אמא לשבעה ילדים שחלקם התחילו בבית-ספר אבל סיימו את חוק לימודיהם בחינוך הביתי, וחלקם עדין בבית משחר ימיהם.
סבתא לאחד.

מהמיסדים של כתב העת [po]באופן טבעי[/po], ערכה אותו ביחד עם [po]רני וחדוה כשר[/po] כ-12 שנים.
חברה בצוות של ה [po]אקדמיה דיאלוגית[/po],

מייעצת בנושאים של חינוך ביתי, גידול ילדים, משפחה, זוגיות, התפתחות אישית:
פגישות אישיות,
יעוץ טלפוני,
יעוץ אינטרנטי אישי.

[url=http://ornashifron.wordpress.com/]הבלוג שלי[/url] שעוסק ביחסים, תקשורת, זוגיות ומחשבות על החיים


[po]דף בית אישי[/po]

"כתובת אלקטרונית" [email protected]



[spoiler=מור וקנמון – קבלה]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2002-10-08T01:07:00):
מור,
נראה לי שכדאי לך לבדוק איך את בוחנת את ההתנהגות של בנך על פי האמונות שלך לגבי עצמך.
יתכן כי מתחת להרגשה שהילד מסתובב זמן ארוך בחוסר מעש כי את, אמא שלו, "לא מספיק יצירתית, אין לך מספיק רעיונות", מסתתר הפחד שלאמא כזאת יגדל בן כזה.
ואני מניחה כי את, כמו כולנו, רוצה ילד יצירתי, עסוק רגיש וספונטני.
אז כדאי שתרגעי,
הבן שלך בכל מקרה יגדל להיות מי שהוא. כמובן שיהיה לו יותר קל אם הוא לא יהיה עטוף בפחדים ורגשות אשמה של אמו, אבל כך או כך, הוא ילך בדרכו.
יש לקחת בחשבון שדרכו לא בהכרח תהיה הדרך שאת תכננת בעבורו. אולי הוא לא יהיה טפוס יוזם, אלא אחד ששמח לעזור למשהו אחר שיזם. לא כולם חייבים להיות יזמים. צריך גם פועלים, ואני לא אומרת את זה בלגלוג. למזלנו הגדול, יש כאן מקום לכולם, על האדמה הזאת.

לפני שנולד בני הבכור דמיינתי לי אותו משחק כל היום באבנים ובענפים. נולד לו בני, ושומו שמיים, הוא, רק כפתורים ענינו אותו. של הטייפ, של הרדיו, של הטלוויזיה, של התנור. רק כפתורים. היה לי נדמה שהוא אף פעם לא הרים מהאדמה שום אבן. למען האמת, התאכזבתי. והיום אני מודה לאלוהים על הילד הממוחשב שלי שמונע ממני את הצורך להכנס לעומק בהבנת המכשיר המפחיד הזה - המחשב. ושמחה מאד על עוד כמה וכמה סגולות שהוא נחן בהן.

ותכלס,
תעשי מה שנכון בשבילך. אם לא מפריע לך שהוא מסתובב בחוסר מעש, הניחי לו.
אם זה כן מפריע לך, את יכולה ליזום למענו פעילויות, עדיף כאלה שאת אוהבת ונהנית מהם.
אם לא תרגישי עם זה נוח בעוד שבוע או חודש או שנה, שני את דרכך.
זה מה שטוב בחינוך בבית. הכל, תמיד, אפשר לשנות. אם משהו מפסיק להיות מתאים, פשוט בוחרים במשהו אחר. שום דבר הוא לא בשביל הנצח. ומכל דבר אפשר ללמוד.
[hr]
[b]מור[/b] (2002-10-12T12:01:00):
הי אורנה,
תודה על מה שכתבת לי ב{{}}[po]סתם יום של חול[/po]...
זה לא שהוא בחוסר מעש הוא פשוט לא כ"כ יוזם, הוא יצטרף בשמחה כמעט לכל פעילות שנציע אבל לבד כאילו אין לו רעיונות..... אבל זה גם קצת משתנה לאחרונה.....
את צודקת, הוא מי שהוא , אני אכן חוטאת בהשוואות......
ולא רק בתחןם היוזמה, היתה לי לא מזמן מחשבה שהוא (בני היקר) בעצם ממש שונה מטיפוסי הילדים שהכרתי עד עתה, בעיקר בזמן שעבדתי בבתי ילדים בקיבוצי: הוא לא יוצר קשרים בקלות, הוא לא שש אלי חברה, הוא כמעט לא מדבר אל אנשים שאינו מכיר טוב, הוא לא מפליג בדמיונות ובהמצאות....... וכו וכו וכו....
אבל....הוא רגיש הוא עדין הוא מבטא עצמו נפלא, שם לב לפרטים קטנים.....
יש (לי) הרבה קושי בלקבל, לשחרר, לזרום.....
בכל אופן תודה שהזכרת לי.....
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2002-10-12T15:13:00):
מור,

