בחג הפסח אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, את שחרור בני ישראל מעבדות והפיכתם לבני חורין. באופן פרדוקסלי, מסר החירות הזה מועבר לנו דרך טקס ארכאי שאותו עלינו לנהל לפי כללים מוקפדים, ובציווי לזכור ולא לשכוח – האין שעבוד גדול מזה?

המשך »

נראה שהכל התחיל במקרה. משה בכלל היה רועה את צאן יתרו ובמסעיו במדבר, במקרה, הגיע לקרבת הסנה. "וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדול הַזֶּ ה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה." (שמות ג' ג')
ככה זה קורה גם אצלנו. זה מתחיל במקרה. אנחנו עושים משהו רואים משהו, שומעים משהו, קורה לנו משהו… ופתאום אנחנו רואים "מראה גדול" ומחליטים לסור ולראות מה קורה שם. ואז משהו מדבר ואומר לנו:

המשך »

בזהירות, מבקש הכותב לגעת בקורבן, ולהציע לו, לקורבן, דרך אחרת להתבונן על חייו.

דרך בה הוא עצמו, אינו מקבל את גזירת היותו הקורבן.

למרות שאפשר שאינו יכול להרים את ראשו עדיין.

למרות שעדיין אמונותיו שאינו יכול להרים את ראשו מהדהדות אמת.

בכל זאת, להתבונן מחדש על מציאות חייו; לגלות היכן הוא משתף פעולה עם המציאות האכזרית; היכן שיתוף הפעולה הזה הוא מתוך חוסר ברירה באמת.

ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.

עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.

נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.

עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?

המשך »