8 בינואר, 2013

אמא לביאה

הגענו לבית חולים כי כבר לא היתה ברירה.  הצירים, שהתחילו לפני כמה ימים, כבר לא אפקטיבים, נעמה עייפה רצח, והמים שירדו – מקוניאלים, מה שיכול להעיד על כך שהתינוק לא מרוצה.

בחדר לידה – נעמה התשושה שוכבת כמו פרח בתוך המסגרת של המיטה הגדולה באמצע החדר. הכל כל-כך שונה מהאוירה שהיתה בבית. היא מנסה להסתגל לנוכחות המיכשור, האנשים, המוניטור, הרעשים שמסביב. האפידורל נותן לה קצת מנוחה. שקט. עכשיו מחכים שהלידה תתקדם.

הראש של התינוק כבר בתוך תעלת הלידה, אבל צוואר-הרחם לא נפתח עד הסוף, נמשך אחרי הראש כמו פתח צר מדי בחולצת טריקו, אבל לא נפתח יותר, גם לא עם עוד פיטוצין. הפתיחה נשארת 8 ס"מ גם אחרי שעתיים. התינוק יכול לעבור רק בפתיחה מלאה – 10 ס"מ. השעון מתקתק לרעתנו. בחדר לידה אין סנטימנטים, יש נהלי עבודה, יש סטטיסטיקות, יש מכשירים שמספקים נתונים, יש רופאים שאוספים את הנתונים, יש החלטות שמתקבלות ומיושמות.

ואז מתחילות האטות בדופק. הפיטוצין, שמטרתו לחזק את הצירים, עושה עבודתו נאמנה אבל התינוק לא מרוצה מהצירים החזקים, הם יוצרים תנאים פחות נוחים.

הערכת מצב: לידה ארוכה, מים מקוניאלים, האטות בדופק. אוסף של נתונים שלא נשמעים כל-כך טוב לחוד, ונשמעים עוד יותר רע כשהם באים ביחד עם לידה שלא מתקדמת.

"אנו נציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה."  – דון ויטו קורליאונה, הסנדק

ראשונה נכנסת מיילדת. מביטה במוניטור ועוצרת את זרימת הפיטוצין.
יוצאת ומביאה רופאה. עוד רופא. עוד מיילדת.
כולם מסתכלים על המוניטור ועל הרישומים. אף אחד לא מסתכל על נעמה.
הרופאה יוצאת ומביאה רופא בעל מראה בכיר.
הרופא עוטה סבר פנים רציני, מחליף מילים עם הרופאה והמיילדת. כולם רושמים. שוב מסתכלים, שוב רושמים, בכמה מקומות.

עכשיו הם פונים לנעמה:
"התינוק שלך במצוקה, צריך לעשות ניתוח."
"אנחנו לא רוצים, אני מרגישה שהכל בסדר."

מגיע ראש המחלקה:
"התינוק שלך לא מרגיש טוב, הטיפול היחיד שישפר את מצבו הוא להוליד אותו. עכשיו, בניתוח."
"אני רוצה לחשוב על זה."

נכנס גם מנהל כל המחלקות:
"את יודעת מה זה תינוק מפגר? את יודעת מה זה לגדל ילד נכה? את רוצה להצטער על זה כל החים שלך?"
אני מרגישה את העיניים שלה ננעצות בי ומסמנת לה שאני לא יכולה לדבר עכשיו. היא יודעת. בבית הייתי המיילדת שלה, פה אני רק מלווה שלה, עלי להכיר את מקומי במערכת.
"טוב, אני מבקשת שכולם יצאו עכשיו ואני אדבר עם בעלי."
(בעלה, אלן, לא דובר עברית, מביט בה בגבות מכווצות, המשפט הזה הוא גם קוד ביננו, "אני רוצה לשמוע מה דעתך").

אנחנו נשארים לבד בחדר.
אני נושמת עמוק, רוצה גם להסביר וגם לא להפחיד, גם להדריך וגם לעודד, גם באנגלית וגם לא להתבלבל.
"אני לא יכולה להבטיח לך שהכל בסדר. אולי הרופאים צודקים, אולי לא. יש האטות, אבל מאז שהפסיקו את הפיטוצין יש התאוששות יפה של הדופק.
התינוק שלך כבר מוכן לצאת. את עוצרת אותו, צוואר הרחם שלך לא נותן לו להמשיך בדרכו. אני לא יודעת למה את עוצרת, אולי גם את לא, לפעמים יש דברים עמוקים כל כך שהתודעה לא מסוגלת להתמודד איתם, אבל לא נתחיל עכשיו בטיפול פסיכולוגי, זה לא הזמן.
את צריכה לפתוח עכשיו את צוואר הרחם, לעזור לתינוק שלך, זה בכוחותייך וזה מה שאתם הולכים לעשות עכשיו ביחד.  אני אשמור עליך מבחוץ, תעשו מדיטציה, הרפיה, אהבה, תלוו את התינוק שלכם בדרכו החוצה".

