זוהי רשימה שהתפרסמה במקור בבלוג סלואו
אחרי שבפרק הקודם כיבינו את הטלוויזיה והתנתקנו מהכבלים, אנחנו צריכים עכשיו לנסות להבין מה אנחנו עושים עם כל הזמן שהתפנה לנו בחיים (בממוצע שלוש שעות וארבעים וארבע דקות בכל יום) ולפיכך הפרקים הקרובים יעסקו בדרכים בהן ניתן למלא את החלל הרגשי והפער הרוחני שנוצרו כעת משהפסקנו לצפות בשידורים חוזרים של סיינפלד וחברים, והפרק הראשון מוקדש לאחת הפעילויות הפשוטות ביותר והמתגמלות ביותר שגילינו אי שם בגיל תשעה חודשים עד שנה וקצת, ובמהלך החיים איבדה מעט מקסמה – ההליכה.
8 ביולי, 2012(מתוך גיליון 46, מאי 2003)
אנחנו נוסעים במכונית לחיפה, לבדיקה. נוסעים לאט לאט. אני בשמירת הריון, והבחילות הורגות אותי. אז נוסעים לאט. בכביש החוף אנחנו עוברים על פני כמה זוגות אופניים. אני מתבוננת איך הם נהדפים מהרוח שעושות המכוניות האחרות שעוברות לידם לפנינו. אני חושבת על עשן האגזוזים שהם נושמים. אנחנו עוברים לידם לאט, אפשר לראות את הרוכבים ואת שבריריותם של האופניים בצידי הכביש. אני מתחילה לחשוב איך היה נראה הכביש, איך היתה נראית רכיבה על אופניים בכביש הזה, בלי המכוניות.
נגיד יש משבר עולמי, לא מגיע דלק לישראל בכלל. אין דלק. אי אפשר לנסוע במכוניות. הכבישים ריקים ממכוניות. אנשים צריכים למצוא דרכים אחרות לנוע ממקום למקום בארץ.
והנה מגיע המפגש השנתי של "באופן טבעי" בפארק הירדן. איך נגיע למפגש?
חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".
פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.
את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.
חול הים החם מתחת לרגלינו ביום קיץ. הבוץ שעולה לו מבין האצבעות כשאנו דורכים יחפים בשלולית ביום חורף גשום. התחושה של הליכה על כרי דשא בסתו. יחפים באנו אל העולם, וכך כנראה גם נצא ממנו. באמצע – אנו מעבירים את רוב ימינו עם סדים על הרגליים.
ריצה – הזמנה לפציעה?
מאז ומתמיד אהבתי להסתובב יחף. כאשר לא היתה ברירה עברתי לסנדלים ונעליים לבשתי מעט ככל האפשר. כאשר הלכתי את שביל ישראל עם בני, מעין, בשנת הבר מצווה שלו, עברתי את כל השביל עם סנדלים ונהניתי מאד. הבעיות התחילו מהריצה. רצתי כמובן עם נעלייים – הכי טובות שיכולתי לקנות. התאמנתי למרתון ורצתי מרחקים הולכים וגדלים, עד 36 ק"מ. ואז הופיעו, ללא התראה מוקדמת, כאבים עזים בברכיים, שכפו עלי חצי שנה הפסקה. התחלתי לחקור בנושא ולהתעניין, והתברר לי שלמרות השיפור הגדול לכאורה בנעלי הריצה – בולמי זעזועים, רפידות, סוליות – הרי שיותר ויותר רצים נפצעים מתחביב זה.
הנקה הינה תהליך משותף לאם ולתינוק. התינוק מצויד בכל מה שנחוץ לו כדי למצוא את השד ולהתחבר לפטמה ביעילות. ד"ר סוזן קולסון מצאה אצל התינוק שבעה-עשרה רפלקסים השותפים לתהליך היניקה (בתוכם רפלקסים שנמצאים גם אצל יונקים אחרים). כאשר האם נשענת לאחור והתינוק מונח עליה, התינוק יוכל לעשות את העבודה בעצמו. הוא לא אמור להיות פסיבי בתהליך זה. היניקה מתחילה אצלו עוד לפני שהפה תופס את הפיטמה. כל השלבים הקודמים ליניקה עצמה מובילים לתפיסה טובה של הפיטמה ויניקה יעילה.
עוד יומיים ט"ו בשבט.
אז הלכתי ורכשתי שישה עצים, אפילו ששלומית אמרה כי התקבלו הוראות לטעת עץ אחד בשל החיסכון במים.
אז מה, אני משקה במים מושבים, הרשיתי לעצמי להתפרע.
לט"ו בשבט מגיע הכבוד הראוי.
אני אוהבת עצים. תמיד הייתי פרקטית. ומה יותר פרקטי מעץ פרי?
רציתי עץ גויאבה. אבל לא היה במשתלה. השכנים ניצלו מהריח.
את מקום עץ הגויאבה תפסו שני עצי זית, שני עצי תאנה ותפוח אחד.
שיעלו ויצליחו ושלא נרעב.
ט"ו בשבט מזכיר לנו את הדברים החשובים בחיים.
פשטות ועבודת האדמה.
כבוד לטבע.
שיעור בענוה, היכן היינו ללא שורשים ופירות?
לכו לטעת, לטפס על עצים, לחבק,
ותשמרו עליהם, כי בדיוק כמונו, הם הולכים ומתכלים.
חג נטיעות שמח.