ווייד דייוויס מספר איך נסע עם יליד אוסטרלי ושמע ממנו את הסיפורים המסורתיים של שבטו. הסיפורים היו מעניינים, אבל היליד סיפר אותם מוזר: הוא דיבר במהירות וקטע תיאורים רק כדי לעבור להמשך הסיפור, שגם הוא נקטע בתורו כדי לעבור לחלק הבא. עד שמתישהו דייוויס הבין מה קורה: בן לווייתו לא סיפר סיפור שידע בעל פה, אלא קרא את הסיפור בנוף שעברו — היו סלעים שסימנו דמויות, פיתולי דרך שהביאו לפיתולים בעלילה, צמחים שארגו יחד כמה קווי סיפור שונים. הסיפור היה כתוב בקצב הליכה, והנסיעה בג׳יפ אילצה את היליד להתאים את קצב הסיפור לקצב ההתקדמות בנוף – כמו הקראה מטלפרומפטר מקולקל.

המשך »

שלום, קוראים לי נגה ואני מיניקה.
בתור אמא לתינוק שחיה במדינת ישראל, אני נוחה לביקורת מצד כל אחד שעובר ברחוב.
בתור אמא לתינוק שבוחרת ביום אלפי בחירות, אני נוחה לחוש אשמה, בקשר לחלקן.
בהתנהלות יום יומית כאמא, מוטל עלי לבחור המון בחירות, ולפעמים אני לא שלמה עם בחירה כזו או אחרת.
בתור אמא לתינוק שבוחרת בעבורו בחירות שאני לא שלמה איתן, אני מרגישה אשמה. האשמה הזו היא שלי, ואפילו שמבט אחד מלא תוכחה יכול לעורר אותה, אם היא לא היתה שם, דבר לא היה מתעורר. אומרים "אל תעורר את הדב מרבצו", ובכן, רק אם יש דב אפשר להעיר אותו. לכל אמא יש דובים. בין אם היא מיניקה ובין אם היא איננה מיניקה. בין אם היא בחרה שלא להיניק כי היא לא רוצה, ובין אם היא ממשיכה להיניק כשהדרך הזו כבר לא מתאימה לה. לכולנו יש דובים. העבודה לשחרר אותם אל החופשי, היא שלנו. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הדובים שלי. לשחרר אותם, זה חלק מהעבודה שלי בתור אמא.

המשך »

אני עומדת לצידה
היא שוטפת כלים
בעיני עוקבת אחר כל תנועה שלה
מביטה
רק מביטה
עוקבת אחר תנועת הידיים על הכלים
על בועות הסבון נערמות כהר קשתות נוצץ
ומתפצפצות ברגע
עם זרם המים השוטפים…
מוקסמת
מכמה יופי בשטיפת כלים
ומביטה
רק מביטה
המשך »