רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 10 בינואר, 2013

סבתא שלי שנאה רופאים

מאת: מאיה מוסן לוי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

סבתא שלי שנאה רופאים ובתי חולים. הפעם היחידה בחייה שאושפזה בבית חולים הייתה בלידת בתה הרביעית, היחידה שנולדה בארץ לאחר שעלתה מעיראק.

סבתא שלי אהבה לעבוד, כמה שהייתה חרוצה. יום יום הייתה קמה לפני צאת החמה, יוצאת לעבודה ושבה בצהריים, במשך שנים. גם הרבה אחרי גיל הפנסיה שלה, המשיכה לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה, במין רוטינה כזאת. פועלת פשוטה השמחה בחלקה.

כשמלאו לה שבעים וארבע נאלצה לפרוש מעבודתה. נערכה מסיבה גדולה לכבודה, מבוגרים וצעירים נפרדו ממנה בחיבוק אוהב. המבוגרים יזכרו לה את חריצותה, והצעירים את בדיחות הדעת, שכן דברה עברית קצת משובשת, ממש הייתה "מחדשת השפה העברית". לפעמים ערבבה אותה עם מילים בערבית, והייתה אותנטית לגמרי. כמו ילדה, היא מעולם לא התביישה בזה.

אחרי שפרשה מהעבודה החליטה לעשות שינוי גדול בחייה – לעזוב את ביתה שנמצא במרכז עיר סואנת ולעבור למדבר, לגור ליד בתה בקיבוץ מול ים המלח.

סבתא שכרה דירה קטנה בקיבוץ, קנתה תכולת דירה חדשה, והחלה לחיות את חייה החדשים: טבלה בים ובבריכות הגופרית, התמרחה בבוץ והשתתפה פעמיים בשבוע בחוג קרמיקה. איזה עבודות מקסימות יצרה! היא חלקה לילדיה ולנכדותיה, צלחות קערות, פסלי נשים ערומות, ועוד.

נדהמתי שכפות הידיים האלה שרשמו לי ברכות לימי הולדת כמו ילדה קטנה שרק מתחילה להכיר אותיות דפוס, יוצרות עבודות אומנות מדהימות כאלה.

זמן קצר לאחר המעבר למדבר, התחילה סבתא לחוש כאבים עזים בבטן, כאבים שהלכו והחריפו. בתוך תוכה היא ידעה שאלו לא סתם כאבי בטן.
בנותיה שמו לב שהיא סובלת, אמרו לה: אמא, אולי כדי להבדק אצל רופא? והיא ענתה: לא, יא בנתי, מה הוא כבר יגיד לי?
אבל הסבל נמשך, כל הגוף כאב. הלכו לביקור אצל הרופא שהמליץ על סדרת בדיקות. לא היה הרבה מה לעשות, סבתא נשלחה הביתה עם משככי כאבים.
אף אחד לא ידע בדיוק את שם המחלה, אף אחד לא רצה לדעת, הבטן התנפחה כל כך שנראה שיש לה מפלצת שחורה בפנים.

יום אחד הגיעה סבתא לבית אמי לביקור, ונראה שהיא כבר לא תוכל לזוז משם לשום מקום. היא נשארה אצלה. הכאבים הלכו וגברו, משככי הכאבים גרמו להזיות והיא דיברה לעצמה בערבית, אמי רשמה את הדברים. היא שנאה את משככי הכאבים, שמפרידים בינה לבין המציאות. ישבנו לידה, גם סבתא השתדלה לשבת, הבטתי בה נפעמת, יושבת זקופה כל כך על מיטתה, מביטה למוות ישר בעיניים ללא מורא. אמרתי לה: סבתא כואב לך כל כך, והיא חייכה את החיוך הזה שלה בו העיניים מתכווצות לכדי חריץ בתוך פניה המאירות ואמרה לי: אלוהים אוהב אותי, שיש לי ילדים ונכדות כאלה.

אמי הרגישה שמצבה הולך ומחמיר והתקשרה לאחיה שנמצא ביפן ובקשה ממנו לבוא. הוא הגיע ביום שישי. סבתא התיישבה זקופה במיטתה ובקשה שאביא לה את האודם שלה, לקחה מראה קטנה וצבעה את השפתיים. התרגשות גדולה בפגישה, מבקשת לישון קצת, כולנו יורדים למטבח לשתות צ'אי, בנה בוכה, בטבעיות ללא בושה, משוחחים בשקט, מאוחדים בכאב. שבת, אוף, כמה שהיא סובלת. בת אחת שלה מעסה את כפות רגליה, היא הכי אהבה שמעסים את כפות רגליה. בת אחרת מטפלת בה ברייקי, מגע מרפא, מרגיע, הכאבים קצת עזבו.