יצאתי מהחדר והצצתי דרך הוילון על המוניטור, שלא יהיו הפתעות.
נעמה שוכבת על הגב, הידיים שלה ושל אלן על הבטן. העיניים של שניהם עצומות, היא נושמת לאט, רפויה ומרוכזת. הוא עומד לצידה, קרוב, שניהם נושמים לתוך הידיים, שניהם לגמרי שם.
אני מחוץ לחדר, מרגישה את הקדושה שבנוכחות שלהם עם התינוק ועם הבריאה.

אף אחד לא בא לבדוק מה קורה. אולי רואים שאני משגיחה על המוניטור. אולי המצב לא כל כך דחוף.

עוברת לה חצי שעה. אולי יותר.

"השיעור הגדול של החיים הוא שלפעמים המשוגעים צודקים." — וינסטון צ'רצ'יל

מגיעה הרופאה עם שתי מיילדות שמחזיקות חלוק ירוק, סכין גילוח, נוגד חומצה לשתייה – כל מה שצריך כדי להכין את היולדת לניתוח.
כולם מסתכלים על המוניטור.
"אההה… איזה יופי"
נכון, התרשים של הדופק מעולה, אין האטות. טוב, לא חוכמה, זה בלי פיטוצין, המידע הזה חשוב אבל עדיין לא מספיק אופטימי.

הרופאה בודקת בדיקה נרתיקית. אני מסתכלת על העיניים שלה. כזה מבט מופתע לא ראיתי כבר שנים. היא מכריזה בקול-
"פתיחה מלאה, ראש +3, בואי תלחיצי אותה."
החלק השני של המשפט מופנה למיילדת. בעצם, כל המשפט, כי אף אחד לא מסתכל על נעמה.
"אני לא רוצה ללחוץ. הכל בסדר עכשיו, אפשר לחכות."
נעמה פוגשת את העיניים שלי. זיקוקים.
כן, אפשר לחכות. שום דבר לא מפריע עכשיו לתינוקי להתברג ולרדת בתוך תעלת הלידה. יש צירים נחמדים, נעמה עומדת על ברכיה ונעזרת בכוח הכבידה. עוד קצת והתינוק נולד.

אחרי שהתינוק הונח על החזה נעמה הרימה את הראש ואמרה -
"מי שנוגע בחבל הטבור אני מאוד כועסת"
לא משהו מבחינה תחבירית, אבל עשה את העבודה.

אף אחד לא מתעסק עם אמא לביאה המגנה על גוריה.

"מדי פעם אנשים נתקלים באמת, אך רובם תופסים את עצמם וממהרים לדרכם כאילו דבר לא קרה." — וינסטון צ'רצ'יל

14 תגובות   (רסס)

  1. מאת קרן (קוסמת):

    מקסים מקסים מקסים שרה.
    גם המשפטים ששתלת באמצע (-:

  2. מאת אירה:

    “Peace on earth begins with birth”
    תודה שרהל'ה על השיתוף
    פרוטוקולים נועדו שלא להכנע להם
    :)
    סיפור יפה.

  3. מאת גלי:

    לחלוחית בעיניים וצמרמורות. מדהים ומרגש.
    מזל טוב. כמה חכמה. מעורר השראה. לגזור ולהדביק בכל חדר לידה.
    (())

  4. מאת בשמת_א:

    כמה מרגש, עד דמעות.

  5. מאת לילך:

    וואוו. תודה!

  6. מאת א:

    טוב אני רק שבוע אחרי לידה (בבית. מדהימה.), ואני כל כך בוכה. אוף. מזל טוב נעמה ואלן, אתם אלופי עולם. תודה שרהלה.

  7. מאת משנה כוון:

    מדהים. מרגש. אבל המשפט הזה של מנהל המחלרות, מה זה?! תביעה נגד יצור לא אנושי כזה

  8. מאת אפרת רובין ברד:

    שרהלה, כל פעם מחדש הסיפורים שלך כל-כך מרגשים ומטלטלים ומלמדים אותי עוד משהו על אמהות ולידה אבל גם עלייך כאשה וכמיילדת. תודה.

  9. מאת עודד:

    ואוו. מרגש!

  10. מאת ליבי ער:

    איזה סיפור מדהים, מאוד התלהבתי.
    אני ממש גאה בנעמה שעמדה כגיבורה מול שיטת ההפחדות של הרפואה שעסוקה בלהגן על עצמה מתביעות עתידיות, ושכחה שהיא אמורה לפעול למען ריפוי הוליסטי של האדם , ואכן ברוב המקרים מתעלמים מן האדם והוא הופך לגליון נתונים שמגיע לארכיון ונשכח במהרה.

    שכולנו נהיה חזקות, מאמינות,יודעות, שקטות בפנים אל מול הסערות החיצוניות
    אמן

  11. מאת תמרול_ה:

    מעורר השראה, ומזכיר לי כמה הייתי רחוקה מכל זה בלידות שלי. רחוקה מהעוצמה, נותנת עצמי בידי הרופאים.

  12. מאת עירית_לוי:

    מרגש מאוד,
    ומעורר השראה ביכולת להקשיב פנימה ולא להתבלבל ולהיטלטל מהרעש שמגיע מבחוץ.
    שרלה תודה על השיתוף.

  13. מאת עוגיה:

    הללויה!
    הידד ללביאות :-)

  14. מאת רונית:

    דמעות בעיני

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )