במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

המשך »