סבא משה זכרונו לברכה, תמיד עבד בגינה. גם כשכבר היה מבוגר מאד, המשיך לגזום את הורדים בגינות החברים בקיבוץ. היה עובר מגינה לגינה עם המזמרה שנראתה כאילו היא מאז ומתמיד, לובש את בגדי העבודה שלו, חובש את כובעו, ומעל הנעליים, רגליו מלופפות במין בד שעד היום איני יודעת לשם מה נועד. היה עומד ומתבונן, מביט מכאן ומכאן ובעדינות גוזם כל ענף וענף.

את התמונה הזאת אני משחזרת עכשיו בראשי כשסבא כבר לא בין החיים. היא נחרתה בזכרוני על כל פרטיה, אבל רק היום, אחרי שחברה הדריכה אותי בסבך אומנות הגיזום, אני מצליחה להבין מה הוא עשה.

המשך »