רונית סלע

28 באוקטובר, 2012
7 תגובות

אמא בתיקון

1

ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"

המשך »

24 ביולי, 2012
5 תגובות

המסע לשירותים בחוף השני

זו הייתה שעת צהריים בשבת.
היה חם מאוד, והחוף היה מלא אנשים.
אני לא אוהבת ללכת בחום, ולא אוהבת מקומות צפופים, לכן ממש לא התחשק לי לצאת למסע הזה – מרחק של כעשר דקות הליכה, אבל הייתי חייבת.
חבשתי כובע, התעטפתי בבד כדי לא להישרף מהשמש, ויצאתי לדרך.
הלכתי והלכתי והלכתי, ובזמן שהלכתי ריכזתי את מאמציי בנסיון להתנתק מהכל – מהחום, מהרעש, מהמוני האדם שדיברו וצחקו ואכלו והשתכשכו, מהמצופים והאבטיחים ושקיות הבמבה ודליי הפלסטיק.
רציתי רק להגיע כבר ולחזור הביתה – אל החוף "שלנו" (שהיה הרבה פחות צפוף), אל שלוות הצהריים בצל הסככה שתובּלה מדי פעם בטבילה במים הקרירים.

המשך »

8 באפריל, 2012
18 תגובות

אבל למה אין לך מדיח?

חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".

פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.

את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.

המשך »

24 בינואר, 2012
12 תגובות

על הטבילה

אני עומדת במים הרדודים של הים, או של הנחל, או אפילו בבריכה.
המים קרים. לי בכל אופן הם תמיד קרים, חוץ מבאוגוסט, וגם זה רק באיזורים מסויימים של הארץ או של העולם…
רוב חיי נקטתי בשיטה האופיינית לאלו שקר להם. עמידה ממושכת במים, התקדמות של מילימיטר אחר מילימטר למים העמוקים יותר, שפשוף הגוף במים כדי לנסות להתרגל, המתנה ארוכה למשהו לא ברור שיאפשר- בדרך לא ברורה- לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי, כי המים קרים והרוח נושבת, כי הגוף מתנגד ולראש יש המון זמן לחשוב על הכל, לנתח את היתרונות של טבילה למול החסרונות.

המשך »

28 ביולי, 2011
12 תגובות

על מה שקרה כשקמתי מהספה

במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

המשך »