רשימות ישנות מהעלון המודפס: http://shifron.blogspot.com
8 במאי, 2012"אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" מאת נורית זרחי
פטוניה החתלתולה הקטנה אבדה את אמא שלה בחושך. היא בוכה, אמא לא שומעת אותה ופטוניה חושבת שאולי היא כבר מתה –
"כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?".
פטוניה פוגשת את חתול-יועץ שמנסה לעזור לה לפתור את הבעיות שלה.
"מה את בוכה?! לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!"….
"כדי שישמרו עליך, את צריכה להיות גדולה" אמר חתול-יועץ "כי קל לאהוב את מי שרואים אותו ברור".
כולנו לוקים בהפרעת קשב. לא הפרעת קשב שמפריעה לנו להקשיב למורה או לבצע מטלות משעממות בצייתנות. לא לזה אני מתכוונת. הפרעת הקשב שאנו לוקים בה חמורה בהרבה. היא נוגעת במרקם היחסים שלנו עם הזולת, היא פוגעת ביחסים שלנו עם אהובינו.
23 בפברואר, 2012(בהמשך לרשימה על בראשית היה החינוך מאת אליס מילר)
"3096 ימים" הוא ספרה של נטשה קמפוש, שבשנת 1998, כשהייתה בת עשר, נחטפה בידי פסיכופט והיתה כלואה אצלו עד גיל שמונה עשרה. את הספר כותבת קמפוש לאחר שבגיל שמונה-עשרה ברגע נדיר של חוסר תשומת לב מצידו היא ברחה ושחררה את עצמה.
לכאורה זהו "מקרה פרטי". החוטף היה פסיכופט ולכן העביר את קמפוש את מסכת ההתעללויות הזאת. אולם אם נבדוק את פרטי ההתעללות נגלה שהיא דומה באופן מבהיל להוראות החינוכיות שמצטטת מילר מספרי הפדגוגיה השחורה: כליאה, בידוד, הרעבה, מחיקת הרצון האישי, מכות, התעלמות בוטה מהצרכים, השפלה והאשמה של הילד בכל ההתעללויות.
16 בפברואר, 2012אליס מילר היא פסיכואנליטיקאית שזכויות רבות לה בהעלאה למודעות של השפעת איכות החינוך על אישיותם של בני האדם. בספרה הראשון "הדרמה של הילד המחונן" היא מתארת כיצד מודעותו הגדולה של ילד עירני ורגיש למניעים הלא מודעים של הוריו, משפיעה עמוקות על התפתחותו. ילד כזה החש שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו אלא כמי שממלא אחר ציפיותיהם יאבד את בטחונו העצמי ויטה לאיבוד "העצמי" שלו ומכאן לסבל אישי.
31 בינואר, 2012תכונה מיוחדת ופלאית יש למים. בהביטנו במקווה מים נשקפת בם דמותנו. וכפי שכותב ביאליק בשירו "הברכה" על ברכה אחת צנועה הנמצאת במעבה היער, הם שמחים לשמש לנו כמראה:
הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה
בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ –
תִּתְעַלֵּף- לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,
מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ;
כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם
שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר.
17 בינואר, 2012אני אוהבת את הספרים של מיריק שניר, כי הם ספרים חינוכיים. אבל בניגוד לדעה הרווחת שמי שזקוק לחינוך הוא הילד ולכן הרבה מאד ספרי ילדים מעבירים מסרים חינוכיים לילדים, בספריה של מיריק שניר המסר החינוכי מועבר להורים. לא מתוך רצון לחנך וללא מוסר השכל אלא תוך כדי תיאור רגיש ועדין של המציאות. בכל ספר אפשר ללמוד משהו על עולמו של הילד שזר לכל כך להרבה הורים, אפשר גם ללמוד משהו על הורות, על היחסים בין הורים לילדים ועל הדרך להתנהג עם הילדים בהתאמה לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
"יש ים בירושלים" מספר על ילד אחד ירושלמי שאהב מים, וכשמגיע הגשם הוא יוצא לשחק בשלוליות. זה מה שכל ילד רוצה לעשות ולא תמיד מרשים לו – כי הנעלים ירטבו ויתקלקלו, כי הבגדים ירטבו וקר, כי עכשיו אין זמן. ויש עוד סיבות טובות מאד לאסור על הילד לשחק בשלולית, אלא שהן אינן מתחשבות בצרכים של הילד אלא בצרכים של ההורים.
בר (שנה ושלושה חודשים) נגש לבקבוקי חומרי הניקוי שעומדים ליד מכונת הכביסה.
"אוי, הבקבוקים הללו לא מתאימים למשחק." אומרת אמו, נגשת אליו ונעמדת לידו. ביחד הם מסתכלים על הבקבוקים. בר נוגע באחד הבקבוקים, מרים. "לא, הבקבוק הזה הוא לא משחק. אתה מריח את הריח של הבקבוק?" אמו שואפת אויר כמריחה פרח, "הבקבוק לא מתאים למשחק. בוא בר, נלך למצוא משהו מעניין אחר" אמו לוקחת את הבקבוק ומניחה על הרצפה, אוספת את בר אליה ולוקחת אותו מהמקום. בר לא מתנגד. הוא נענה להצעה חדשה של אימו.
הנה, גילו את זה במחקר: מחקרים פורצי דרך מגלים שהאינסטינקט האמהי הוא לא יותר מביולוגיה. יופי!
לא רוצה לזלזל במחקר. טובי בנינו מקדישים לכך את חייהם. מיטב כספנו מושקע במדע. מי אני שאטיל דופי בשיטה שכבשה לה מעמד של דת כמעט. אבל למסקנות הללו, ללא שמות ההורמונים, שמותיהם של חלקי המוח וימים של עבודה מאומצת, אפשר להגיע בדרך פשוטה בהרבה: התבוננות וסקרנות.
30 בנובמבר, 2011בספרו "הביתה" מלווה אסף עינברי את הולדתו של קיבוץ אפיקים – הקיבוץ בו גדל. "בלית ברירה הוחלט לקלוט בזהירות צעירים שאינם חניכי התנועה – למשל את לובה רביץ, בחור ארוך ורזה כמו חרגול, בנו של החזן הראשי בתל-אביב, שבא לחצר כנרת עם עשרים כלי נגינה והודיע לקבוצה שהיא צריכה תזמורת. הוא ערך לחברים מבחני מוזיקליות, ומי שעבר את המבחן קיבל כלי. מה שנשאר לנגנים זה רק ללמוד לנגן."
27 בנובמבר, 2011(מתוך גיליון 22, אפריל 1999)
אצלנו בבית מנגנים. בני הבית מנגנים, גם אורחים מנגנים. מוסיקה היא לא "שפה זרה".
כלי הנגינה נגישים גם לקטנים. הפסנתר הוא לא מהמשובחים, כך שגם אם מנגנים בו בידים קצת דביקות אפשר להעביר סמרטוט לח על ציפוי הפלסטיק של הקלידים. אם מנגנים בדרכים לא כל-כך מקובלות – במרפקים למשל הלב שלי לא מפרפר. החליליות עשויות פלסטיק, כך שגם אם הן נופלות – וזה קורה הרבה – הן לא ניזוקות בצורה קיצונית. יש בבית גם דרבוקה ממתכת שאינה שבירה וגיטרה קטנה לא "משהו" שהילדים יכולים לשחק בה. כמובן שישנם גם כלים באיכות טובה יותר והם לא נמצאים בהישג ידם של הקטנים, בכלים אלו מנגנים רק אלו שכבר יודעים לנגן ויכולים לעמוד בתנאי השימוש.