המקום שבו קשה לנו לקבל את ילדינו ולזרום אתם הוא תמיד מקום שמהדהד בתוכנו. הילדים מהיותם משקפים שלנו את עצמנו מראים לנו בדיוק רב היכן הם אותם מקומות שאנחנו לא מקבלים אצל עצמינו.
יש לזה כמובן גם הקשר חברתי תרבותי - למשל: בתקופת החיים הזו ישנן תכונות הנחשבות טובות, מועילות, רצויות, ואילו תכונות אחרות נחשבות נחותות, מזיקות ואפילו ראויות לגינוי.
אחת התכונות הנערצות היום היא היוזמה, ואילו החוסר ביוזמה והיכולת להצטרף אל.. לא זוכות להערכה מי יודע מה.
אני חושבת שיש לכך קשר לתרבות המאדירה אקטיביות ומקוריות בכל מקרה כמעט, ומנמיכה את ערכן של תכונות אחרות כמו השתתפות, הקשבה, צמצום (לא במובן של ביטול) עצמי ועוד תכונות פסיביות למיניהן.
אני מרגישה כי ההזדמנות שלנו לגדול ליד ילדינו מאפשרת לנו מינון נכון יותר של מגוון ההתנהגויות האנושיות - ונראה שאת זה ילדנו באים ללמד אותנו.
אני מצטטת מזכרון מה שכתבה פעם אורית זונשיין ב"באופן": "שאני רואה משהו שמוצא חן בעיני, אני מיד מעתיקה. בגלל זה בעלי חושב שאני חסרת חוט שדרה".
המשפט הזה ממצה בעיני את אחד הקונפליקטים המרכזיים של התרבות של זמן הזה.
אני באופן אישי מאד מזדהה עם אורית.
[hr]


[b]מור[/b] (2003-06-28T02:07:00):
אורנה היקרה,
האמת שכשהבנתי שאני צריכה איזשהו ייעוץ\תמיכה\כיוון ישר חשבתי עלייך... וכבר כמה שבועות אני מתכננת להתקשר... משהו עוצר אותי, כנראה...

מזה זמן אני אומרת לעצמי: מור, זה הילד שלך, כך הוא מתנהל, זה הקצב שלו ואלו ההעדפות שלו, [b]קבלי אותו[/b]! אך אני לא באמת מצליחה בכך... ההתמודדות היומיומית היא כ"כ קשה לפעמים, כ"כ מורטת עצבים, ממש חוסר אונים (שלי)..
השבוע הוא ואביו נסעו לאילת עם הסבים (אני לא יכולתי להצטרף) ובימים הראשונים לא התגעגעתי אפילו (אני מתביישת להודות...) זה נהיה כ"כ אינטנסיבי ההתמודדות איתו שהשקט של הימים האחרונים היה כמו אויר לנשימה בשבילי....
כן, הרגשתי שכבר אין לי אויר...
ביום א' הם חוזרים ואני מרגישה שאגרתי כוחות מחודשים גם אחרי ששפכתי פה קצת...
תודה! אנסה את מה שכתבת... ואולי אצליח להתקשר גם...

שבת שלום!!!


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-01-27T19:19:49):
אבל כמה כוחות נפש צריך כל הזמן... ומאיפה מביאים כ"כ הרבה? וכל הזמן?
לא תמיד יש. אל תשכחי שהיתה שם מצלמה, ויותר קל (אני חושבת שלכולנו) לאסוף את עצמנו מול אנשים אחרים.
יש מי שרואה בזה (בכך שאנחנו נחמדים כשאנחנו בחוץ, ופחות כאשר אנחנו לבד) סוג של שקר. אני רואה את זה אחרת. אני חושבת שזאת חלק מהתמיכה שאנשים יכולים להעניק זה לזה. ברגע שאנחנו מבינים שיש עוד נקודת מבט חיצונית לנו אנחנו מצליחים הרבה פעמים להרגע כי אנחנו עצמינו מסוגלים לאמץ לרגע נקודת מבט יותר שקולה, ואז להגיב בהתאם.
אני חושבת שהבידוד שבגידול ילדים יוצר המון המון כעסים ומתחים שיוצאים על הילדים. וכך לא צריך להיות. אבל זה מה יש כרגע.

