לכתוב על טעויות זה אינטימי מדי. אין טעות שלי שאני רוצה לדון בה בפומבי. אין טעות שלי שהייתי רוצה להציג ולנתח, להניח שם בחוץ.
לא כי קשה לי להודות בטעות. ההיפך הוא הנכון – אני מודה ומלקה את עצמי. המלקות פוצעות וזיכרון הטעות כואב.
הטעויות שלי, או לכל הפחות – מי שאני חושבת שהן, מציגות את המרחק הכואב בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להיות. הודאה בהן היא הודאה בכל מה שאני לא. כל מה שיכולתי להיות, שרציתי להיות, אבל אני לא.
אני חושבת שלא אוכל לתת להן פומבי.
טעויות הן הלא-נולד, זה שיכול היה להיות ושלעולם לא יהיה. המשך »