(מתוך גיליון 46, ספטמבר 2003)
יש בחיים עוד שלב. שלב ב'. לא מתכננים אותו, לא ממש מתכוננים אליו. יום אחד זה קורה. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שאנחנו צריכים לטפל באבא ואמא, אבא ואמא שעד לאותו יום היו אנשים עצמאיים ומתפקדים ותמיד היו הם אלה שטפלו בנו. בימים שקדמו לכך היו הם אלה שקבעו את אופי הקשר שבנינו וביניהם, הם היו מרוחקים או קרובים – על פי בחירתם; הם היו סמכותיים או משתפים, הם הרבו לגעת ולחבק או נמנעו מכך. והנה יום אחד אנחנו מרגישים שהמושכות עברו לידינו. אנחנו צריכים לטפל בהורים באופן פיזי, לעיתים עלינו לקבל בעבורם החלטות משמעותיות, אנחנו יכולים לקבוע את מידת הקרבה, השיתוף, את אופי היחסים.
למען האמת לא כך היה תמיד.