[hr]

[b][po]מור וקנמון[/po][/b] (2005-01-29T00:19:06):
[u]ברגע שאנחנו מבינים שיש עוד נקודת מבט חיצונית לנו אנחנו מצליחים הרבה פעמים להרגע כי אנחנו עצמינו מסוגלים לאמץ לרגע נקודת מבט יותר שקולה, ואז להגיב בהתאם.[/u]
בחיי, שאף פעם לא חשבתי על זה ככה... ממש מרענן הכיוון הזה! כי אני באמת תמיד מרגישה מול אנשים אחרים שמתפעלים מ"אמהותי": "אם הייתם יודעים איך אני בבית..." וכאלה.... זה לא סוג של שקר, בעיניי, זו תחושה של מן כשלון, של אחד בחוץ ואחד בפנים, של חוסר שלמות, של פער נורא בין רצוי למצוי.....

ובדיוק בזה את מעוררת השראה- ביכולת "לראות אחרת" את הדברים, מכיוונים מפתיעים, מרעננים, לא צפויים שיש בהם עומק והתבוננות ומן שלמות פנימית כזו...

אני כ"כ הרבה פעמים, ברגעי יאוש, אומרת לבנזוגי בחצי צחוק חצי רצינות : כל הדרך הטבעית הזאת, כל ההורות המקרבת ו'האחרת' הזאת לא נראה שהיא מוכיחה את עצמה....
זה כשהם נצמדים אלינו בטירוף, כשהם רבים מקללים, עושים דוקא, מתיחסים בחוסר כבוד אלינו ואחד לשני....אז אני מרגישה: במה אני שונה מכל אלה שאני כ"כ מתנגדת לדרכם? במה עדיפה ההורות שלי על שלהם? לפי התוצאות בשטח, ביומיום נראה לי שבכלום....

[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-01-30T13:38:27):
[u]כל הדרך הטבעית הזאת, כל ההורות המקרבת ו'האחרת' הזאת לא נראה שהיא מוכיחה את עצמה....[/u]

[u]במה אני שונה מכל אלה שאני כ"כ מתנגדת לדרכם? במה עדיפה ההורות שלי על שלהם? לפי התוצאות בשטח, ביומיום נראה לי שבכלום....[/u]

מור, את מעלה כאן את אחת הבעיות הכי מרכזיות שנובעות מדרך החשיבה שלנו. "הדרך הלוגית", "הסיבה והתוצאה".
בעיני, הסיבה לנקוט בדרכי הורות כאלה או אחרות היא לא למען התוצאות בעתיד (תוצאות הן תמיד בעתיד, גם אם זה רגע אחד אחרי) אלא למען שלמות הוויתך בהווה.
ברגע שאת פועלת מתוך שלמות עם דרכך בהווה - לא כי היא יותר טובה או נכונה או צודקת מדרכו של מישהו אחר, אלא כי ככה נכון לך, ככה מתאים לך, לתחושות שלך, להרגשות שלך - תהי פנויה לפגוש את מה שמעלה בפנייך המציאות ברגע ההווה, ותוכלי למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לעכשיו.
ההרגשה שצריך לתת דין וחשבון על עתיד ילדינו היא די הרסנית. (שהרי אין מי שיוכל להעניק תעודת ביטוח על עתיד של איזשהו ילד, גם אם הוא נוהג על-פי כל הנורמות המקובלות) היא לא מאפשרת לנו לפגוש את הילד באמת, אלא מכוונת אותנו לאיזה עתיד עלום. היא גם לא מתחשבת בפתלתלות של החיים, במחזוריות הגאות והשפל של מצבי הרוח, של תחושות הסיפוק והשמחה הכאב והסתכול. היא מייצרת איזה אשליה של קו אחיד שנמתח מכאן ועד ליום מן הימים וכל סטייה מקו זה אנו מפרשים ככשלון.
כאמור כל זה נובע מתפיסות שעומדות בבסיס תרבותנו.

