יוני הגיע אלי לטיפול בהיותו בן 4.8 שנים. ילד גבוה ורזה. מתנוחת גופו עלה בי זיכרון של גבעול מתכופף ברוח.

הוא לא הישיר מבט, אלא עמד מולי שחוח ראש, כשאצבעות ידיו הארוכות מתעסקות בשרוך מכנסיו הרטוב שהכניס והוציא כל העת מפיו, שבזוויתו הצטבר רוק.

הוא הגיע, מובל על ידי אימו, אישה גדולה ומלאת גוף ונוכחות, שעייפות רבה ניכרה בעיניה למרות גילה הצעיר, ושלאחר מילות 'שלום' ו'נעים מאוד' של היכרות ראשונה, סנטה ביוני 'תעמוד ישר', 'תענה מדברים אליך', ותוך כדי כך הוציאה מידו בחטף את שרוך המכנסיים וניגבה בגב ידה את פיו.

היא סיפרה לי בהמשך שיוני נמנע מכל פעילות בגן. הוא לא שיחק עם ילדים, לא הקשיב, לא ענה כשנשאל, ולא דיבר עם ילדים או מבוגרים.

אך מה שבעיקר הדאיג את אימו – ולכן אף פנתה לטיפול בתחנה הפסיכולוגית, ואלי – שלא נגע מעולם בעפרון, צבע, טוש, או מכחול.

'הוא לא מצייר' אמרה. 'והוא צריך ללכת בשנה הבאה לבית הספר. את מטפלת באמנות, קחי ותלמדי אותו לצייר כדי שיוכל אחר כך גם לכתוב.'

המשך »