אפשר לרפא לחיים, ואפשר לרפא למוות.

— ד"ר כריסטיאן נורתרופ

הרופאים באסכולה של היפוקרטס הושבעו להשיב את האיזון — או "הבריאות" — לגופם של החולים, אבל נאסר עליהם להשתמש באמנותם כנגד המוות. היה עליהם לקבל את סמכותו של הטבע לבטל את חוזה הריפוי שבין החולה לרופאו.

כשהסימנים העידו שהחולה בחבלי גסיסה, "המסדרון שבין החיים למוות", נדרש הרופא לפרוש ממיטת החולה שהפכה עתה לערש דווי. גם חבלי הלידה — ההתעוררות לחיים ברחם — וגם חבלי המוות — המאבק האישי למות — הגדירו את הגבולות של התחום המותר לעיסוק ברפואה.

בימינו, הגבולות האלה נמחקו. במאה ה-20 הרופאים נתפסים כממונים על בחירת הדרך של כל אדם אשר, בגלל שהוכנס למעמד של חולה, איבד את סמכותו על עצמו.

כיום מלמדים את הרופאים שהם אחראים על החיים החל מההפריה ועד לקציר האברים. הם הפכו למנהלים מקצועיים עבור החברה, לא של החולים אלא של החיים מהזרע ועד לגוויה. הרופאים הפכו לבירוקרטים של מערכת ניהול החיים מהרחם לקבר.

— איוואן איליץ', Brave New Biocracy

מה שאני מכנים "חיים" זה תכונה שקיימת במידה זו או אחרת בכל חלק מהמרחב: לבנה, סלע, אחו, נחל, ציור, בית, פרח, אדם, יער, עיר. יותר מזה: המפתח לתפיסה זו הוא שבכל חלק במרחב – בכל אזור רציף של המרחב, קטן או גדול – יש מידה כלשהי של חיים, מידת חיים מוגדרת היטב, קיימת אובייקטיבית, ומדידה. (…)
חומר/מרחב הוא בעל מידה גדולה או קטנה יותר של חיים בהתאם למבנה ולארגון שלו. (…) לכל חומר/מרחב יש מידה מסוימת של "עצמי", והעצמי הזה (…) קיים בכל חומר/מרחב, כולל מה שאנחנו חושבים שהוא חומר דומם.

— כריסטופר אלכסנדר, טבע הסדר

בחברה שלנו קשה לקבל את המוות כי אנחנו לא רגילים אליו. למרות שהוא קורה כל הזמן, לא יוצא לנו לראות אותו.

— אליזבת קובלר רוס