רשימות בנושא יוגה

ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 25 באוגוסט, 2011
5 תגובות

גיל המעבר הוא הארה

מאת: סוזן וויד
(מתוך ספרה Menopausal Years the Wise Woman Way)

אני מתעניינת במיוחד בפן האנרגטי של גיל המעבר. כתלמידת יוגה מזה שנים רבות, התרשמתי מקווי הדמיון הרבים בין תופעות גיל המעבר לבין העבודה הרוחנית שמטרתה ״לעורר את הקונדליני״. למרות שהרעיונות בפרק זה עשויים להראות מוזרים או קשים להבנה, יש בהם תובנות חשובות לגבי גיל המעבר שעומדות בלב גישת התבונה הנשית.

המשך »

28 ביולי, 2011
12 תגובות

על מה שקרה כשקמתי מהספה

במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

המשך »

30 ביוני, 2011
5 תגובות

כלב מביט למטה

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »

7 ביוני, 2011
9 תגובות

יסודותיו של הריקוד כטקס – כפעילות גופנית שאינה תלוית מטרה

בתור נער ביישן, אחת התופעות הבלתי מוסברות ביותר בעיני – שנייה רק לגידול שפמים – הייתה הריקוד. כיצד רגע אחד אנשים מהלכים רציניים ותלויי מטרה ממקום למקום – ורגע שני הם מפזזים מחויכים ללא שום סיבה נראית לעין מלבד מוסיקה קצבית המטרטרת ברקע…

המשך »