רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006
15 במאי, 2012מאת: אניטה תמרי
כבר שנים שאני מנהלת אותה שיחה, בכל פעם עם פקיד או פקידה אחרים, במקומות שונים. אני ממלאת טופס – שם, כתובת, אפילו מיקוד, מספר טלפון, תאריך לידה, מקצוע. ובמשבצת "מקצוע" אני כותבת "אימא". הבירוקרט התורן נושא אלי מבט שכולו בוז, "אימא זה לא מקצוע", הוא אומר. "מה כן מקצוע?" מקשה אני. "עקרת בית זה מקצוע." "אולי," אומרת אני, "אבל אם תראה את הילדים שלי ותראה את הבית שלי, תבין שאני אימא ולא עקרת בית".
26 בינואר, 2012(מתוך גיליון 49, דצמבר 2003)
יום חם על שפת הבניאס. מישהו שבילה שם לפנינו חפר תעלה לכיוון המים. כשהגענו, משכה התעלה את תשומת ליבנו. היא לא היתה שם קודם.
לאחר טבילה במים, אוכל והתנדנדות על החבל החלו רוב הילדים לעבוד בתעלה. ילדים בני תשע ומטה – עבדו כולם יחד. אלה חפרו, אלה שפכו, אלה מילאו, אלה נתנו הוראות.
הרמוניה מופלאה.
8 בינואר, 2012מאת: אמיר יחיאלי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)
הכל התחיל בליל סגריר אחד לפני שנתיים, כאשר קול רעם החריד את תושבי שכונת רמת שרת בירושלים. למחרת הוזעקתי לבית-הספר לאמוד את הנזקים. למרות ההרס לא יכולתי שלא להתפעל מעוצמתו של הטבע. 70 מ"מ שירדו בן לילה התנקזו למפלס התחתון המאוספלט של בית הספר, ששימש כמגרש משחקים. חורי הניקוז הקטנים לא עמדו בספיקה והמגרש הפך לבריכת מים בעומק של כ-60 ס"מ. משקל המים, כ-400 טון, מוטט קיר תמך בגובה של 10 מ' והמדרגה כולה גלשה כנהר בוץ, אל הכביש הראשי העובר למרגלותיה. אך נס הוא שהדבר אירע באישון לילה ואיש לא נפגע.
מכפלת כמות הגשם בשטח בית הספר העלתה שנפח המים ההרסני הגיע ל-400 מ"ק שהיוו בזמנו צריכת מים חודשית של בית הספר. הדבר לא נתן לי מנוח במשך שבועות. זכרונות סיני והנגב צפו ועלו ועימם ההחלטה לרתום את שטפונות בית הספר לתועלתו. לשמחתי, הנהלת בית הספר במימון נדיב של קרן דבורה אפשרו לי להגשים את חלומי ולייצר גרסא נבטית/ירושלמית יחד עם תלמידי מנשה אליישר ברמת שרת.
3 בינואר, 2012מאת: רותי פולדן
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)
הטבע בנה אותנו בצורה נפלאה וחכמה.
כנשים גופנו נמצא בשיא היצירתיות במהלך ההריון. תינוקינו גדלים מוגנים היטב בחיבוק האוהב של הרחם, בליטוף מי השפיר החמימים שבהם הם צפים, כשגופם מכוסה בחומר לבן ושמנוני בשם "ורניקס".
איזה דבר מדהים! יש רק להתפעל כל פעם מחדש.
אך התרבות שלנו החליטה שיש להתבייש מחלק מפלאי הטבע. שנוזלי הגוף וההפרשות הטבעיות שלנו מלוכלכים ולא אסתטיים, ושיש לשטוף אותם בכל הזדמנות, ולכסות את ריחם בריחות אחרים.
27 בנובמבר, 2011(מתוך גיליון 22, אפריל 1999)
אצלנו בבית מנגנים. בני הבית מנגנים, גם אורחים מנגנים. מוסיקה היא לא "שפה זרה".
כלי הנגינה נגישים גם לקטנים. הפסנתר הוא לא מהמשובחים, כך שגם אם מנגנים בו בידים קצת דביקות אפשר להעביר סמרטוט לח על ציפוי הפלסטיק של הקלידים. אם מנגנים בדרכים לא כל-כך מקובלות – במרפקים למשל הלב שלי לא מפרפר. החליליות עשויות פלסטיק, כך שגם אם הן נופלות – וזה קורה הרבה – הן לא ניזוקות בצורה קיצונית. יש בבית גם דרבוקה ממתכת שאינה שבירה וגיטרה קטנה לא "משהו" שהילדים יכולים לשחק בה. כמובן שישנם גם כלים באיכות טובה יותר והם לא נמצאים בהישג ידם של הקטנים, בכלים אלו מנגנים רק אלו שכבר יודעים לנגן ויכולים לעמוד בתנאי השימוש.
