מעברים – עשר, עשרים שלושים ומשהו – עד לאן?
מעברים מקיץ לסתו מחורף לאביב
לנצח, כל הזמן.(מיכה שטרית ומזי כהן)
יובל, בן שנה וחודשיים, פוסע פסיעות ראשונות על השטיח. אני מתבוננת עליו, מתמוגג ומאושר מהיכולת המתפתחת שלו, צועד ומוחא לעצמו כפיים והפה שלו מתוח בחיוך אינסופי. בפעם השישית בחיי אני זוכה ללוות את אחד מילדיי במעבר הכל-כך מרגש הזה, מתינוק חסר אונים, לזוחל ומשם, בשביל אל-חזור אל הפעוט הצועד.
עלמה בת שלוש.
בעיני האוהבות, הילדה המתרוצצת מולי מרמזת למעמקים, שאני, כאמה, חשה בה. לעיתים קרובות אני מביטה בה ורואה את האדם המבוגר שנדמה לי שהיא עתידה להיות. לעיתים, במהלך שיחתה עם אחרים, אני מביטה בה מבעד לעיניהם ורואה אותה כמות שהיא – ילדה בת שלוש. בתחושתי כלפיה, תחושת היכרות עמוקה, יומיומית, המתפרשת על פני למעלה מאלף יממות, היא כבר נערה, אשה בוגרת ולעיתים, באופן מפתיע, אפילו קשישה.
הילד הקטן שלי בן שלוש, ופתאום אני מרגישה משהו בקצה האצבעות.
עד עכשיו לא היה לי זמן לזה, וגם לא פניות נפשית ומרווח נשימה. כל פעם שהתחלתי לעשות משהו ידעתי שתוך דקות ספורות מישהו יקרא לי, יצטרך את עזרתי, את נוכחותי, או לפחות את תשומת לבי. לא שלא עשיתי כלום מלבד לטפל בילדים, אבל יכולתי לעשות רק דברים שלא מצריכים יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה (או שאפשר לחלק אותם למשימות שכל אחת מהן לא מצריכה יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה).