במדיטציית הבוקר אני מתבוננת בגוף. מבחוץ ומבפנים.
בעצמות, למשל, בשרירים, בצינורות-הדם, בדם עצמו. המוח הזה, האפור לכאורה, על פיתולי-פיתוליו, המורכב ממליארדי תאי-עצב מופלאים שבחשכת הגולגולת מעבירים ביניהם בהתמדה מולקולות זעירות של חומר במעברי הסינפסות המיקרוסקופיים. וזה לא נגמר בזה. המוני תאי-עצב תחושתיים ומוטוריים משתרגים משם דרך חוט השדרה השזור בתוככי חוליות הגב, קולטים מסרים ומשדרים תגובות במסירות נמלית בלתי פוסקת, ומעצבבים תאי-שריר הסדורים בצפיפות סביב עצמות השלד כולו. והשלד הזה – אשר אינו דומה כלל לדגם הלבן והמקרקש הנוהג להסתגר בתוך ארונות ויטרינה מאורכים במעבדות אפלוליות של מוסדות אקדמיים כאלה ואחרים. השלד הזה הוא מבנה מפואר. גרמי אמנם, אך חי מאין כמוהו. וכל עצם מעצמותיו הינה הרבה יותר מאשר תמיכה פנימית קשיחה לרקמות הרכות המצפות אותה. כי בתוככי החללים הזעירים שבלב כל עצם מתרחשת ורוחשת כל העת פעילות בלתי פוסקת של יצירה והתחדשות. כדוריות הדם האדומות נבראות שם בחשאי מחומר הגלם הפלאי המכונה "מח העצם".
