מאת: דיאנה אידלמן-קרת
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)
אבי לא זכר ימי הולדת, הוא לא ידע את שמות המורות שלי בבית הספר ולא הכיר את הבחורים שחיזרו אחרי. 16 שנים אחרי שעזבתי את הבית, בבואו למות בביתי, הוא נתן לי מתנה חשובה ולא קלה. הוא נתן לי את ההזדמנות לתת לו כבוד ולסעוד אותו.
הייתי בחודש השלישי להריון עם בני השני.
בתוך גופי הרגשתי את החיים החדשים המתהווים, ובחדר היפה ביותר בביתי – ליוויתי את אבי בגסיסתו.
הדרך של אבי אל המוות היתה מלאת כעס. אבי, גבר נאה, פילוסוף בדרכו שלו, אוהב נשים ושחקן ברידג' מתוסכל, ביכה את המוות שלו. הוא זעק על חוסר ההגינות שבחיים לא ממומשים, הצטער על הפספוסים הגדולים של חייו, על כך שלא הצליח לעמוד במטרות שקבע לעצמו ועל כך שאביו לא אהב אותו מספיק. אותו האיש שכל חייו טען שאם תכה בו מחלה קשה, יקבל את המוות בברכה – ראה במוות אויב.
אותו האיש שלא האמין באלהים, זעם עליו עד חורמה.
בימיו האחרונים, אבי הסכים שרק אנחנו, ילדיו ואשתו השניה, נהיה אתו. אני יודעת שהיינו הביטוי להצלחות האמיתיות שלו. אותנו הוא הצליח לאהוב.
אבי נפטר כמה שניות אחרי שאשתו ואני החלפנו לו את החיתול האחרון.
חצי שנה אח"כ מצאתי את עצמי יולדת בחדר שבו אבי נפטר, מלווה את בני בדרך מהרחם שבתוך גופי אל אויר העולם.
לידת הבית לא נבחרה כדי לאזן, אלא כדי להמשיך.
לא כדי להשכיח, אלא כדי לפאר את שמו.
כדי ללוות מישהו אל מותו, צריך להיות כלי נקי וסבלני.
כדי ללוות מישהו אל חייו, צריך להיות כלי נקי וסבלני.
עם כל נשימה וחרחור של אבי,
בירכתי את המוות שיגאל אותו מייסוריו ויביא לפרידה בינינו.
עם כל ציר לקראת הלידה,
בירכתי את בני על האומץ להיוולד ועל שהוא מקרב את מועד הפגישה בינינו.
מוות ולידה דומים הם.
רגע המוות ורגע הלידה הנם בלתי נתפסים, הם קורים בשניה והם נשגבים מבינתנו.
כשאנחנו באמת מלווים מישהו אל מותו,
או מישהו אל חייו,
האגו שלנו נעלם לחלוטין ומאפשר לאחר
לתפוס את כל המרחב.
זהו רגע של חמלה אמיתית.
להיות כלי נקי וסבלני –
כמה קשה להיפרד.
אולי בכך נעוץ רב הכאב האנושי.
כואב להיפרד מהפנטזיות שלנו לגבי עצמנו ולגבי אחרים, כואב להיפרד מחברים, כואב להיפרד מהדימוי המושלם שיש לזוגיות והורות, ואוי, כמה כואב להיפרד מדפוסים ישנים.
במוות ובלידה אנו חווים את הפרידות הכואבות מכולן: כאשר אהובינו מתים, אנו כואבים את היעדרותם הפיסית. כאשר תינוקינו נולדים, אנו כואבות פיסית את יציאתם. כאב הפרידה הוא כל כך גדול, עד שבחברה המערבית נוטים אנו להתעלם מן הפרידה הצפויה מיקירנו (יש דיבור על שכול במוות פתאומי – אך לא על מוות כתהליך טבעי) ואת כאב הלידה רבות מאתנו מבקשות למחוק בעזרת סמים.
