9 בספטמבר, 2012

גבול בין אחד לאדם, גבול בין אני לאחר?

לא מזמן חזרנו מחופשה. רק אני ואחיק. אחרי יותר מעשר שנים יצאנו לבד, לחו"ל. יצאנו לטרק בהרי האלפים של סלובניה.
הזמנו טיסה, אכסניה ללילה הראשון, בו נגיע מאוד מאוחר לסלובניה, וביום המיועד הכתפנו תרמילנו נשקנו לבנות ונסענו.

נחתנו בערך באחת עשרה בלילה בלובליאנה בירת סלובניה. יצאנו משדה התעופה לרחבת החניה החשוכה וחיפשנו הסעה לעיר. מרבית הנוסעים בטיסה שהגיעה איתנו מישראל נגשו להשכרת הרכב לקחת את הרכב המוזמן. אנחנו ניגשנו לטרנזיט המקומי שעושה הסעות לעיר. הנהג הסלובני פתח למעננו באדיבות את דלתות תא המטען ולאחר שהנחנו את התרמילים וציינו לאן אנחנו רוצים להגיע, הוא הסביר כי הוא מחכה לעוד טיסה שמיד תנחת ואז נסע לעיר. חיכינו איתו קצת עד שהתאספו עוד נוסעים והוא סיפר לנו על מצב היורו, הפוליטיקה הסלובנית וכמה חבל שלובליאנה היא לא ניו יורק וכולם הולכים לישון מוקדם.

למחרת בבוקר צעדנו ברגל מהאכסניה לתחנת האוטובוסים כדי ליסוע לאגם בוהיני ממנו נתחיל את הטרק. בנסיעה פגשנו זוג אמריקאי שעבר בדרכו ליוון בסלובניה וניהלנו שיחה על ענייניי התיירות במזרח התיכון. האוטובוס, שאסף בדרכו לאגם סבתא מכל כפר סלובני שדרכו חלף, הגיע בשעת צהריים לאגם.

את הטרק התחלנו בשלומות וברכות יום טוב של הסלובנים בעליה קשה ומפרכת לבקתה הראשונה (טיול של כוס בירה לסלובני המצוי). בדרך פגשנו קבוצות רבות של מטיילים מקומיים שעודדו אותנו במאור פנים, השיאו עצות לדרך, והסבירו הסברים שונים לגבי מילוי מים,אוכל, לינה, טיפוס לפסגת הטריגלב ועוד.

את הלילות במהלך הטרק בילינו בלינה בחדר משותף לנו ולפחות לעוד 30 מטיילים, במיטות קומותיים, כשכולם אכלו מרק כרוב ושעועית לארוחת הערב (התמחות הבקתה). להפתעתי בכלל לא התקשתי להרדם (אחרי יום צעידה של 10 שעות). אחרי יום יומיים גם לא התקשתי להתלבש בחדר מלא מתעוררים, ולחלוק תא שרותים אחד עם עוד מטיילים. (אין מקלחת, בצורת בסלובניה).

הגבול שאני שמה ביני לבין אחרים הטשטש, התגמש. גבולות השפה התגמשו, הצרכים האישיים התגמדו. והגבול בינינו לבין הטבע היפיפה סביבנו ובינינו לבין מטיילים אחרים החווים אותה חוויה התרכך.

דווקא מפני שלא נסענו ברכב פגשנו יותר אנשים. דווקא מפני שלא בחרנו בנוחות פגשנו חוויה שהיא לא רק נוף מדהים וקושי פיזי שיש בו תחושת הישג. קיבלנו אנשים אחרים. הכרנו את הטבע האנושי הסלובני טוב יותר. אנשים שמחים, פתוחים, ידידותיים. שגם הזועפים שביניהם במקרה הרע פשוט לא מנומסים.

הטיסה חזרה נחתה בבן גוריון. אנחנו והתרמילים בשעת לילה מאוחרת בתור למוניות (למה אין אוטובוסים בנתב"ג?). הנהג טיפוס לא מגולח ולא אדיב מנסה לשדל אותנו לא ליסוע איתו. הנסיעה ליעד שלנו לא מצאה חן בעיניו. מתלונן בגסות כל הדרך ונוסע בפראות ומהירות. גבול ראשון מתגבש. אנחנו לא עונים. מחיצה ראשונה. מגיעים לרכב ומפליגים הביתה. מחיצה שניה, הנוף עובר מהר. חושך בחוץ. עוד מעט נגיע הביתה ולמחרת יום עבודה, עוד מחיצות עוד גבולות למתוח וליישר להציב.

2 תגובות   (רסס)

  1. אושרי הילזנרט הגיב:

    תודה. מעורר השראה.

  2. חגית נובק הגיב:

    תודה שלומית. כתבת נפלא. כמה טוב להפגש כאן דרך העלון. עצם הכתיבה מפוגגת גבולות…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )