מאת: לילך רם שצופק
(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

יוקו: "אמא, מחר אני אבכה וביום שישי אני אמות, אני אהיה עם אילת."
אני: "יוקו את מתגעגעת אל אילת? גם אני."
יוקו: "בא לך גם למות איתי? אז ביום שישי נמות?"
אני: "אני רוצה לחיות, יוקו, אני רוצה שתחיי איתי."
יוקו: "למה?"
אני: "כי אני אוהבת אותך ואני אוהבת לחיות, ויש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיים האלה ואני רוצה שתהיי לידי ואיתי כשאני עושה אותם."
יוקו: "אמא, למה אילת ברחה מהבית?"
אני: "לא הכל אני מבינה, יוקו, אבל אילת בעולם אחר, והיא גם איתנו, למשל בזיכרונות שלנו ודרך כל הדברים שהיא השאירה לנו. אני חושבת שאילת כנראה גמרה מה שהיה לה לעשות בחיים פה, בעולם הזה."
יוקו: "אז אמא, למה את עצובה שאילת לא פה? בא לי שהיא תבוא."
אני: "אני מאד מתגעגעת אל אילת, היא איתי כשאני חושבת עליה, אבל בא לי להתחבק איתה, בא לי אפילו שהיא תכעס עלי, בא לי שהיא תפנק אותי ואותך."
יוקו: "אמא למה אילת מתה?"
(שחזור של שיחות עם יוקו בת 4, ושאלות בלתי פוסקות שלה בתקופה האחרונה, בעקבות המוות של אחותי.)

אחותי מתה לפני חודשיים מסרטן ריאות. על מחלתה נודע לה ולנו מהרופאים, חודשיים וחצי לפני כן. חודשיים וחצי מאד אינטנסיביים בהם המפגש עם מחלה ומוות עורר בי הרבה מחשבות, הרבה רגשות ובעיקר הרבה רצון לחיות וליהנות מהחיים. מרגע שהרופאים איבחנו את המחלה והחלו בטיפולים, המצב של אחותי הידרדר בקצב מסחרר.

אני, שלא ממש מאמינה ברפואה הקונונציונלית התלבטתי, והכרעתי שיש לחזק את אילת בכך שהמחלה שלה ודרך הטיפול בה נמצאות בידיה וכך גם הבחירה להחלים. הצעתי לה עזרה באיסוף אינפורמציה, יצירת קשר עם מטפלים וכו', אך קיבלתי את בחירותיה שהיו שילוב של רפואה קונונציונלית ותזונה עם חיזוקים, ודיסק של דמיון מודרך. דמיינתי אותה בריאה ובאתי אליה חדורה באופטימיות ובשמחת חיים. כשחזרתי מהביקורים אצלה הרגשתי פעמים רבות מרוקנת. רציתי לשנות את החיים שלי, ומהר לתקן, כעסתי, בכיתי, ישנתי. הרגשתי שאני עושה המון טוב בביקורים שלי, אני מחזקת את החיות שלה ומביאה עם ילדיי, במיוחד עם יוקו, שמחת חיים; אבל הרגשתי גם חוסר אונים. הכימותרפיה, הסטרואידים, ההקרנות, ואולי המחלה היו כולם חזקים ממני; ואחותי הלכה ונמוגה, מרזה מיום ליום, נחלשת פיזית ומאבדת יותר ויותר את התקווה.

לעיתים, ואולי על פי רוב, אני מאמינה שהיא בחרה במחלה, במוות, מאסה בגשמי. ולפעמים אני מרגישה שאני בוגדת בה כשאני חושבת כך, ואולי לא הכל נתון לבחירתנו, ואולי אנחנו לא יודעים תמיד איך לתקן. האם אני תמיד מצליחה להבריא את עצמי? לא! לא תמיד אני יודעת כיצד. לא תמיד אני יודעת מה עלי לשנות ולא תמיד יש בי את הכוח לשנות.

בחודשיים וחצי הללו חזרתי להאמין שוב בבני אדם, בטוב שבהם. הקהילה מסביב לאחותי עזרה כל-כך הרבה; עיסויים, אוכל, ליטופים, ניקיונות, עזרה עם הילדות, שיפור פני הבית כך שיהיה לאחותי יותר נעים, עזרה לי ולהורים שלי והמון המון אהבה.

אחותי היתה מאד טובה וידעה לתת, בסוף ימיה למדה לקבל. וגם אני למדתי, למדתי לבקש, למדתי לבטא את אהבתי, למדתי שאני יכולה להיות בקשר חם ואוהב גם עם אנשים בעלי השקפות שונות משלי, למדתי שאמא שלי מראה את אהבתה כשאומרים לה דברים טובים. למדתי שכשמשהו חשוב לי, אני יכולה פשוט לצאת מהבית וללכת, שאפשר לסמוך על אייל (בן זוגי) שידאג לכל.

אני מאמינה שהמוות טוב למתים. הם הולכים לעולם טוב יותר, זו נחמה מסוימת, אבל הקושי הגדול הוא לנשארים. קשה להבין את המוות, קשה להשלים עם הריקנות, עם חוסר האונים. אבל נשאר גם המון טוב; קיבלתי המון מאחותי, תקופות ארוכות היא היתה לי משענת כמו אמא, ועכשיו יש לי המון זיכרונות ממנה. אני חולמת עליה הרבה, אני יודעת כמה אני אוהבת אותה והיא עדיין איתי – בצורה אחרת. אני מדברת הרבה עם חברותיה, מתחבקת איתן, נזכרת בה. אני נפגשת הרבה עם בנותיה ובעלה. אני הולכת אליה פעמיים בשבוע (לבית שלה). לפעמים אני חושבת שאולי הכל אשליה והיא תפתח את הדלת ותיכנס ותישאל: "לילכי למה את בוכה?"

ערב לפני שאחותי נפטרה הסתכלתי על אחותי חייכתי אליה חיוך של השלמה והתחלתי לשיר לעצמי "צריך רק לחייך, אפשר לבכות אך בזהירות לא להרוס, אפשר לבנות חלום נפלא ביום סגריר, הכל יהיה עוד טוב יותר, אבל בינתיים אפשר לצחוק ללא סיבה, אפשר גם לשיר…" השיר הזה מלווה אותי מאז.

הרבה אהבה לכולכם.

נושאים: חיים ומוות