המשך דיון למעגל שהתקיים ב-יום עיון באופן טבעי 2006.
תקציר המעגל:
חינוך ללא כפייה
בתרבות שלנו הכל ברור: ההורים קובעים, הילדים נדרשים לבצע. בתרבות שלנו הציות הוא ערך, וכפייה יומיומית על הילד נעשית באופן פרדוקסאלי בשם "טובת הילד". זוהי תרבות שבה נשללות מילדים חירויות אדם בסיסיות כמו החופש לקבוע על גופם, החופש לבחור מה לאכול או מה ללבוש, החופש לבחור מתי לישון או החופש לנוע להיכן שירצו.זה קורה כל הזמן: ילד שהתעורר באמצע הלילה ונאסר עליו לצאת מהמיטה; ילד שמתבקש לסיים את האוכל שבצלחת למרות שהודיע שהוא שבע; ילד שנכפית עליו אמבטיה בניגוד לרצונו; ילד שאוסרים עליו לעזוב את מקומו לפני שיסדר את כל צעצועיו; ילד שמכריחים אותו ללבוש מעיל למרות מחאותיו; ילד שלוקחים הביתה מבילוי כשהוא בוכה שרצה להישאר עוד, ילד שקושרים אותו לכסא הבטיחות ברכב כשהוא מצווח ובועט, ילד שמכריחים לצחצח שיניים למרות התנגדותו.
מהן ההשלכות של כפייה כזו על נפש הילד? מהן ההשלכות שלה על חיי המשפחה? איזו חברה צומחת בתרבות כזו?
יש הורים שנוהגים כך מתוך עקרון "הצבת הגבולות" המקודש בתרבות שלנו. יש הורים שעושים זאת מתוך תחושת אין ברירה. כי באמת, אף אחד כמעט לא מדבר על כך שאפשר אחרת.
ואפשר אחרת.
אז איך עושים את זה? איך אפשר לגדל ילדים ללא כפייה? איך אפשר להתחשב ברצון שלהם כך שזה לא יהיה על חשבון הרצון שלנו? איך אפשר לתת לרצון שלהם מקום מבלי להפוך להורה סמרטוט מרַצֵה? איך אפשר למצוא איזון בין הרצונות המתנגשים של בני הבית? איך משתחררים מכבלי התרבות המקדשים דיכוי וכפייה כדרך חינוכית בסיסית?
- קודם כל מחליטים החלטה עקרונית. מחליטים שהרצון של הילד שלנו הוא חשוב. הוא קיים והוא חשוב. חשוב כמו הרצון שלנו ? לא פחות.
- בכל פעם שיש קונפליקט ? עוצרים. עוצרים לבחון (ולנשום) ולבדוק על מה הקונפליקט.
- ומבררים: האם באמת חשוב לנו מה שאנחנו מתעקשים עליו? מה יקרה אם נרפה?
- אם זה אמנם חשוב, מנסים להבין: איזה צורך מסתתר מאחורי הרצון של הילד? האם יש דרך לספק לו את הצורך באופן שיהיה מקובל עלינו?
- במקום לומר "לא", למצוא מה כן. למצוא מה כן, כך שיענה על הצורך שזיהינו.
- מחפשים פתרונות יצירתיים אשר עונים על צרכי כל הצדדים.
- ילדים גדולים יותר אפשר לשתף בתהליך באמצעות התייחסות לקושי של כל אחד מהצדדים, ועל ידי שאלה: "איזה פתרון אתם מציעים?".
זה כדאי, כי אם נפעיל על ילדינו כוח וכפייה, הם ילמדו שזה אמצעי לגיטימי, ויום אחד יפעילו בעצמם כוח דומה על מישהו אחר. לעומת זאת, אם נכבד את ילדינו, הם ילמדו לכבד אותנו. מתוך כך תצמח מערכת יחסים שבה יש התחשבות הדדית, ונרוויח אווירה טובה יותר בבית: פחות בכי, פחות עצבים, יותר הבנה ושיתוף פעולה.
מעבר לזה, הדרך הזו תשרת את ילדינו גם כשיגדלו. כאנשים בוגרים הם ישאפו רחוק (כי הם רגילים להשיג את מה שהם רוצים), אך ידעו להשיג את מטרותיהם מבלי שזה יהיה על חשבון הזולת. וביום שבו אנו וילדינו נתחיל לכבד זה את זה, זה היום שבו נלמד גם לכבד את הזולת, והכבוד התוך-משפחתי הזה יהפוך אותנו לחברה פחות אלימה ויותר סובלנית. חברה שיש בה מקום לכולם.
סיגל ב
טיפים ורעיונות ליישום שלא הספקנו לדבר עליהם במעגל:
- לעשות דברים ביחד:
- להדגיש את החיובי:
- שתי אופציות:
דוגמא (אמיתית): יושבים ליד הנחל.
ילדה: "אמא, אני רוצה שתבואי איתי למים". אמא: "לא בא לי עכשיו, אני יושבת כאן עם חברים. אולי אבא ילך איתך". אבא: "אני אלך איתך למים". ילדה: "אמא, אני רוצה שאת תבואי איתי למים!". אמא: "חמודה, את יכולה לבחור: או שתשארי כאן איתי [אולי הצורך החזק יותר הוא להיות עם אמא], או שתלכי למים עם אבא [אולי הצורך היותר חזק הוא ללכת למים]. מה את מעדיפה?". ילדה: " ללכת למים עם אבא. בוא אבא, בוא!".
- העולם כמעבדת פיזיקה:
לדוגמא: הילד רוצה לשבור ביצה טרייה על הרצפה. אנחנו, חסים מיד על ביצה שלמה שעלתה לנו כסף, ורואים מיד את כמות הלכלוך ואת כמות הניקיון שמצפה לנו. נקודת מבטו של הילד המתבונן בביצה השבורה שנשפכה על הרצפה: "וואו! איזה יופי הביצה זזה כשאני נוגע בה. ויש לבן וצהוב והכל נוזלי ורוטט! ואיזה מגע מעניין יש לזה בידיים שלי! איך הכל נמרח ורוקד ומדגדג....! וואו! העולם כל כך מעניין!!!".
בקיצור, אולי כיף לנו להתבונן בילד, אשר נהנה ממה שלפני רגע היה לא מקובל עלינו.
- להקדים תרופה:
- מזכרת:
מוזמנים להוסיף רעיונות! @}
המאמר שהוזכר במעגל שעוסק בהשלכות של כפייה על נפש הילד: תסמונת הכשל החינוכי הנרכש
[יש גם תסמונת הכשל החינוכי הנרכש]
ראו גם:
כבד את ילדיך חינוך בלי גבולות פעוט מבקש עצמאות בלוג אמא בלמידה מתמדתומוזמנים להמשיך את הדיון שהחל במעגל.
סיגל ב
). הנקודה היפה ביותר בעיני היא- מה הצורך . בשאלה הזאת טמון הפתרון בכל קונפליקט בחיים.
אז לא הסברתי כ"כ טוב. אכנס יותר מאוחר להבהיר את הדברים (גם לעצמי..)
מסתכלים לילד בעיניים ורואים שהוא בסה"כ ילד.
). במקרים כאלה אני לא מרגישה קורבן אלא פשוט מבינה שהחיים השתנו וצריך לתמרן אחרת.
כמה שאני מכירה את זה.
אזהרה: ארוך. (כל כך, שכתבתי במסמך וורד ואני מעתיקה לכאן)
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
