אני יושבת כאן על מחצלת עלי הדקל, מול המחשב, כותבת בעברית. האויר חמים ונעים. לידי הבת שלי רואה סדרת ילדים מתוקה של הבי-בי-סי ברשת. אני שותה תה ג'ינג'ר (עוד כואב הגרון מהשפעת של שבוע שעבר) והיא אוכלת בננה. יום ראשון בבוקר, סופ"ש, והאיש עדיין ישן. בתוכניות היום ללכת למסיבת פרידה לחברים שעוברים למדינה אחרת.
אין הרבה רמזים הבוקר לזה שעברתי לצד השני של העולם, לאי קטן באמצע האוקיינוס השקט, ברפובליקת בננות בת פחות ממליון תושבים. מוזר.
27 ביוני, 2012אנשים עורכים מסעות כדי להשתוות לגובהם של הרים, לממדי הענק של הגלים בים, למסלולים הארוכים של נהרות, למרחבי האוקיינוסים, לתנועתם המעגלית של הכוכבים, והם חולפים על פני עצמם מבלי להשתהות כלל.
— אוגוסטין הקדוש
"הקיץ. כמו בכל שנה. אנחנו יוצאים למסע".
כך פתחתי את הפתק שלי בפייסבוק. או אולי זה לא היה הפתק הזה, אלא הפירסומים שבאו אחריו.
כתבתי פתק בפייסבוק (זו מין שיטה כזו לכתוב יותר ממה שאפשר בסטטוס [למרות שעכשו אפשר די הרבה] ואז להוסיף תמונות וקישורים) שאנחנו יוצאים לתור את הארץ ביולי ובאוגוסט, ואז שלחתי את הקישור לתור את רשת האינטרנט עבור משפחות שירצו להחליף בתים איתנו.
איך נכון ללכת, לאט או מהר? האם בריא לרוץ? כמה כל אחד מאיתנו צריך ללכת ביום?
כהומו סאפיינס, התפתחנו כציידים-לקטים. באורח החיים שבו התפתח המין שלנו, הלכנו כל יום כמה קילומטרים. כמה קילומטרים? זה שונה מחברה לחברה, שונה בין המינים ובין הגילאים. הילדים הקטנים נישאו יותר משהלכו, הגברים הלכו לפעמים עשרות קילומטרים, כולל פרצי ריצה קצרים, בימי צייד, מסורגים בימים שבהם לא יצאו רחוק מהמחנה. הנשים הלכו כל יום כשהן נושאות משאות: תינוק או פעוט, ואת הצידה שליקטו.
13 ביוני, 2012להיות שלם זה להיות חלק,
מסע אמיתי הוא השיבה חזרה.
— אורסולה לה גווין, "המנושל"
10 ביוני, 2012מאת: יונית קריסטל
(מתוך גיליון 45, אפריל 2003)
את אביגיל הריתי במערה בדרום הר חברון, במהלכו של טיול רגלי מלווה באתון. זה היה טיול הסטורי, בעיקרו בשטחי הרשות הפלסטינית, ומעבר לקו הירוק. למדתי בו המון על מה שקורה בארץ ובשטחים ממראה עיניים, ומשיחות עם אנשים – "יד ראשונה". (כתבתי סיפור של כל הטיול, ואני אשמח להראות ולשלוח למי שרוצה).
לאורך שנותיי כהיסטוריון נתקלתי בהרבה ספרי נוסעים, ספרות ענפה של אנשים שהסתובבו באזורנו לאורך ההיסטוריה וכתבו את זיכרונותיהם. המטיילים האלה היו חייבים לאכול, אבל לעיתים הם כל-כך מתרכזים במסע הדתי עד שהמזון נראה להם פחות חשוב והם כותבים רק מעט. עם זאת, כמעט בכל ספר יש כמה אזכורים של ארוחות מיוחדות או עובדות שונות לגבי תזונה או מצרכים מקומיים. נוסע מהמאה העשירית, למשל, סיפר שבחברון קיבל תבשיל עדשים חם עם שמן, וגם לחם ודבלים. נוסע אחר מהמאה ה-14 כתב שהדבש הטוב ביותר מגיע מהכרמל. נוסע מהמאה ה-15 תאר מסע עם נוודים בנגב, וכתב שהם אוכלים בשר מחומם קלות (נא) או מיובש בין אבנים לוהטות, אם אין עצים. עוד הוא פרט שהם אוספים צמחים ושורשים, שותים חלב נאקות ואתונות, מכרסמים ביסקוויטים יבשים ואוכלים דגים מהים האדום, שאותם הם צולים על אבנים לוהטות בשמש.
המידע הזה מאפשר לי לגלוש בדמיון שלי אל מחוזות העבר ולדמיין איך אני יושב ואוכל את אותו האוכל. האוכל הבסיסי של ארץ-ישראל. כי זו העבודה העיקרית של היסטוריון – לשבת, להרהר ולדמיין. לכן הכי טוב להיות היסטוריון של אוכל.
3 ביוני, 2012איזה מסעות עשיתם? לאן הגעתם? איך זה השפיע עליכם?
איזה מסעות אתם מתכננים? מה אתם מצפים לחוות בהם?
באיזה מסע אתם עכשיו בחייכם? מה הצעד הבא?
אנחנו מזמינות אתכם לכתוב לנו על מסעות מחייכם, מחיי הקרובים לכם, או כאלה שרק קראתם עליהם והשפיעו עליכם.