אני מאמינה שברגע שאנחנו מוכנים לאמץ דרך הסתכלות חדשה על הדברים, הרבה דברים נעלמים מאיליהם, אבל חשוב מכך, הפרשנות שאנחנו נותנים לדברים משתנה, ואז אותה מציאות שאנחנו כבר מכירים מהעבר יכולה להתקבל על-ידינו בהרגשה אחרת לגמרי.

[hr]


[b][po]מור וקנמון[/po][/b] (2005-02-07T21:34:07):
[u]ברגע שאת פועלת מתוך שלמות עם דרכך בהווה - לא כי היא יותר טובה או נכונה או צודקת מדרכו של מישהו אחר, אלא כי ככה נכון לך, ככה מתאים לך, לתחושות שלך, להרגשות שלך - תהי פנויה לפגוש את מה שמעלה בפנייך המציאות ברגע ההווה, ותוכלי למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לעכשיו[/u]

אורנה, הייתי צריכה לגלגל את דברייך בראשי שוב ושוב.... עלו כל מיני התנגדויות, תהיות, שאלות.... כמו: ברור שאני עושה את מה שאני עושה ואיך שאני עושה כי כך מתאים וטוב לי, אך עדיין מסתבר שחבויה איזו ציפיה ל"תוצאה" ל"גמול" למשהו שיראה שאני בדרך הנכונה, שאני לא משחזרת וממחזרת התנהגויות, התבטאויות, פגיעות וכו'.... איזו ציפיה שכל ה'השקעה' אינה לשוא....
כן, יש בדפוס הזה משהו מאד בנאלי, מאד מאכזב אפילו (אותי, שכך אני מרגישה בסופו של דבר, בסופו של יום...) אבל הנה הוא קיים ואני מצליחה להודות בו אפילו (בפני מעטים...)

כן, את צודקת... בכל מילה... ברגע שאני מתחילה לנסות 'לחנך' ו'ליישר' ו'להתאים' ולצפות אני פשוט מפסיקה לראות את ילדיי.... מה שעצוב הוא שבתחילת דרכי כאמא הייתי מאד בקשר עם המקומות האלה, הם היו בהירים לי, פתוחים בפניי, נגישים.... וככל שעובר הזמן ונוספים ילדים זה נהיה יותר ויותר קשה לי לשמור על המקום הזה, הקשר הזה, הקשב הזה...



[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-02-08T00:17:36):
[u]וככל שעובר הזמן ונוספים ילדים זה נהיה יותר ויותר קשה לי לשמור על המקום הזה, הקשר הזה, הקשב הזה...[/u]

מור,
אני קוראת כאן בדף שלך שאת בסוף הריון. וגם אחרי מעבר בית.אז איך בכלל את יכולה להיות בקשב למשהו?
קחי לך פסק זמן. נוחי ככל שתוכלי. סוף הריון הוא לא זמן לשום דבר, אלא לציפייה ללידה. דוני עצמך לכף זכות. מותר לך לא להיות בקשר, בקשב. את הרי כולך נמצאת בקשב אל תוכך פנימה, בקשר לעוברך.

הריון בכלל, ושבועות אחרונים בפרט, הוא תקופה שהקשב החוצה מצריך מאמצים גדולים. כל ההוויה ההריונית מכוונת פנימה ולא החוצה.
אבל, זכרי ששום דבר לא ממשיך לנצח. את תלדי במזל טוב, ותחזרי לאט לאט "לראות" את ילדיך הגדולים.
כולם יחכו לך. וגם אם תגלי ש"הבית" הפוך ומלוכלך, ימצאו לך הכוחות להחזיר לאט לאט את הסדר והנקיון לביתך ולמשפחתך. קחי את הזמן כבן ברית - מה שאת לא עושה היום תמיד אפשר לעשות מחר, ואם לא מחר אז בעוד שבוע, ואם לא בעוד שבוע- בעוד חודש, או עוד שנה.

חזקי ואמצי.

[hr]

[b][po]מור וקנמון[/po][/b] (2005-02-08T21:11:31):
אח, אורנה... העלית בי דמעות.....כמו חיבוק מנחם לילד בוכה... כמו ליטוף מרגיע ומפייס "שה,,,, הכל בסדר... הכל בסדר,,,,"

[u]דוני עצמך לכף זכות[/u]....
[u]כל ההוויה ההריונית מכוונת פנימה ולא החוצה.[/u]....
לזכור ולנצור....ולסלוח....