17 בנובמבר, 2011(מתוך גיליון 63, יולי 2006)
13 בנובמבר, 2011מאת: רינה קסם
(מתוך גיליון 24, אוגוסט 1999)
העבר שלי שופע מוסיקה. עשר שנות לימוד פסנתר קלאסי, קצת כינור, הרבה גיטרה, שעורי תאוריה, עבודה בסאונד, הלחנה, הופעות, זכייה בפרסים, ושירה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. בגיל הגן לקחה אותי פעם הגננת הצידה, והסבירה לי שאין טעם להתעצבן על הילדים האחרים, הם לא מזייפים בשירה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לשיר אחרת, ואני זוכרת שלא השתכנעתי.
אבל היו כמה דברים שמעולם לא יכולתי לעשות ותמיד הציקו לי. לא ידעתי לאלתר, לא בקול ולא בשום כלי. היה לי קושי גדול להחזיק קול שני בשירה, אולי משום שבמקהלות תמיד שרתי סופרן. גם לא ידעתי לנגן לפי שמיעה, אלא לפי תווים בלבד.
הרגשתי שכל זה מעיד על כך שאינני "מוסיקאית אמיתית". אילו הייתי, וודאי הייתי יודעת לעשות את הדברים הללו.
10 בנובמבר, 2011(מתוך גיליון 53, נובמבר 2004)
מוקדש באהבה רבה לקלאילן.
זה קרה לי לפני חודשים ספורים. וכן…. צפריר יודע. התאהבתי.
איזו הרגשה נפלאה. כבר שכחתי כמה זה נעים, מרומם. הציפייה לפגישה, ההתרגשות המחודשת בכל פעם מהרגע המופלא של המפגש; השקיעה אל תוך עולם שכולו טוב המקרין את יופיו על רגעי היומיום הקטנים; המלאות ששורה על כל מעשי לאור האהבה הזאת הרעננה; הפנים הזורחות בלי שום סיבה נראית לעין; ההתלהבות שגואה בלב; ההתמסרות. מסתבר שזה קורה. גם לבאה בימים כמוני. כבר לא האמנתי שאי פעם אחווה זאת שוב בעוצמה כזאת. ככה זה עם אהבה – היא נוחתת עליך כך סתם ללא כל התראה מוקדמת.
18 בספטמבר, 2011(מתוך גיליון 46, ספטמבר 2003)
יש בחיים עוד שלב. שלב ב'. לא מתכננים אותו, לא ממש מתכוננים אליו. יום אחד זה קורה. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שאנחנו צריכים לטפל באבא ואמא, אבא ואמא שעד לאותו יום היו אנשים עצמאיים ומתפקדים ותמיד היו הם אלה שטפלו בנו. בימים שקדמו לכך היו הם אלה שקבעו את אופי הקשר שבנינו וביניהם, הם היו מרוחקים או קרובים – על פי בחירתם; הם היו סמכותיים או משתפים, הם הרבו לגעת ולחבק או נמנעו מכך. והנה יום אחד אנחנו מרגישים שהמושכות עברו לידינו. אנחנו צריכים לטפל בהורים באופן פיזי, לעיתים עלינו לקבל בעבורם החלטות משמעותיות, אנחנו יכולים לקבוע את מידת הקרבה, השיתוף, את אופי היחסים.
למען האמת לא כך היה תמיד.
11 בספטמבר, 2011(מתוך גיליון 38, מאי 2002)
לפני פתיחה: מזה זמן אני רוצה לכתוב ולספר גם על אלה מהילדים שגדלו. בין אם בצדק או שלא בצדק, קשה יותר לחשוף ספורי חיים של ילדים בוגרים יותר. הפרטיות חשובה להם יותר, הארועים שלהם, כמו אלה שלנו המבוגרים, נחווים על ידם כעניין פרטי ולא תמיד ברצונם לחשוף את עצמם בפני הציבור.
לכן ההתיחסות שלי לנושאים הקשורים בילדים בוגרים תהיה לכאורה לא אישית, התיחסות לגיל המסוים ולא ליחידים בני גיל זה, למרות שכל מה שאספר נובע מתוך נסיוני האישי ומתוך התבוננות בקורותיהם של ארבעת ילדי הנמצאים בשלב הזה של החיים.