עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.

כבר לא ממש חשוב לה שהוא פנה אליה בטון מצווה ושלהגיד תודה הוא שכח כבר מזמן. הוא כל-כך חשוב לה. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. היא לא רוצה לריב. רוצה שהוא יהיה שמח. היא רוצה לשמח אותו, לחסוך לו את הקשיים של החיים.

אבל איך תוכל לחשוף כך את חולשותיה. תמיד אמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה מולו, לשים לו גבולות, לא לתת לה לטפס עליה.

היא מתבלבלת. לא יודעת מה חשוב, לא יודעת מה נכון.
היא לא מעלה בדעתה שיש אפשרות ששניהם ירגישו טוב. שזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני.

היא חושבת על הצבת גבולות ומיד עולה בדעתה גדר התיל שהקיפה את הקיבוץ בילדותה. באיזשהו שלב גם סיפרו שהגדר מחושמלת. זה היה נורא מפחיד. גבול בשבילה הוא מקום מאיים, סוגר, מונע מפגש. היא גדלה בתוך שפה של מלחמה וככה היא ממשיכה לראות את החיים שלה עד היום. כדי שאחד ירגיש טוב השני צריך לוותר על עצמו.

היא לא חשבה אף פעם שהגבול נועד לסמן את המרחב, להגיד בפשטות – כאן נגמר דבר אחד ומתחיל דבר אחר. לא מפני שיש מלחמה או סכנה כלשהי, לא משום שיש כאן מפני מי להתגונן, אלא פשוט כדי לומר: עד כאן זאת אני.

היא לא מעלה על דעתה בכלל שגבול הוא גם מקום המפגש. המקום בו היא נגמרת והוא מתחיל. המקום בו הוא פוגש אותה – את צרכיה, את רצונותיה, את העדפותיה, והיא פוגשת אותו – את צרכיו, את רצונותיו, את העדפותיו.

פתאום היא מבינה שהיא לא צריכה להציב גבולות אלא לזהות אותם ולסמן אותם – בעבורו ובעבור עצמה. היא יכולה לראות עכשיו שזהוי הגבול וסימונו הוא ברכה – בעבורו ובעבור עצמה. כך הוא יפגוש אותה, כך הוא יכיר אותה. בכל פעם שוויתרה לו בעצם וויתרה על ההזדמנות שלו להכיר אותה ולהבין מה חשוב לה, במה היא מאמינה.

אז אולי היא עוד לא יודעת בדיוק מה להגיד. אבל היא כבר יודעת שהתחושה הקשה הזאת בבטן, מתחת לצלעות שמלווה אותה בכל פעם שהיא יוצאת למלחמה על הגבולות, מפנה את מקומה למשהו אחר, נעים יותר, נוח יותר.

היא גם יודעת שהמנגינה של המילים שיצאו מפיה תהיה ערבה יותר.

זוהי רשימה שהתפרסמה במקור בבלוג באופן אישי

נושאים: גבולות, הורות, הקשבה, חינוך, ילדים