9 בדצמבר, 2012

לשחרר את סבתא

כשסבתא שלי מתה בפעם הראשונה, הייתי בת 15.
תוך כדי שיעור גיאוגרפיה משמים, שמעתי ברוחי את סבתא שלי נפרדת ומודיעה לי- הלכתי. אני מתה.
מתוכי זעקתי אליה "לאאאאא" נוראי. "אל תמותי לי סבתא" צעקתי את מחשבותיי לעברה.
יצאתי מהשיעור, מבלי לומר מילה לאיש. לקחתי את החפצים שלי ורצתי כל עוד רוחי בי עד שהגעתי לביתה, שהיה ריק ונעול. לא רגיל. השכנה אמרה לי שהיא פונתה באמבולנס.
היא מתה? שאלתי את השכנה, בליבי כבר בוכה את התשובה.
היא עברה התקף לב, הסבירה לי השכנה הנפלאה שאהבתי, ושלחה אותי הביתה.

סבתא לא מתה בפעם ההיא. וגם לא בכל הפעמים הבאות, ובכל פעם ופעם שמעתי אותה אומרת לי שהיא הולכת ואותי אומרת לה שאני לא משחררת. שהיא נשארת.

אני כותבת בדמעות, אבל יודעת, שסבתא שושנה שמעה את המחשבות שלי ואני שמעתי את שלה. למען האמת אני עדין מרגישה אותה איתי, והיא כבר מתה שש שנים.

היא עברה השתלת קוצב לב, החלפת סוללות, ניתוח מעקפים, צינתורים, אישפוזים.
בפעם הראשונה שהיא ניסתה למות ולא נתתי לה, היא היתה חיונית, יציבה, צלולה, אוהבת ופעילה.
מארוע לארוע היא דעכה לנו, נעלמה לתוך זכרונותיה האמיתיים והדימיוניים. את רוב המשפחה היא לא זיהתה. אותי כן. ואני מתביישת לספר שככל שהיא שכחה יותר כך חמקתי ממנה יותר, עד שכמעט ולא ביקרתי בביתה ואותה.
כל ביקור העמיד אותי בפני המוות המבושש ובא אליה.
מותו של הזכרון הקצר שלה, ייגע אותי. באופן אגואיסטי לגמרי הפסקתי לבקר אותה ואני מצטערת כל יום מחדש.
אהבתי אותה, ופחדתי ממותה של האשה שאהבתי, עד שלמעשה התנתקתי כמה שרק אפשר עוד כשהייתה, צלם סבתא ללא זכרון ממשי.
היה לי קשה לראותה כך, ידעתי שהיא ביקשה מפורשות למות לפני שמצבה יתדרדר והיא לא תזכור דבר.

ואז יום אחד, ברגע נדיר של צלילות סבתא דיברה איתי.

אני מבקשת, היא אמרה לי, שבפעם הבאה שאני אמות, תשחררי אותי. תני לנשמה שלי ללכת. לא טוב לי כבר. עברתי הרבה, חייתי הרבה. תני לי ללכת. לחצה את היד שלי, ואני בכיתי.

תבטיחי לי. היא ביקשה.

הבטחתי וקיימתי.

וכך, בשנת 2006, אחרי המלחמה הקודמת, היא אושפזה עם שבר בירך. האינטיליגנטים (כן, אני עדיין כועסת) במחלקה האורטופדית בבית החולים לא נתנו לה את התרופות ללחץ דם וללב שלה. אז היא מתה.

וכשהיא מתה, שמעתי אותה אומרת לי "זהו, אני מתה, אני הולכת". ברחתי מהמחשבות. התקשרתי לאמי.

אמא אמרה לי – עושים לה החייאה, מנסים להחזיר אותה. זה הזמן לשחרר אותה.

וזכרתי את מה שהבטחתי לה. בבכי גדול אמרתי בליבי- סבתא, לכי לשלום, אני אוהבת אותך, תודה על הזמן שהיית כאן איתנו.

אמי התקשרה אחרי כמה דקות מבית החולים. זהו. היא איננה. הכריזו.

אני אשמה אני אשמה אני אשמה

בכיתי לעצמי בראש, בבטן, בלב.

 

והיא כבר היתה איננה הרבה שנים.

אבל היה לה עדיין את הריח שלה, ואת הקול שלה ואת החיבוק בשבילי.

 

כשבאתי לבית החולים, להפרד מהשק שהיא לבשה כגוף וכעת נקרא "הגופה" כאשר הנשמה כבר לא בו, הרגשתי שמחה גדולה מפזזת מסביב.

כאילו שושנה טרכטנברג בת 16 רוקדת סביב שק בן 82.

הענקתי לשמחה הזו מקום, וכשסיפרתי לשק הריק כמה שאני אוהבת אותה, שמעתי בליבי את שושנה בת ה16, ג'ינג'ית ומנומשת כשירלי טמפל,  מבטיחה לי שהיא הרבה יותר בריאה ומאושרת ממש ברגעים אלו.

 

כיום אני מעניקה לסבתא שלי חיים בזכרונות הילדים שלי.

אני מספרת להם סיפורים על סבתא ועלי. הסיפורים הם מה שנשאר אחרינו.

 

הכי חסר לי?

החיבוק שלה, והידיעה שהיא כאן. היא לא כאן יותר.

 

שיחררתי את סבתא וסבתא העניקה לי את הידע שלה, את האהבה, את הזכרונות והסיפורים שלה.

לזכרה, ולמעני.

 

תודה.

עינבל

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת אמא של נושקי וטלהצ'וק:

    @}
    כשראיתי את הנושא לעלון החדש מיד ידעתי שתכתבי על סבתא שלך.
    תודה שכתבת.

  2. מאת בשמת_א:

    קסם וכישוף.

  3. מאת איריס:

    תודה על שיתוף מרגש, כן ואמיץ. האהבה שלך לסבתך נגעה לליבי כשגם לי היתה סבתא אהובה ומקסימה…כמו שכתבת, הנשמות של אהובינו שלא כבר איתנו ממשיכות לחיות בתוכינו.
    שיהיה חג שמח ומואר.

  4. מאת עינבל ויסמן:

    תודה לך.

  5. מאת עירית_לוי:

    עינבל, איזה סיפור מרגש.
    זכיתן שתיכן באהבתן זו לזו.

  6. מאת עלינא אדמונדס:

    מופלא! תודה.

  7. מאת דנה:

    מרגש מאד. תודה.
    סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 12, והרגשתי את נוכחותה שנים רבות אחרי כן. היא נשארה עד יום החתונה שלי, ואז עזבה. תודה שהזכרת לי, ותודה לסבתא שלי האהובה שליוותה אותי שנים כה רבות.

  8. מאת עינבל ויסמן:

    תודה על התגובות המחבקות.

  9. מאת קסם חדש:

    אויש, אני בוכה. אז מה אם עברו שש שנים. אני בוכה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )