1

ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"

היא חייכה, ונתנה לי עותק של "עקרון הרצף" (הוא בדיוק תורגם לעברית, כמה חודשים לפני כן).

זה משהו שאני מבינה רק עכשיו – שיחד עם ההבנה העמוקה, המרגשת, שאני עומדת להיות אמא, הגיעה גם ההחלטה, הלא מודעת כמובן, לא לעשות טעויות.

זו הייתה תחילתו של מסע ארוך, מלא עליות וירידות, נצחונות והתרסקויות כואבות. אני לא מתכוונת למסע האמהות אלא למסע הכואב והבלתי נמנע, מסע ההשלמה עם הטעויות שלי כאמא.

2

אני נזכרת במשהו שכתבתי פעם:

"לעניין התחזקות, לבל ייפול אדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקילקולים שקילקל על ידי מעשיו, ענה ואמר: אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".
לראשונה שמעתי את המילים האלו, של רבי נחמן, בשיר של אהוד בנאי.
"אז תאמין, שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן כן, כן…", אבל את החלק הראשון של המשפט לא הכרתי, ודווקא הוא מושך עכשיו את תשומת לבי.
"לבל ייפול אדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקילקולים שקילקל על ידי מעשיו", ככה בדיוק אני מרגישה לעיתים קרובות.
ולגבי החלק השני אני פתאום לא בטוחה.
"ומה אם אי אפשר לתקן?" אני מקשה בשיחת טלפון עם אחותי, המומחית לענייני רבי נחמן,
"אם אני מאמינה שאפשר לקלקל אבל לא שאפשר לתקן? הרי לקלקל כל כך קל, לתקן זה הרבה יותר קשה".
"לתקן זה לא קשה" אחותי אומרת, "זה יכול לקרות בשנייה, בפשטות".

עכשיו שאני קוראת שוב את המילים האלו, שאחותי אמרה, אני רוצה להאמין שהיא צודקת. או ליתר דיוק – אין לי ברירה אלא להאמין. אם יש משהו שלמדתי במהלך המסע הארוך הזה, זה שיש לי מעט מאוד שליטה על מה שמתרחש.
לא על הטעויות, ולא על התיקון.
לפעמים זה מתסכל, אפילו מייאש. אבל יש בזה גם הקלה עצומה.
השק הגדול המלא בכל הטעויות שעשיתי כאמא כבר לא כבד כל כך. לעיתים קרובות אני מרשה לעצמי אפילו להוריד אותו מעלי ולהניח אותו בצד.

3

מאז שאני מתרגלת התמקדות אני לומדת להכיר את עצמי טוב יותר. כשאני מתמקדת בתחושות הגוף ומקשיבה למה שעולה אני פוגשת כל מיני חלקים בתוכי – חלקם מוכרים לי היטב ואחרים שלא ידעתי על קיומם. יש חלק שדואג, בקשר לכל, וחלק שעצוב תמיד, גם כשקורה משהו משמח. יש חלק כועס וחלק מסכן וחלק מאוד ביקורתי.
ויש את החלק שפוחד לטעות.
גיליתי שהוא עולה בי לפני שאני עושה משהו חשוב, ולפני שאני עושה דברים בפעם הראשונה (גם אם הם לא כל כך חשובים).
הוא פוחד שאטעה כי הוא פוחד שיכעסו עלי. שאעשה טעות שאין ממנה דרך חזרה. שאקלקל הכל.
הוא רוצה לשמור עלי. אני משערת שהוא נולד כשהייתי ילדה, ילדה שכעסו עליה כשטעתה, ילדה שהבינה ש-"על טעויות משלמים ביוקר".
אבל אני כבר לא הילדה ההיא. וההגנה שלו מפריעה לי. חוסמת, משתקת.
ההתמקדות עוזרת לי להקשיב לו, ולפעמים גם סתם פשוט להיות אתו – להרגיש את הכובד בחזה שמתלווה אליו בדרך כלל, את הכיווץ והמועקה. ככל שאני מקשיבה לו יותר כך אני יכולה, בדרך כלל, להזדהות אתו פחות. להיזכר שמותר לטעות, שמטעויות לומדים, ושתמיד אפשר לתקן.

4

מרחוק אני רואה אותה, יושבת על החוף, פניה אל הים. שיער לבן, ארוך, קלוע בצמה. הגוף כבד מעט, בחולצה לבנה שעברה כבר הרבה כביסות ובמכנסיים אפורים, גם הם דהויים קצת.
אני מתחילה לרדת במורד גבעת החול, מתקרבת אל הים, ואליה, בלי שאדע מדוע.
נקראתי לבוא לכאן. הופעתי על הגבעה הזו, ראיתי אותה, ועכשיו אני יורדת. החול רך וחמים בכפות רגליי, השמש כבר נמוכה, האור רך.
עכשיו אני הולכת על החוף, מתקרבת אליה. למרות שאני לא מכירה אותה אני לא פוחדת, לא נבוכה, יודעת שהיא מחכה לי.
אני מגיעה עד אליה, מתיישבת לידה על החול. היא מסתובבת אלי ומחייכת.
זה חלום, נכון? אני שואלת, מבינה פתאום. היא ממשיכה לחייך, מרימה קצת חול בכף ידה ואז פותחת את היד ונותנת לו לעוף ברוח, ואומרת – זה מקום מפגש.
אני מבינה את מה שהיא אומרת, כאילו נזכרת – שאיכשהו, מתישהו, קבענו, אני והיא, להיפגש כאן.
אני מסתכלת על הגלים, ששוטפים את החוף בלבן, ברחש מרגיע. אחד מהם, גדול יותר מהשאר, מגיע עד אלינו, מרטיב את כפות רגליי. אני נוגעת בחול הרטוב, חופרת בו באצבעותיי, מהדקת אותו לגיבעה קטנה ועגולה. היד שלי נחה עליה.
היא מסתכלת עלי, מחייכת בחיבה. "רק רציתי להגיד לך שהכל בסדר".
לרגע אחד אני רוצה לשאול למה היא מתכוונת, אבל אז אני מבינה. שטף של דימויים עובר בי בשבריר שנייה. אני רואה בית, נופים, ילדים, אנשים. לא את כולם אני מכירה, לא הכל אני מבינה.
אני רואה גם את עצמי – עומדת בגינה ביום חורף, מחייכת.
אני נשטפת במשהו זהוב כמו אור של בין ערביים, כמו החול הרטוב המבהיק עכשיו באור השמש השוקעת מולי.

נושאים: אמהות, הורות, הקשבה, טעויות