ראיון עם ליאת בן אדיבה, קדרית ותומכת לידה.
ליאת בן-אדיבה, בת 42, מתגוררת בהרחבה בקיבוץ להבות הבשן, בבית מחבילות קש ואדמה שבנתה בעצמה. קדרית מזה כ-17 שנים, מורה לקדרות, תומכת לידה ומדריכת הנקה.
איך הגעת להיות תומכת לידה?
גדלתי בבית שבו דיברו הרבה על הסבתא מהרי האטלס שהיתה מיילדת. כל סיפורי הלידה ששמעתי היו על לידות פשוטות, טובות, טבעיות. לא ידעתי שיש סיבוכים, מחלות וקשיים. במהלך ההריון הראשון והיחיד שלי, לפני 13 שנים, למדתי איך הגוף פועל בלידה ונדהמתי מהיכולות המושלמות של המערכת. הגוף יודע להתחיל את התהליך בזמן הנכון, להגביר את התהליך בהדרגה, לתת עזרה כשזה כואב, ובעיקר – לסיים את תהליך הלידה בשטף אהבה אמהית הנחוצה כל כך להישרדות התינוק ולשגשוג שלו. נפעמתי ממה שקראתי וחיכיתי להכיר את התינוק שלי. נשים בעבודה שחלקתי איתן את המחשבות שלי, צחקו עליי וסיפרו לי סיפורי זוועה – כל אחת והקרב שלה בחדר לידה. זה נשמע כמו מורשת קרב – תל פאחר, תל עזיזיאת, הקרב על הבופור…