כללי

מאמרים ורשימות

28 באוגוסט, 2013
8 תגובות

שנה טובה

עכשו כבר אמצע אלול
ימים של סליחות והזדמנות
להתבונן אחורה, על השנה שחלפה,
מה הביאה עימה;
אלו אתגרים, הזדמנויות,
תהומות ומקפצות –

בשנה הזו אני מרגישה שגדלתי והתבגרתי לאין שיעור.

המשך »

5 ביוני, 2013
13 תגובות

לידה מהירה וקלה

"אוף אמא המחשב כל כך איטי..!" אני שומעת את ילדי מתלוננים כמעט מדי יום. איך הסתדרנו לפני הSMS, הווטצאפ הפייסבוק? האם אנו זוכרים שהתקשורת האנושית היתה "איטית" יותר פעם?

כשהייתי קטנה הייתי מחפשת תקליט אצל השכנים, אצל חברה, או מחפשת מישהו שיש לו את התקליט עם השיר שאני אוהבת. לוקחת אותו, שמה על הפטיפון ומחכה לשיר. זה היה לוקח זמן. הזמן היה חלק בלתי נפרד מהתענוג בהקשבה לשיר.

פעם פעם, לפני שגם אני נולדתי, היינו זורעים ומגדלים את החיטה ומחכים שתצמח, ואח"כ לשים, מתפיחים ואופים לחם.

היום, הנף מקש והופ! מצאתי שיר אהוב, חברה מהתיכון, משמעות של מלה מוזרה ולא מוכרת, ואפילו לא עברו שתי דקות.
צריך ללמוד מהר לקרוא, צריך ללמוד מהר לנהוג. אין זמן. צריך להספיק לעשות תואר ראשון ושני לפני הילד הראשון.

המשך »

17 בינואר, 2013
5 תגובות

סבתא – מילות פרידה

סבתא שלי נפטרה לפני כחודש וחצי אחרי חיים ארוכים ומלאים. אלה הדברים שכתבתי בערב לפני מותה ואמרתי בערב השלושים לזכרה.

יהודית שומודי 17.10.1918-21.11.2012

אני רוצה לכתוב. להגיד דברים שלא אמרתי קודם. להיפרד. עוד מעט לא תהיי איתנו יותר. כשבאתי להיפרד ממך רציתי לשאול אותך דברים. אולי אפילו שאלתי את חלקם, כבר היית עייפה. מפויסת כמו שלא זכרתי אותך כמעט מעולם. התשובות שנתת לא פתרו את החידה, לא ענו על השאלה שלי.

המשך »

9 בינואר, 2013
תגובה אחת

הצלת החיים או האדם

אני חושש שהמושג המופשט "חיים" יקודש, ויחליף בהדרגה את הרעיון של "אדם" שעליו מבוססים ההומאניזם וזכויות האדם. "חיים" אפשר לנהל, למקסם, ולמדוד באופן שלא יעלה על הדעת כאשר מדובר על "אדם". ההמרה של אדם אל ״חיים״ היא ניתוח קטלני.

– איוואן איליץ', Brave New Biocracy

8 בינואר, 2013
14 תגובות

אמא לביאה

הגענו לבית חולים כי כבר לא היתה ברירה.  הצירים, שהתחילו לפני כמה ימים, כבר לא אפקטיבים, נעמה עייפה רצח, והמים שירדו – מקוניאלים, מה שיכול להעיד על כך שהתינוק לא מרוצה.

בחדר לידה – נעמה התשושה שוכבת כמו פרח בתוך המסגרת של המיטה הגדולה באמצע החדר. הכל כל-כך שונה מהאוירה שהיתה בבית. היא מנסה להסתגל לנוכחות המיכשור, האנשים, המוניטור, הרעשים שמסביב. האפידורל נותן לה קצת מנוחה. שקט. עכשיו מחכים שהלידה תתקדם.

