מעבר לגבול שמציבים מצע הציור, חומרי הציור וזמן הציור נמצא גבול הפעולה הציורית.
כאשר הצייר מצוי בראשית דרכו, ואין הכוונה לגיל, אלא למצב תודעתי, גבולות ציוריים מאפשרים צבירת ביטחון ופיתוח היכולת, הנפשית והטכנית, ומונעים היסחפות, בלהט תשוקת היצירה, אל מחוזות הבלבול ומעבר להם אל התסכול, העלול לכבות את שלהבת היצירה, שזה לא מכבר החלה לבעור.
פעולת הציור היא, בראש ובראשונה, המבט.
דמיינו אותנו יושבים בסלון ומתבוננים בקוביית עץ גדולה המונחת על השטיח.
מה אנחנו רואים? בודאי תאמרו: קובייה. ולה שש פאות. כל פאה בצורת ריבוע. אלא שמהיכן שאנו נמצאים, איננו רואים קובייה. אם נשב בדיוק מולה, נראה פאה אחת, כלומר ריבוע. אם נביט קצת מהצד נראה את הפאה שמולנו בצורת ריבוע, ועוד פאה מהצד ופאה מלמעלה שנראות, בגלל נקודת המבט שלנו, כמו מקביליות. מה שאנחנו בעצם רואים זו צורה המורכבת מריבוע ושתי מקביליות. אם נצייר אותם, כפי שהם נראים לנו, נקבל את הקובייה בה אנו מתבוננים.
פעם, לפני עידן ועידנים, היה לי תיק משלי. לא היו בו קוקיות לשיער, חיתולים, בגדים להחלפה, גרביים זעירות, משחה לטוסיק, מיני מזונות ושלל שקיות ניילון לכל הפריטים שנגזר עליהם לשהות בהסגר עד הגיעם למכונת הכביסה. פעם היה לי תיק משלי; היו בו כמה שקלים, ספר רישום, מכחול וצבעי מים. הלכתי הרבה, חיכיתי לאוטובוסים, ישבתי ליד החלון בצד שאין שמש. וציירתי. בכל רגע פנוי.