שבת, אחותי אז בחודשי הריון מתקדמים, יושבת לצידה משוחחות, שיחת חולין, הדמעות זולגות בשקט מעיניה של אחותי, וסבתא שלי אומרת לה: מתי התינוקת צריכה לצאת? יש עוד קצת זמן, סבתא, והיא אומרת, תהיי שמחה, תינוקת צריכה לצאת לאמא רגועה ושמחה.

לילה, אני נפרדת ממנה לשלום, "מה זה, את לובשת שמלת הריון?" – "מה פתאום סבתא, זאת השמלה הישנה שלי, לא שמלת הריון." ביי סבתא, ביי יא בנתי.

לילה, קמה לעשות פיפי, "לעזור לך, אמא? לא! לא צריך, הולכת באיטיות, וחוזרת למיטה.

לפנות בוקר, קוראת לבנה ובתה לבוא לחדרה, מחבקים אותה, עוצמת את עיניה ובזרועותיהם, נשמתה עוזבת את גופה.

האמבולנס מגיע, אנשי מד"א כבר נמצאים בחדרה, חייבים לעשות הנשמה, אלו הם הנהלים. היא כבר מתה, עזבו את הגוף שלה, לא, חייבים, עושים, אלוהים שובל של דם זורם מהפה החוצה, למען השם עזבו אותה, לוקחים אותה, להכין אותה ללוויה.

וכך היא מתה, בבוקר יום ראשון, היום הראשון של חג פסח, מעבדות לחרות.

ואני גיליתי שאני בהריון, אחרי תשעה חודשים פחות או יותר, נולדה ליבי, שהוספתי לה את השם פרח, על שם סבתא פרחה.

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    איזו סבתא! יש לך מזל גדול. תודה על השיתוף!

  2. מאת איריס:

    התרגשתי לקרוא את המילים שכתבת. האהבה לסבתא נוכחת ועוצמתית. את יודעת סבתא שלך צדקה, אלוהים אוהב אותה עם ילדים ונכדים כאלה ואתכם עם סבתא אוהבת ומיוחדת שכזו.
    זה חיבר אותי לאהבה שלי לאבי שנפטר השנה. האהבה בינינו עדיין איתי רק היא במימד שונה. זה חיבור בין הנשמות.
    תודה על השיתוף הנוגע בלב.

  3. מאת עלינא אדמונדס:

    מקסים ומאוד מרגש. סיפורים כאלה עוזרים לי מאוד לראות את הרגעים מעצבנים של החיים ,מזוית יותר רכה וסלחנית.

  4. מאת בשמת_א:

    מקסים ומרגש.

  5. מאת עירית_לוי:

    אכן. מקסים ומרגש.

  6. מאת יעל מר:

    כל הכבוד.זו סבתא נבונה. שום רופא אינו מסוגל לרפא מחלות. הוא רק שליח של תעשיית התרופות…כל התרופות הן אחיזת עיניים! קראו את הרמב"ם ותסיקו מסקנות….

  7. מאת יהודית ל.:

    לפי הרמב"ם המרווה מרפאה כל חולי. נעשו ניסויים בחולת איידס. רקחו לה מזור המורכב ממרווה ועוד מיני צמחים וזרעים מהטבע. היא לא נרפאה – אבל מחלתה אינה מתפרסת ומרגישה מצויין. קופצת כאיילה וצועדת ברחבי עירה כאילו היתה יעלה. בבדיקות שבוצעו לאחרונה – הרופא נדהם מהתוצאות… למדו להשתמש במרווה המרפא כל חולי – לפי הרמב"ם. האיידס היה קיים מאז בריאת העולם. אין זו מחלה חדשה כלל וכלל. פשוט לא אובחנה ככשל חיסוני – חשבו שהחולים – חולים בדלקת ריאות קשה או בנגע אחר….

  8. מאת בת_ציון:

    יפה מרגש ומחכים! סיפור נפלא. ואכן לגבי הרופאים ותרופותיהם, נכון מה שכתבתן. טוב לדעת על המרווה. תודה יהודית ל. ויעל מר.

  9. מאת חנה אורלב:

    ליהודית ל,
    שמחתי לקרוא את ההערה שלך,אבל אולי את יודעת איזה מרווה?

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )