לפני כשלוש עשרה וחצי שנים נולדה בתי השנייה. הבת הגדולה הייתה אז בת שנתיים.

כתבתי כאן מכתב ליאנה זיניגרד כפי שהייתה בשנת 1996.

…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.

המשך »

עקרת בית. כשמבקשים למלא את משבצת ה"עיסוק", אני תמיד מהססת. הכי פשוט, הכי הגיוני, הכי מהיר לרשום "עקרת בית".

לא מסוגלת.

היד שלי פשוט מסרבת. מהססת, נתקעת. מה לכתוב? עקרת בית? למה? אני כל כך הרבה יותר מאחת שהבית מעקר מתוכה את כל חדוות החיים, היצירתיות.

למה זה כל כך קשה לי, מרגיז אותי, נראה לי לא הוגן?

המשך »

לפני שנים מספר מצאנו את עצמנו בקהילה בינלאומית (אורוביל) בדרום הודו, שוקלים לממש את חיינו וחלומנו.

המשך »

בזהירות, מבקש הכותב לגעת בקורבן, ולהציע לו, לקורבן, דרך אחרת להתבונן על חייו.

דרך בה הוא עצמו, אינו מקבל את גזירת היותו הקורבן.

למרות שאפשר שאינו יכול להרים את ראשו עדיין.

למרות שעדיין אמונותיו שאינו יכול להרים את ראשו מהדהדות אמת.

בכל זאת, להתבונן מחדש על מציאות חייו; לגלות היכן הוא משתף פעולה עם המציאות האכזרית; היכן שיתוף הפעולה הזה הוא מתוך חוסר ברירה באמת.

ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.

עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.

נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.

עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?

המשך »

מוקדש לידידי א.

אני לא מכירה משפחות שבהן הילדים לא רבים. עוד לא פגשתי כאלה. ולמרות שזאת תופעה נרחבת ביותר, וכולנו מכירים אותה מהעבר שלנו בתור ילדים-אחים, מההווה שלנו בתור הורים, וגם מההכרות שלנו עם משפחות אחרות, אנחנו עדין ממשיכים בכל דרך להתנגד לתופעה הזאת, לראות בה רע, ולנסות למגר אותה.

הדרך בה אנחנו מגיבים לסכסוכי הילדים נשענת על האמונות שלנו לגבי סכסוכים. רובנו מאמינים כי סכסוך מעיד על כך ש"משהו לא בסדר". הרי אם הכל היה בסדר הילדים לא היו רבים. אולי אני-ההורה לא בסדר, אולי הנסיבות לא מתאימות, אולי אחד מהילדים לא מתנהג כמו שצריך, אולי למישהו חסר משהו ועוד ועוד אפשרויות מאפשרויות שונות המוכיחות ש"משהו לא בסדר".

המשך »