הילד הקטן שלי בן שלוש, ופתאום אני מרגישה משהו בקצה האצבעות.
עד עכשיו לא היה לי זמן לזה, וגם לא פניות נפשית ומרווח נשימה. כל פעם שהתחלתי לעשות משהו ידעתי שתוך דקות ספורות מישהו יקרא לי, יצטרך את עזרתי, את נוכחותי, או לפחות את תשומת לבי. לא שלא עשיתי כלום מלבד לטפל בילדים, אבל יכולתי לעשות רק דברים שלא מצריכים יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה (או שאפשר לחלק אותם למשימות שכל אחת מהן לא מצריכה יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה).
מהיכן הם בעצם באים? וכיצד?
לרוב יחידים, לעיתים בזוגות (שלישיות או חמישיות נדירות יותר). בלאט הם חוצים את המרחבים העלומים של העדר הגשמיות, נרקמים בידי המסתורין הגדול לכדי קיום פיזי, ויום אחד הם פשוט ניצבים לפתחנו, בתוכנו.
בתחילה ממשותם מהבהבת בתוכנו בחשאי, נוכחים-נפקדים חליפות. לעיתים הם נמוגים כלעומת שבאו, אבל ברבים מן המקרים, עם חלוף הימים, ממשותם קונה לה אחיזה בתוכנו, גופם גדל, רוחם מצטרפת, והם מבשילים בחשכת הרחם לפרי-אדם חדש. כאלה הם בני משפחת האדם. חשאיים בבואם, ולרוב גם חשאיים בלכתם.
ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.
עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.
נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.
עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?
אני אמא בהזדמנות. ובהזדמנות זו, אני שמחה לנצל את הבמה המתחדשת של העלון ולשתף את כל חובבי ההזדמנויות. בעיקר את אלה, שרבות מן ההזדמנויות הפוגשות אותם בדרך מתרחשות במרחב המשפחתי.