אלה מאתנו המבקשים ללמוד לקבל את החיים כפי שהם, נדרשים לבחון את הפחד שלנו מכאב הפרידה. אנו נאלצים לכבד את הכאב בנוכחותנו המלאה. רק כאשר אנו באמת נוכחים, יכולים אנו לשתף פעולה עם האל (או כל מילה אחרת שתבחרו). מניסיוני בעבודה עם אנשים ומכאוביהם, ברור לי שכאב שאינו נחווה במלואו בזמן אמיתי איננו ממוצה והוא נגרר אל תקופות ומקומות אחרים בחיים. הכאב ואף האבל הנם הכרחיים לקבלת המציאות והנם חלק חשוב ובלתי נפרד מהחיים האנושיים.
התמודדות עם כאב מכריחה אותנו להתמודד שוב ושוב עם האמונה שבנו. אם כל כך כואב לי עכשיו כשאני נפרדת, האם אני יכולה לחדש את האמונה שלי במחר? אם אני כל כך בודדה עכשיו, האם אמצא את הכוח להתחבר לאחרים שוב? אם האל לקח את אהוביי, האם אוכל להאמין בו? …ואם הלידה כל כך כואבת, האם אוכל ללדת שוב?
כדי באמת ללוות אנשים בתהליכים החשובים ביותר בחייהם (לידה ומוות) זה אומר שמעל לכל אני מאמינה ומקבלת את התהליך ואני מקשיבה לאותות. אולי מי שעומד למות רוצה שנדבר על מותו הקרב ואולי לא, אולי הוא צריך שאהיה לצידו או שהוא מעדיף שאשאיר אותו לבד. אולי הוא מרגיש כעס או פחד או שהוא מרגיש שביעות רצון ושמחה. בימים האחרונים בחייה של אימי (גם היא נפטרה מסרטן בביתה, 5 שנים לפני אבי) פניה היו רגועים וכל חזותה היתה מלאכית. הימים האחרונים של החיים בישרו את הרגיעה ואת השלווה, את המסר שסוף-סוף אפשר לנוח מהקושי, סוף-סוף אפשר לנוח מהשיפוטיות כלפי עצמה וכלפי אחרים.
היא רק רצתה שאחבק אותה ואלטף אותה ואתן לה הזדמנות לחלוק איתי את אותם המשפטים הרכים שלא העזה מעולם לומר לי לפני כן.
כשמלווים מישהו אל מותו, לפעמים מתאכזבים מחוסר יכולתו של העומד למות להעריך את גודל המאורע ולפעמים… אנו זוכים במפעל הפיס.
אם ברצוני לראות עצמי כמלווה את ילדי בתהליך הלידה, זה אומר שמעל לכל אני מאמינה ומקבלת את היות תהליך הלידה, תהליך קדוש/ טבעי/ מציאותי, עם קצב משלו. תהליך של הבריאה שבו התינוק נותן אותות ואני מאמינה להם.
קשה להקשיב ולהיענות לאותות כשאת מחוברת למוניטור ו/או אינפוזיה, או כאשר קיימים מסיחי דעת אחרים. כדי שהתינוק יצא מגופי, אולי הוא זקוק לכך שאעמוד או אולי שדווקא אכרע, אולי הוא זקוק שאצרח או שדווקא אנשום. התינוק הוא זה שמוביל בדואט והוא מרכז ההתרחשות. אני כלי. כלי מקשיב וסבלני. וכלי כואב נורא.
הפרידות לא ייעלמו מחיינו. גם הכאב לא. אפשר רק להתאמן בלהיות נוכח.
מקסים.
להיות נוכחים למוות של הורים. לדברים המטלטלים ביותר, אם זה מתאפשר לאורך זמן, זו משימת הקודש. אלה זמנים קדושים. שהזמן בהם הוא אחר, שהשקיפות של האור היא אחרת. שההקשבה הופכת למשהו שונה לגמרי. וכל המציאות משתנה שם ללא שוב. זמנים הרי גורל.
ומתלוות להם הטראומות שלהם, המכאובים, מקומות של חרטה, וגם גדלות השעה נמצאת שם. ובסופו של דבר, עבורי, זה הולך ומתמקד, הולך ומצטמצם, ובסוף יש נשימה אחרת. ובסוף אין נשימה כלל. ושם יש את האין הגדול הזה.
והחיים, דווקא בדברים הקטנים, יש בהם את המשהו הזה, שלוקח אותך, לאט מהאין אל היש. והולכים עם היש ועם האין שנוכחים מעתה, כל הזמן.