כבר כמעט 50 שנה שאני אוכל.
יום-יום, ולרוב כמה פעמים ביום.
אבל רק בשנה האחרונה אני מרגיש שאני אוכל טוב. עדיין לא לגמרי (מתחזק…), אבל הרוב המכריע של התזונה שלי היא גם בריאה באופן כללי, וגם בריאה לי, באופן אישי.

המשך »

ממש לאחרונה התווספו לגשר אפי משקפיים.
כנראה שכבר שנים אני לא רואה טוב. האופטימטריסט ציקצק בלשונו כשבדק אותי, ולא מבין איך לא הגעתי עד עכשיו.

טוב, זו העבודה שלו. לדעתי הסתדרתי נהדר. מי אמר שחייבים לראות חד? אבל אין ספק, עם המשקפיים החיים נראים ברורים ומפורטים הרבה יותר. חכלילית עצים מתבררת בתוך הסבך, היכן שקודם היה רק כתם כללי של ציפור.

חלק מהזמן אני אפילו מרגישה מוצפת ומותקפת על ידי כמויות המידע החזותי שזורם אלי. אני מוצאת את עצמי מורידה את המשקפיים חלק מהזמן, מצמצמת את השפע הזה להיקף שאני יותר רגילה אליו. עכשיו אני יכולה לבחור, ורוב הזמן אני בוחרת לראות.

המשך »

בין האם לתינוק יש הרבה מעברים.
יש מעבר מאשה בהריון לאמא לתינוק, לפעוט, לילד.
יש מעבר מעובר ברחם ליצור חי, אדם קטן חדש.
ויש חומרים שעוברים בין האמא לילד ובין הילד לאמא, בהנקה. על זה נגיד כמה מלים.
המשך »

סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

המשך »

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »

הרשימה הבאה מספרת על תובנות והתרשמות שלי מלימוד עצמי של נושא נשיאת התינוק במנשא ומחוצה לו. הכרותי עם הנושא התחילה בעקבות קשיים מוטוריים של בני, ונמשכה דרך מדידה והתאמה של מנשאים לתינוקות רבים כמשווקת מנשאים.

למיטב הבנתי, למידתי והכרותי עם הנושא, ישנם מאפיינים משמעותיים שהינם זהים במנשאים מסורתיים מכל העולם ושאינם מתקיימים במנשאים מערביים. למעשה אפשר לומר שאנחנו מסתכלים על כל הנושא הפוך.

המשך »

לאחרונה אני נמצאת בתהליך למידה של  קבלה עצמית על אף החולשות שלי ועל אף הציפיות שלי מעצמי. אני רואה איך קבלה של עצמי מאפשרת לי לקבל יותר את ילדי על אף חולשותיהם ועל אף הציפיות שלי מהם. מתוך העיסוק שלי אני פוגשת הורים לילדים שמנים ועלו אצלי מחשבות הקשורות לתהליך הקבלה של ילדים כאלו על-ידי הוריהם.

המשך »

במהלך עשרות השנים האחרונות נערכו אלפי מחקרים בתחום החיסונים. עשרות מיליארדים של דולרים הושקעו ע"י חברות תרופות, אוניברסיטאות, מכוני מחקר וגופים ממשלתיים במחקרים ביולוגיים, אימונולוגים, וירולוגייים, אפידמיולוגים, ביו-כימיים, ועוד, ועוד…

יש להניח שניתן ללמוד דבר-מה מכל מחקר שבוצע בתחום החיסונים אבל, כמו בתחומים אחרים, ניתן ללמוד הרבה-הרבה יותר דווקא מהמחקרים שלא בוצעו: מחקר שפורסם מוסיף (במקרה הטוב) כמה גרגירי חול לערימת הידע הקולקטיבי על חיסונים, אך לעומתו, מחקר שראוי היה שיערך אך מעולם לא בוצע, מספק לנו קרן לייזר החותכת היישר אל לב המאפליה של תעשית החיסונים.

מחקר אחד כזה הוא השוואת בריאותם הכוללת של ילדים מחוסנים מול זו של ילדים שאינם מחוסנים.

המשך »