המשך »

6 בינואר, 2013
3 תגובות

בשאלת הקץ הקצוב לחיים

אני לא יודע מתי אמות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב מידי פעם על הנושא. שתי הזדמנויות בדרך כלל מאפשרות לי לעסוק בהרחבה בשאלת המוות: הראשונה היא כשכמעט קורה משהו – כמעט תאונת דרכים*, כמעט טיל, כמעט … בדרך כלל אחרי מקרה כזה עולות השאלות: "איך עברתי את זה? עד כמה דק הגבול בין למות לבין לחיות? וגם – איך זה שאני עדיין כאן?"
השנייה היא כשאני מלמד על תזונה ואורח חיים בריא. כמעט תמיד במהלך הלמידה מישהו שואל: "אבל גם כך כולנו נמות בסוף, אז למה להתאמץ?" השאלה הזו היא נהדרת והתשובה מורכבת וארוכה. חלק ממנה אפשר לקרוא כאן, וחלק אחר מצא אותי בכתביו של הרמב"ם, שם נתקלתי בתשובה מעניינת ואותה אביא כאן.

המשך »


  1. * אתמול נסע אוטו ממש מולי (לכיווני, בנתיב הלא נכון) בנתיב התנגשות בכביש שאין לי לאן לברוח בו (לא ברור מה קרה לנהג) וממש ברגע האחרון הצלחתי להחלץ בעזרת נהגים סביבי שפינו לי מקום. [חזרה]
30 בדצמבר, 2012
12 תגובות

כשיש פטיש ביד

יש לנו נטייה להשתמש יתר על המידה בכלים שברשותינו. כל אחד וכליו הוא. רופאים משתמשים יתר על המידה בבדיקות. אופים משתמשים יתר על המידה בגלוטן (עד כדי כך שמזקקים אותו). רובנו משתמשים יתר על  המידה בסוכר, בקפאין, במסכים, וכן במכשירים שונים שמספקים לנו תחליף לקשר אנושי.

המשך »

9 בדצמבר, 2012
9 תגובות

לשחרר את סבתא

כשסבתא שלי מתה בפעם הראשונה, הייתי בת 15.
תוך כדי שיעור גיאוגרפיה משמים, שמעתי ברוחי את סבתא שלי נפרדת ומודיעה לי- הלכתי. אני מתה.
מתוכי זעקתי אליה "לאאאאא" נוראי. "אל תמותי לי סבתא" צעקתי את מחשבותיי לעברה.
יצאתי מהשיעור, מבלי לומר מילה לאיש. לקחתי את החפצים שלי ורצתי כל עוד רוחי בי עד שהגעתי לביתה, שהיה ריק ונעול. לא רגיל. השכנה אמרה לי שהיא פונתה באמבולנס.
היא מתה? שאלתי את השכנה, בליבי כבר בוכה את התשובה.
היא עברה התקף לב, הסבירה לי השכנה הנפלאה שאהבתי, ושלחה אותי הביתה.

סבתא לא מתה בפעם ההיא. וגם לא בכל הפעמים הבאות, ובכל פעם ופעם שמעתי אותה אומרת לי שהיא הולכת ואותי אומרת לה שאני לא משחררת. שהיא נשארת.

המשך »

6 בדצמבר, 2012
5 תגובות

רגעים אחרונים (סיפור על מוות)

הרגע שעליו דיברנו הגיע, הבינה. המקום החמקמק, שלקראתו הם צועדים בכל התקופה האחרונה, מאז שהתבהר שאי אפשר לרפא יותר, הגיע. והוא נמצא כאן, ממש עכשיו.

היא אספה את אלה בזרועותיה, הושיבה אותה בחיקה. אבריה כבר ארוכים מידי בשביל תנוחת הערסול, רגליה של הילדה משתפלות מעבר לירכיה שלה. אלה הניחה את ראשה על הכתף שלה, ומירה הרגישה איך לאט לאט הגוף שלה מרפה, והנשימה של שתיהן נרגעת ומתקיימת בקצב משלים, כמו ניגון חרישי. היא הרגישה את הכאב, חד ופועם במרכז גופה, ולצידו את ההכרה הצלולה. אלה הרגעים בהם בתי מתה בידיי.

המשך »

4 בדצמבר, 2012
16 תגובות

המתים חיים עמנו

אני מכירה את עצמי, וכך אני גם מוכרת בציבור הרחב כמי שמתעניינת מאד בלידה, בסיפורי לידה ובאימהות. לכן, כשממש כמה ימים אחרי שיצא הספר שלי "מבטן ומלידה" לאור – פנתה אלי אישה בבקשה לערוך ספר זכרון לבעלה שנהרג, יצאתי למסע חדש, לקוטב הנגדי של החיים שהיה עבורי לא מוכר ודי מפחיד.

המשך »