף בין התמונות. ימים על ימים, פעילות ועוד פעילות, סיור ועוד סיור… ועם הזיכרונות נכתבות המילים.

פתאום לכתוב את דו"ח התוצרים זה לא נורא כל כך, דווקא נעים, אני מתמלאת בעושר של החוויות שאנחנו מאפשרים לילדים, במגוון ובאיכות, ביכולת לאפשר את הזמן להפנים להרהר ולשאול. ובאותה הזדמנות מברכת על הזכות הנפלאה להיות נוכחת בהרבה מהחוויות.

ומה עוד נשאר? כישורים חברתיים. לך תדווח בדו"ח על הקשר שנבנה בין האחים, על ההתמודדות בבניית קשר עם חברים שנפגשים "פעם בהרבה ימים", על יחסים חוצי גיל ומין וצבע ומרחק ואפילו שפה. כן הכל קרה. איך הוא התמודד עם פרידה עם ניתוק, נזכרת ביום ההוא שהוא נורא בכה…  ובמפגש עם החבר החדש שהוא "ממש מגניב", שלוש שעות בגינה ציבורית שנמשכה וירטואלית עוד שבועות ארוכים.

אוי הגינה הציבורית, באמת איפה הילדים? כל רגע צריכים להגיע ואני עוד לא הגעתי למקצועות הליבה האמיתיים.

עכשיו הוא יושב לידי על השטיח, משחק, מנסה לשתף אותי במכונה החדשה שהוא מתכנן בלגו ומשאין תגובה, הוא מתעניין בשלי: "אמא למי את כותבת?" מסבירה…  "אמא למה יורדות לך דמעות כשאת כותבת?" מסבירה…  "אמא, למה את מתעצבנת"…. עייפה… ורק הגעתי למקצועות הליבה!

(אם רק אזכר מי זו שנתנה לי את הרעיון לכתוב את הדו"ח ע"פ התכנית של משרד החינוך… )

טוב, חשבון:

"היי תקשיב רגע, אתה יכול לספור אחורה מעשרים?"

"בטח אמא, ואפילו באנגלית כמו בחללית".

"ומה עם לספור בעשרות? אתה יכול? זוכר מה זה עשרות?"

"אוף אמא את מפריעה לי!" (זה גם מה שהוא אמר על הגננת בשנה ההיא בגן)

"בבקשה מתוק",

"עששר, עששרים, שלושייים….תשעייייים…. להמשיך?",

"לא זה בסדר"

(אני חושבת לעצמי שזה דיי מדהים לגלות כמה למידה נעשיית רק מתוך הפניות שלו ללמוד ומהאפשרות ללכת עם מה שמעניין אותו כשזה מעניין אותו. רואה שבסופו של דבר הוא יודע את מה שמצופה מילד בגילו ללמוד ע״פ מי שקובע את התוכנית של משה״ח ויותר, מבלי שישבו לו על הראש).

"אמא, את רוצה שאגיד לך כמה זה עשר פעמים עשר"?

"לא מתוק, זה לא בדו"ח"

רגע, "אתה יודע?"

"כן!?"

"מאיפה?"

"סבא מלמד אותי את לוח הכפל"

נהדר! כבר יש לי חומר לדו"ח של שנה הבאה…

נשארו תיקונים אחרונים. אחר כך אתן לאיש שחותם איתי לחוות דעה, לראות מה חסר (מקווה שלא יצא לי מזה עוד עבודה ).

אני מציצה עליו מהמטבח. הוא קורא את הדו"ח ומתרגש. בא אלי עם עיניים מבריקות, אני מחייכת.

"זה מקסים"

"כן? מה עושה לך את זה?"

"חשבתי שזה יופי של מזכרת, סיכום של השנים האלה. הלוואי ואני הייתי מקבל מאמא שלי סיכומים כאלו על הילדות שלי, ובעיקר זה יפה שזו את שכותבת, שזו את שהיית שם לידו ולא איזו מורה… ממש מרגישים את האהבה שלך בכתיבה, זה מרגש באמת".

"אני שמחה"

וככה לפנות ערב נרקמו שמונה עמודים ומאות תמונות לסיפור מקסים על שנתיים בחינוך ביתי, סיפור שלו, שלנו, של מסע מקסים עם עליות ומורדות, הרבה שאלות ואיתן תשובות מעניינות.

ובלב מסתמנת תודה על שהושיבו אותי לכתוב,

"למי, אמא?"

"למשרד החינוך ולך"

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת אושרי הילזנרט:

    תודה על השיתוף וכל הכבוד :-)
    על התזכורת שמכל דבר ניתן להפיק תועלת

  2. מאת לילך_ש:

    בדיוק סבתא אחת סיפרה לי שהיא עושה לנכדיה בכל שנה ליומולדת ספר עם תמונות וסיפורים על השנה החולפת שלהם.

  3. מאת גילה רונאל:

    ליאת יקרה,
    ריגשת במילותיך ובשיתוף הכל כך אישי מחייכם. עשיתם ואת עושים עבודה לתפארת עם הפרחים שלכם. מחבקת באהבה.

  4. מאת רחלי בהרל:

    אני לא יודעת למה (ובהשראת הכתוב והאתר אני כרגע לא טורחת לברר) אבל התרגשתי מדברייך. תודה.

  5. מאת ליאתת:

    וואו… את כותבת מקסים.
    העברת בצורה מדהימה את כל הרגשות שעברת לאורך כל התהליך.
    :-)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )