כשהוא נולד, רציתי רק שהוא יהיה בריא ומאושר…. והיה לי כל הזמן שבעולם.

בגיל שנתיים הוא אובחן כאוטיסט, ורציתי רק שיירפא מהאוטיזם ויהיה נורמלי ודפוק כמו כולנו… ולא היה לי זמן! רק שנה או שנתיים, ואז חלון ההזדמנויות נסגר!

גיל שלוש. גיל ארבע. ההתקדמות המטאורית, הנסיגה הגדולה, ועוד התקדמויות ונסיגות קטנות יותר. רציתי שהוא "יהיה רק אספרגר"… והיו לי לכל היותר עוד שנה או שנתיים.

בגיל חמש, מאגרי התקווה והמאבק התחילו לאזול. רציתי רק שיהיו לו חיים בעלי משמעות – לכשיגדל. ועדיין הייתי במירוץ נגד הזמן.

גיל שש. הוא עדיין לא דיבר. רדופת סיוטים לגבי עתידו, רציתי רק שיהיה עצמאי – לכשיגדל.

גיל שבע יחול בעוד חודש ומשהו, והתקווה ההיא מתה סוף סוף. איזו הקלה.

עכשיו, אני רוצה רק שיהיה בריא ומאושר…. ויש לי כל הזמן שבעולם.

(שם המחברת שמור במערכת)