(מתוך גיליון 46, יוני 2003)
אני רוצה לשאת את המשא הזה על גבי באהבה.
אתמול הייתי אני המשא של הורי,
היום ילדי נישאים על כתפי,
ומחר אשא אתכם – הורי.
הרי אם לא אעמוד שם אני,
וגבי פנוי בשבילכם –
מי ישא אתכם על גבו?
מישהו זר, לא מוכר, לא אוהב?
בבתים ריקים מרוח צעירה, מתלהבת, צוחקת, רועשת, חיה.
איך אפשר כך לחיות?
כך אפשר למות – לאט ובשקט.
איך יוכלו ילדי להעריך את הזקנה, את חוכמתה, את תפארתה, את קשייה,
אם לא יחוו אותה.
אם רק יבואו לביקור קצר, נקי, מדוייק.
איך נוכל לחיות את הרצף אם לא נכלול בתוכו גם את הזקנים?
הרצף המתחיל בתינוק,
הנישא על כתפינו באהבה –
בחולי ובבריאות, ביום ובלילה, בצחוק ובבכי.
מי יתן וכך נישא גם את זקנינו – באהבה.
בחלק הראשון של הראיון (