4 בנובמבר, 2012

את חרותי

עד כמה קל לרמוס את חירותו הפנימית של אדם בשמה של חירות חיצונית

– רבינדרנת טאגור

הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה, שלשם הולכת הנשימה, התודעה והרצון.

זה תמיד עבד ככה.

לידה חמישית. היא כבר הייתה שם, ראתה הכל, ניסתה הכל, בבית חולים ובבית, בגרסה הארוכה ובגרסה הקצרה. היא לא רוצה לנסות כלום, מבחינתה, יש לה עכשיו צירים, הם אמורים להתחזק.

לא ממש הכרנו, קיבלתי אותה ממיילדת אחרת שלא יכלה להגיע. לא ידעתי עליה כלום. לא רציתי תוך כדי צירים לשאול שאלות הכרות. לא רציתי להפריע. לא חשבתי שצריך. השתדלתי להיות ברקע. "טפט".

ככל שניסיתי לשתוק, נורית ניסתה לדובב אותי. על כל שאלה עניתי בקיצור, מנסה להחזיר אותה למרחב הלידה.
תנשמי, תרפי, תוציאי קול.

"אהה??"

בעצם, נלחמתי. נאבקתי עם העובדות. לא הקשבתי באמת למה שנורית רצתה.

נורית רצתה לדבר. כל הזמן, בעיקר בזמן הציר. על הכל ועל כלום. היא רצתה לספר לי כמה שהיא מפחדת שהיא לא תתקדם, כמה שהלידה הזו שונה מאחרות, ומה יהיה אם ככה…. או ככה…

ואני, שיודעת כמה חשוב שבזמן לידה המוח הקידמי, החושב, יכנס למגירה, נאבקתי איתה. היה לי ברור שהיא צריכה להפסיק לדבר, להפסיק לחשוב, להפסיק להיות בעניינים כל הזמן.

אז אמרתי לה-
תשחררי, תרפי, תסכימי, תוותרי…

והיא- עם כל ניסיון כזה- התכווצה באימה, חיפשה הצלה בבעלה, התבלבלה והסתבכה.

ואז, הבנתי את הטעות. הבנתי שאני מנסה לכפות עליה את ה"חופש ללדת כרצוני", בעודי מתעלמת מ"החרות ללדת כרצונה".

במקום להלחם, התחלתי לשתף פעולה. בהתחלה בקטנה- הקשבתי, עניתי. אחר-כך העזתי יותר- שאלתי אותה על הבנות שלה, על הלידות שלהן, השמות שלהן, התחביבים שלהן, הבית, הישוב… ובכל פעם שהשיחה גוועה, שאלתי עוד משהו.

וואווו, איזה שינוי. נורית התחילה לפרוח, הגוף נרפה כשהפה סיפר, הצירים באו כסדרם, והסיפורים התגלגלו איתם.

פתאום, משום מקום, ירדו המים. מיד אחר-כך נכנסה נורית לבריכה. שקט. הפחד חזר. ראיתי אותו מתגנב לעיניים. שוב שאלתי שאלות, על העבודה, על הבית, על ההורים, ושוב זרמה השיחה, בין הצירים, עם הצירים, עם הלחץ ועם הכיתור.

וממש תוך כדי דיבורים, נולדה התינוקת.

אם תסגרו את הדלת בפני טעויות, גם האמת לא תוכל להכנס.

– רבינדרנת טאגור

13 תגובות   (רסס)

  1. מאת איריס:

    אני אהבתי את הדיוק במילים הבאות:

    אז, הבנתי את הטעות. הבנתי שאני מנסה לכפות עליה את ה"חופש ללדת כרצוני", בעודי מתעלמת מ"החרות ללדת כרצונה".

    כמה פעמים אנחנו רוצים שאנשים יפעלו כרצוננו ובכך מונעים מהם את האמת שלהם ז'א מה שנכון להם, לרצון שלהם.

    לחיי החירות הפנימית של כולנו.

    תודה על חומר למחשבה. שבוע טוב.

  2. מאת רונית סלע:

    סיפור מקסים.
    מחזק מאוד להיזכר בכך שלכל אחד יש את הדרך שלו- לחיות, להתחבר, ללדת.

  3. מאת לילך:

    בתור דולה, מאד מאד התחברתי למילים שלך: הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה…"
    גם בלידה שהייתי בה יום שישי זה בדיוק היה ככה, שהמפתח הוא הדרך למה שעוזר להרפות.
    אצלה זה היה המילים, ש"את יפה, את מדהימה, את מדליקה" – זה מה שאמרה לי הבוקר. עם המנטרה הזו היא הצליחה להרפות ולהתקדם.
    תודה

  4. מאת דסי דולה צפונית:

    איזה סיפור יפה של צניעות מצידך, הקשבה אמיתית ליולדת ולמה שהיא צריכה כאן ועכשיו, ושיעור הלכה למעשה למיילדת – שחררי כל מה שאת יודעת.. לכי עם האישה.
    תודה שרהל'ה!

  5. מאת אמא של נושקי וטלהצ'וק:

    בעצם מה שהיה צריך זה שאת תרפי… :-)
    @}

  6. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    ממיס לב. הלוואי שהאומץ והתבונה ילוו כל אחד מאתנו בחייו האישיים והמקצועיים.

    תודה !!!

  7. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    כל הכבוד! החוכמה הגדולה ביותר היא ללמוד מהטעויות שלנו וגם להודות בהן..

  8. מאת רוית:

    שרהלה איזה טוב שילדתי איתך

  9. מאת איילת ס:

    שרהלה עשית לי צמרמורת

  10. מאת אורית:

    "איזה סיפור יפה של צניעות מצידך, הקשבה אמיתית ליולדת ולמה שהיא צריכה כאן ועכשיו".
    תודה.

  11. מאת שי:

    שרהלה, תודה!!
    שיעור בצניעות

  12. מאת רונית:

    שרהלה אהובה

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )