רשימות בנושא פעילות גופנית

21 ביולי, 2011
17 תגובות

שנות המחול שלי

סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

המשך »

ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 20 ביולי, 2011
אין עדיין תגובות

פעילות גופנית כמרכז הבריאות

מרכז הבריאות היחידי שמוכר לנו שבאמת מוקדש לבריאות במקום לחולי הוא מרכז הבריאות פקהאם באנגליה. מרכז הבריאות פקהאם היה מועדון שניהלו שני רופאים, שנבנה סביב בריכת שחיה, רחבת ריקודים, ובית קפה. בנוסף, היו שם חדרי-רופא, ומשפחות – לא אנשים יחידים – באו לקבל שם בדיקות תקופתיות כחלק ממכלול הפעילויות שנוצר סביב השחיה והריקודים. בתנאים האלה, אנשים השתמשו במרכז במשך היום ובערבים. הנושא הבריאותי הפך לחלק מחיי הקהילה הרגילים, וזה יצר את הבסיס למערכת בריאות יוצאת דופן.

– כריסטופר אלכסנדר, A Pattern Language

ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 19 ביולי, 2011
2 תגובות

תקציר התוכנית הקדמונית

[…]

2. לזוז הרבה בקצב נמוך

אבותינו צדו, ליקטו, סיירו, נדדו, טיפסו וזחלו. הפעילות המתונה הזאת עודדה בניית מערכת כלי דם חזקה כדי להעביר דלק לתאי השריר, לאכסן עודפי מזון כשומן, או להפוך שומן לאנרגיה.

[... לכן כדאי] לעשות איזושהי פעילות אירובית מתונה 2-5 שעות בשבוע, כמו הליכה, טיול, אופניים, שחיה. כשאפשר, עדיף להיות יחפים או קרוב לכך. פעילות מתונה היא הכרחית (במיוחד למי שמרותק לשולחן כל היום). היא משפרת את זרימת הדם, שריפת השומן, והשילוב בין כוח לגמישות.

המשך »

17 ביולי, 2011
4 תגובות

פעילות גופנית בי

במדיטציית הבוקר אני מתבוננת בגוף. מבחוץ ומבפנים.

בעצמות, למשל, בשרירים, בצינורות-הדם, בדם עצמו. המוח הזה, האפור לכאורה, על פיתולי-פיתוליו, המורכב ממליארדי תאי-עצב מופלאים שבחשכת הגולגולת מעבירים ביניהם בהתמדה מולקולות זעירות של חומר במעברי הסינפסות המיקרוסקופיים. וזה לא נגמר בזה. המוני תאי-עצב תחושתיים ומוטוריים משתרגים משם דרך חוט השדרה השזור בתוככי חוליות הגב, קולטים מסרים ומשדרים תגובות במסירות נמלית בלתי פוסקת, ומעצבבים תאי-שריר הסדורים בצפיפות סביב עצמות השלד כולו. והשלד הזה – אשר אינו דומה כלל לדגם הלבן והמקרקש הנוהג להסתגר בתוך ארונות ויטרינה מאורכים במעבדות אפלוליות של מוסדות אקדמיים כאלה ואחרים. השלד הזה הוא מבנה מפואר. גרמי אמנם, אך חי מאין כמוהו. וכל עצם מעצמותיו הינה הרבה יותר מאשר תמיכה פנימית קשיחה לרקמות הרכות המצפות אותה. כי בתוככי החללים הזעירים שבלב כל עצם מתרחשת ורוחשת כל העת פעילות בלתי פוסקת של יצירה והתחדשות. כדוריות הדם האדומות נבראות שם בחשאי מחומר הגלם הפלאי המכונה "מח העצם".

המשך »

14 ביולי, 2011
3 תגובות

יוצרת ביד החומר

ראיון עם ליאת בן אדיבה, קדרית ותומכת לידה.

ליאת בן-אדיבה, בת 42, מתגוררת בהרחבה בקיבוץ להבות הבשן, בבית מחבילות קש ואדמה שבנתה בעצמה. קדרית מזה כ-17 שנים, מורה לקדרות, תומכת לידה ומדריכת הנקה.

איך הגעת להיות תומכת לידה?

