מאמרי מערכת לסיכום נושא 30 בספטמבר, 2012

גבול

א.

הוא כבר מבוגר בשביל ללמוד נגינה. הוא התחיל מאוחר מידי ולא יוכל להגיע להישגים. חבל, תעזבו את זה.

את המילים הללו שמעתי לפני אי אילו שנים כשאחד מילדי השתתף בקורס מוזיקה קאמרית לבני נוער. אחת המארגנות פגשה אותי בקונצרט הסיום ואני מניחה שמרצון להיטיב איתי ולמנוע ממני אכזבות ותסכולים ניסתה להציג בפני את האמת. ככה ממש כפי שהיא. ללא כחל ושרק.

כמה מאיתנו מאמינים לסיפור הזה?

"גבולות היכולת האנושית" – הגבול שעוצר אותנו ובשלו אנחנו לא מעיזים להשתוקק, לשחק, להתנסות, לטעות, לפעול.

אי אפשר ללמוד בלי מסגרת, אי אפשר להגיע לאקדמיה אם לא יודעים את לוח הכפל, אם אין תואר אקדמי אי אפשר להתפרנס מהכשרונות שלנו, מקסימום אפשר להיות קופאית בסופר.

עוד גבולות.

התודעה שלנו מלאה בגבולות בתוכם אנחנו הופכים להיות קורבן של נסיבות חיינו. גבולות הידע, גבולות של מוסכמות, גבולות של הצטיינות, גבולות של פחד -

לעולם כבר לא אדע לנגן משום שלא התחלתי ללמוד כשהייתי צעיר…
איך אוכל להסתדר בחיים, אין לי שום תעודה…
אני לא יודעת לצייר, מה פתאום שאצייר…
למה שאלמד ….. הרי לא אוכל להתפרנס מזה….
אני לא יכולה לגור כאן, אין כאן עבודה…

גבולות שתוחמים אותנו בתוך גדרות מעיקים ולוחצים, מחניקים את ההתלהבות, את החזון, את היצירתיות.

האם הם אכן קיימים?
איך אפשר לדעת?

האם באמת אי אפשר להתפרנס מהכשרון שלנו בלי תעודת בגרות?
האם מותר לי לצייר למרות שאני לא "יודעת" לצייר?
האם באמת אי אפשר למצוא עבודה במקום שבו אנחנו הכי רוצים לחיות?

הו, כמה חדירים הם גבולות מעשה אדם!

כמה עננים חולפים מעליהם בלי להיענש,

כמה חולות מדבר נעים מארץ לארץ,

כמה אבני הרים מידרדרות אל אדמת נכר

בדילוגי קנטור!

(מיזמור, מאת ויסלבה שימבורסקה בתרגומו של רפי וויכרט)

האם אנחנו יכולים להיות כמו העננים, כמו החול, ולפרוץ את הגבולות השוכנים בתודעתנו?

ב.

לאחרונה זכיתי להנחות מפגש קבוצתי של ציור מנדלות – ילדים ומבוגרים, הורים אחים וחברים. המשתתפים יצרו בעצמם תבנית זהה, ובתוכה כל אחד עשה ככל העולה על רוחו.

המגוון של התוצאות היה מרהיב ביופיו. קשה לתאר איך בתוך גבולות ברורים ואחידים התוצאות היו כל כך שונות זו מזו. כל אחת ואחד מהמשתתפים מצא דרך לבטא את הייחודיות שלו.

כל כך מעט השפעה יש לגבולות התבנית  על רוח האדם!

ואולי אפילו להיפך –

דוקא הבטחון שהגבולות מספקים, אפשר לכולם – ילדים ומבוגרים, את החופש להשתעשע בצורות ובצבעים.

הו, כמה חדירים הם גבולות מעשה אדם!

רוחו של האדם ביחד עם העננים והחולות חוצה אותם בדילוג משועשע…

תגובה אחת   (רסס)

  1. מאת רחלי בהרל:

    נפלא. תודה ארנה. הגיע לי בדיוק בזמן.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )