אני לא יודע מתי אמות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב מידי פעם על הנושא. שתי הזדמנויות בדרך כלל מאפשרות לי לעסוק בהרחבה בשאלת המוות: הראשונה היא כשכמעט קורה משהו – כמעט תאונת דרכים ((אתמול נסע אוטו ממש מולי (לכיווני, בנתיב הלא נכון) בנתיב התנגשות בכביש שאין לי לאן לברוח בו (לא ברור מה קרה לנהג) וממש ברגע האחרון הצלחתי להחלץ בעזרת נהגים סביבי שפינו לי מקום.)), כמעט טיל, כמעט … בדרך כלל אחרי מקרה כזה עולות השאלות: "איך עברתי את זה? עד כמה דק הגבול בין למות לבין לחיות? וגם – איך זה שאני עדיין כאן?"
השנייה היא כשאני מלמד על תזונה ואורח חיים בריא. כמעט תמיד במהלך הלמידה מישהו שואל: "אבל גם כך כולנו נמות בסוף, אז למה להתאמץ?" השאלה הזו היא נהדרת והתשובה מורכבת וארוכה. חלק ממנה אפשר לקרוא כאן, וחלק אחר מצא אותי בכתביו של הרמב"ם, שם נתקלתי בתשובה מעניינת ואותה אביא כאן.
3 תגובות
בשאלת הקץ הקצוב לחיים
אין עדיין תגובות
מקצב ההבנה
לא הבנתי כל כך את מה שאמרתְ לי אתמול.
רק בבוקר, לאט –
אני חושב שהבנתי הכל.
אין עדיין תגובות
על החיים ועל המוות בריפוי
אפשר לרפא לחיים, ואפשר לרפא למוות.
— ד"ר כריסטיאן נורתרופ
2 תגובות
מוות ולידה
מאת: דיאנה אידלמן-קרת
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)
אבי לא זכר ימי הולדת, הוא לא ידע את שמות המורות שלי בבית הספר ולא הכיר את הבחורים שחיזרו אחרי. 16 שנים אחרי שעזבתי את הבית, בבואו למות בביתי, הוא נתן לי מתנה חשובה ולא קלה. הוא נתן לי את ההזדמנות לתת לו כבוד ולסעוד אותו.
הייתי בחודש השלישי להריון עם בני השני.
בתוך גופי הרגשתי את החיים החדשים המתהווים, ובחדר היפה ביותר בביתי – ליוויתי את אבי בגסיסתו.
12 תגובות
כשיש פטיש ביד
יש לנו נטייה להשתמש יתר על המידה בכלים שברשותינו. כל אחד וכליו הוא. רופאים משתמשים יתר על המידה בבדיקות. אופים משתמשים יתר על המידה בגלוטן (עד כדי כך שמזקקים אותו). רובנו משתמשים יתר על המידה בסוכר, בקפאין, במסכים, וכן במכשירים שונים שמספקים לנו תחליף לקשר אנושי.
2 תגובות
גבולות לרפואה
הרופאים באסכולה של היפוקרטס הושבעו להשיב את האיזון — או "הבריאות" — לגופם של החולים, אבל נאסר עליהם להשתמש באמנותם כנגד המוות. היה עליהם לקבל את סמכותו של הטבע לבטל את חוזה הריפוי שבין החולה לרופאו.
כשהסימנים העידו שהחולה בחבלי גסיסה, "המסדרון שבין החיים למוות", נדרש הרופא לפרוש ממיטת החולה שהפכה עתה לערש דווי. גם חבלי הלידה — ההתעוררות לחיים ברחם — וגם חבלי המוות — המאבק האישי למות — הגדירו את הגבולות של התחום המותר לעיסוק ברפואה.
בימינו, הגבולות האלה נמחקו. במאה ה-20 הרופאים נתפסים כממונים על בחירת הדרך של כל אדם אשר, בגלל שהוכנס למעמד של חולה, איבד את סמכותו על עצמו.
כיום מלמדים את הרופאים שהם אחראים על החיים החל מההפריה ועד לקציר האברים. הם הפכו למנהלים מקצועיים עבור החברה, לא של החולים אלא של החיים מהזרע ועד לגוויה. הרופאים הפכו לבירוקרטים של מערכת ניהול החיים מהרחם לקבר.
— איוואן איליץ', Brave New Biocracy
אין עדיין תגובות
מידת חיים
מה שאני מכנים "חיים" זה תכונה שקיימת במידה זו או אחרת בכל חלק מהמרחב: לבנה, סלע, אחו, נחל, ציור, בית, פרח, אדם, יער, עיר. יותר מזה: המפתח לתפיסה זו הוא שבכל חלק במרחב – בכל אזור רציף של המרחב, קטן או גדול – יש מידה כלשהי של חיים, מידת חיים מוגדרת היטב, קיימת אובייקטיבית, ומדידה. (…)
חומר/מרחב הוא בעל מידה גדולה או קטנה יותר של חיים בהתאם למבנה ולארגון שלו. (…) לכל חומר/מרחב יש מידה מסוימת של "עצמי", והעצמי הזה (…) קיים בכל חומר/מרחב, כולל מה שאנחנו חושבים שהוא חומר דומם.
— כריסטופר אלכסנדר, טבע הסדר
אין עדיין תגובות
דברים שקורים לי בפנים
יש דברים שקורים לי בפנים,
דברים שאת לא רואה.
אז אולי מה שלא הבנתי היום,
אבין בשנה הבאה?