גדלתי בבית שבו דיברו הרבה על הסבתא מהרי האטלס שהיתה מיילדת. כל סיפורי הלידה ששמעתי היו על לידות פשוטות, טובות, טבעיות. לא ידעתי שיש סיבוכים, מחלות וקשיים. במהלך ההריון הראשון והיחיד שלי, לפני 13 שנים, למדתי איך הגוף פועל בלידה ונדהמתי מהיכולות המושלמות של המערכת. הגוף יודע להתחיל את התהליך בזמן הנכון, להגביר את התהליך בהדרגה, לתת עזרה כשזה כואב, ובעיקר – לסיים את תהליך הלידה בשטף אהבה אמהית הנחוצה כל כך להישרדות התינוק ולשגשוג שלו. נפעמתי ממה שקראתי וחיכיתי להכיר את התינוק שלי. נשים בעבודה שחלקתי איתן את המחשבות שלי, צחקו עליי וסיפרו לי סיפורי זוועה – כל אחת והקרב שלה בחדר לידה. זה נשמע כמו מורשת קרב – תל פאחר, תל עזיזיאת, הקרב על הבופור…

המשך »

ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 13 ביולי, 2011
תגובה אחת

התנועה יוצרת אותנו

בכל פעם שנעים, מפעילים את דפוס הפעילות שמאפשר את לתנועה הזאת לקרות. כשמפעילים דפוס כלשהו, הוא מתחזק. יותר מזה – הוא יוצר אותנו. הוא מעצב אותנו למי שאנחנו. הוא מנחה אותנו גם כשאנחנו חשים ומגיבים בזמנים אחרים בחיינו.

התנועה שלי יוצרת אותי. הדפוס של חישה ותגובה שאני מפעילה בכל רגע מעצב אותי למישהי שיכולה לפעול בצורה הזאת, ולמישהי שסביר יותר שתפעל כך בעתיד.

בכל רגע ורגע אנחנו עושים את התנועות שיוצרות אותנו. אנחנו לא יכולים שלא להיווצר, עד המוות. כך שהאתגר הוא לא רק לדעת שהתהליך הזה קורה, אלא ללמוד לקחת בו חלק. במיוחד, אפשר ללמוד איך תחושות של כאב וחוסר נוחות בכל תחום שהוא הן תוצאה של תנועות שאנו מבצעים; וללמוד מהתחושות האלה איך לנוע אחרת, בדרכים שמתאימות להנאה, בריאות, והתפתחות כבני אנוש.

קימרר לה מותה

7 ביולי, 2011
18 תגובות

רוצים לעבוד? לכו על זה!

אם הנכם משתייכים לסוג האנשים שמקיצים מידי יום עם הנץ החמה, ויוצאים לריצת בוקר או אף להליכה נמרצת – אשריכם. אם לוח הזמנים שלכם כולל אימון אירובי בתדירות של שלוש או ארבע פעמים בשבוע – זכיתם. אם פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מנוף הזמן שלכם – אתם מיעוט מזהיר. הכתבה הזו אינה בשבילכם.

המשך »

ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 6 ביולי, 2011
אין עדיין תגובות

הגוף הוא תנועה

הגוף אינו מיכל. הגוף הוא תנועה. הוא אינו דבר שנע, אלא התנועה עצמה. הוא תנועה המתרחשת ברמות שונות בעת ובעונה אחת – התאים והמולקולות, המערכות והאברים, התודעה והחושים. אנחנו פועמים ונושמים, מחלימים ומתקנים, גדלים ומתפתחים מרגע הלידה ועד ליום מותנו.

מעבר לזאת, התנועה שהיא גופנו היא במהותה יצירתית. תנועת הגוף, לפעום ולנשום, כל הזמן יוצרת אותנו, מאפשרת לנו לחשוב ולהרגיש ולפעול כמו עצמנו.

גוף שאינו נע אינו גוף; הוא גוויה.

5 ביולי, 2011
7 תגובות

אייקידו, חיבור גוף-אני

שורה של נעליים מסודרות בקפידה. שורה שגדלה ומתפתחת כלמידה של הקבוע במרכז הדוגמא. למידה של הציר במרכזו של המעגל. בתחילת דרכה של הקבוצה הגיעו התלמידים, חלצו את נעליהם בערבוביה ועלו על המזרן. המורה תמיד הניח את נעליו באותו האופן, באותו המיקום בקצה מזרן, עלה על המזרן. התיישב על ברכיו, גב כף הרגל במגע עם המזרן. המתין, זקוף. קד קידה. נעמד בתנועה בריאה, ניגש למרכז המזרון. קד קידה לחזית אולם האימונים. קד קידה לתלמידים והאימון התחיל. אט אט עם האימונים, השבועות והשנים, הסתדרה לה מתוך הערבוביה קבוצת נעליים מסודרת בקפידה בצמוד למזרון. תלמידים ותלמידות. מתיישבים על הברכיים והעקבים, גב כף הרגל במגע עם המזרן. ממתינים בזקיפות, קדים קידה ומתיישבים באותו האופן בשורה מסודרת. העקרון נלמד מתוך הדוגמא.

המשך »

30 ביוני, 2011
5 תגובות

כלב מביט למטה

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »