מעניין שלרוב זה קורה בימים של עייפות מצטברת. אין לי כוחות ולכן אני לא בנוכחות מלאה. זה כבר סוף השבוע והוא ניכר עלי, הכל סביבי מתנהל כמו בקרוסלה, הבנים לא מוצאים עניין בדבר, הבית מבולגן, המקרר ריק, ארוחה אין, האיש שלי חולה והורי גם, הגדול לא מוצא עניין במשהו מועיל ליותר מעשר דקות אבל מתמיד בפיתוח מעשי קונדס על אחיו ועל החיות, הקטן כאילו חש את העייפות שלי ומסתמם ממנה בעצמו, הוא מדלג בין סף עצבים נמוך מאוד שמתבטא בקריאות מצוקה מ-ע-צ-ב-נ-ו-ת,
חלק בצדק על אחיו אך גם על הרוח הנושבת.

וכשהוא מתעייף בעצמו מהיאוש זה מתחלף במה שקרוי אצלינו "מאמיטיס" קשה: "אמא! שבי לידי", "אמא בואי", "אמא תחליף לפיג'אמה", "אמא תשב לידי בשירותים'" "לא! אמא רוחצת!", "לא אתה חותך אמא חותכת", "אמא איפא את?", "למה את במטבח ולא לידי".
וזה יכול להמשך שעות, בדיוק בזמן הזה שאני רואה את סוף היום, כשכולם כבר בקצה ואני עוד יותר, וזה דווקא היום שיש לי ולאיש שלי משהו לחלוק, על משהו לדבר.

עברנו עוד שלב: קקי היה, שטיפה היתה, פיג'אמה לובשים, ביסים אחרונים נלעסים, הנה עוד ריב אחרון על הסיפור – ואני שומעת את השקט הפוטנציאלי…

ואז זה מתחיל: "אמא תשני איתי", "היום את יושנת איתי"
ואני מרגישה את הנעילה הזו בגוף, העצבים מתחדדים – אין לי כוחות! השעון מתקתק והמשא ומתן מתקדם: הוא יישן במיטה שלי, אך כרגע, לא איתי.

אני משכיבה את הגדול, והשקט הרגעי מאפשר איזו פתיחות. דווקא הערב הוא מסכים לדבר מהלב על מה שמציק לנו כבר כמה ימים ואני מזהה שאת הרגע הזה אני לא יכולה לפספס. האיש שלי נכנס, אני עושה לו סימן והוא יוצא.

עוברות דקות ארוכות והקטן חוזר כועס: "אבא מעצבן אותי, הוא לא נותן לי לישון במיטה שלך".
הגדול נכנע לעייפות, מנשק ונפרד ללילה ואני עם הקטן בדרך למיטתי. מוצאת בה איש ברובו ישן והאור כבוי. מבינה שאת הערב שלנו כבר הפסדתי.
חוזרת עם הקטן למיטתו שלו ונכנעת לתחינתו, מכילה את חולשתו ושוכבת שם, ממשמשת, מתחבקת, מקשיבה לנשימה, מסתכלת על כף רגלו שלמרות שגדלה עדיין נראית כל כך קטנה, ומרפה.

ולתוך הריק הזה מחלחלת ההכרה: זה הולך להיות לילה שלי.
מיד במוחי רצות האפשרויות: אסיים את האלבום, אכתוב לחברתי מברזיל ולידיד במיין, אולי אפילו אסרוג משהו לתינוק החדש של בת דודתי. לא, אסיים את המתנה של האיש שלי שמחכה בסבלנות ממאי… או שאכין סופסוף חומר לגדול שיחכה לו בבוקר למחרת.

תוהה אם נשאר יין או בן אנד ג'רי במקרר, ומאיזה מוסיקה הקטן לא יתעורר.

מזדחלת בשקט מהמיטה שכמובן חורקת, עוד כמה צעדים ואני בחוץ. בשקט בשקט סוגרת את הדלת וגם את החריקה שלה אני שורדת.

העייפות התפוגגה והריני מוכנה לכבוש את הסלון בסערה. איפא מתחילים?
מוזגת כוס יין ומתיישבת מול המחשב. טוב, רק אסתכל בתמונות שלהם מהיום. מתענגת על הרגעים היפים ושמה לב איך הקשים מתפוגגים. אני חושבת בליבי שכנראה הם עדיין גורמים להפרשת הורמונים מסממים, אחרת איך זה יכול להיות שאחרי כמה דקות של שקט כבר מתגעגעים.

ארבע בבוקר, נגמרו המילים.
והנה תוך שעתיים עוד יום חדש של ביחד מתחיל.

נושאים: אמהות, הורות