תודה גדולה@}


[/spoiler]
[spoiler=מיה – הריון נוסף]
[b]מיה[/b] (2003-02-23T20:23:00):
היי אורנה
אני כותבת כדי להתייעץ.
אני אמא לפעוטה בת שנה ושמונה חודשים. יש בי כמיהה בתקופה האחרונה לילד נוסף. יש בתוכי פחדים. אני שומעת חברות שמספרות על הקשיים לאחר לידת הילד השני למרות שאצלן הילדים בגן. גוני לא הולכת לגן והחלום שלי הוא חינוך ביתי. אנחנו גרים בעיר בבית משותף.
הפחדים הם איך מעסיקים את גוני בבית בתקופה הראשונה. אין לי משפחה שיכולה לתמוך ובעלי עובד הרבה שעות.
כשאני כותבת נראה כאילו אפשרי עבורי אבל בפנים הרבה פחדים.
אשמח אם תעני לי בדף זה כיוון שלא פתחתי דף.
תודה מיה
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2003-02-24T01:31:00):
שלום מיה,
את מתארת רצון לילד נוסף שמעלה בך הרבה פחדים. ואולי הם קיימים ללא קשר לרצון בילד נוסף.
נסי לערוך הכרות מעמיקה עם הפחדים, להגיע עד שורשיהם. על פניו את מפחדת מהקשיים שיתעוררו עם בואו של ילד נוסף. הפחדים הללו, החיצוניים, תמיד מכסים על פחדים עמוקים יותר - פחדים הנוגעים בשורשי הוויתך. נסי לגלות את טיב הפחד שלך: האם את מפחדת ממשהו ידוע, או אולי מהלא ידוע, האם את מפחדת מאובדן שליטה, או מהגרוע מכל העלול לקרות ליקיריך. מכאן יקל עליך להבין מה עומד בשורש הפחד - אשמה, חוסר הערכה עצמית או כל רגש אחר.

ותכלס...
אציע לך מספר רעיונות איך להגיע פנימה אל תוכך שם תוכלי למצוא את התשובות.
[list=1]
[*] נסי להכין דף ועפרון ליד המטה ולכתוב מיד כשאת מתעוררת את החלומות שלך, או את המחשבות שעולות לך דבר ראשון כשאת מתעוררת. זה לא תמיד יכול לעבוד כשיש תינוק קטן, בדקי אם זה מתאים לך.
[*] נסי להקדיש כמה דקות ביום לישיבה שקטה בה את מדמיינת לעצמך את המצב אליו את שואפת - ילד נוסף. לאחר כמה דקות פתחי את העיניים ורשמי כל מה שעולה לך.
[/list]

שני התרגילים האלה יכולים להביא למודעות שלך את מה שמתרחש בתוכך. מתוך כך עשויות לעלות גם תשובות.
את יכולה לשתף אותי (דרך האימייל) במה שעולה ואולי אוכל להעיר את עינייך בקשר למה שיעלה מתוכך.

תרגיל לרגיעה:
במצב כזה של בלבול הכי חשוב להגיע לרגיעה. על פי רוב אנחנו פוחדים מהעתיד, למרות שבהווה אנחנו על פי רוב מסתדרים. התרגיל הזה מאפשר חיבור יעיל להווה:
חשבי על מלה אחת או שתיים המתארת איכות שאת רוצה להרגיש בחייך: רגיעה, שלווה אומץ בהירות..... או כל דבר אחר. בחרי מילים "פתוחות" - מילים אשר אינן מקפלות בתוכן משהו שלילי בעבורך ("הצלחה" למשל מעלה את האפשרות לכשלון - זו מלה ביקורתית).
בחרי בשתי המילים הכי משמעותיות עבורך והתחילי להשתמש בהן כמו במנטרה: אמרי אותן כשאת מתעוררת בבוקר, כשאת הולכת לישון, כשאת מוצאת רגע של שקט או בכל רגע שאת מרגישה שהפחדים והבלבול משתלטים עלייך - עד שאת חשה הקלה.
באופן פלאי, שמוש קבוע במילים הללו יפתח לך דרכים חדשות ויעלה אצלך תשובות לשאלות שאת מעלה.

מיה,
התשובות לכל השאלות שאת מעלה נמצאות בתוכך. ועם הזמן הן יעלו מתוכך.
אשמח לעזור.


[/spoiler]
[spoiler=דנה - גמילה מהנקה]
[b]דנה[/b] (2003-04-21T12:11:00):
הי אורנה,

הגעתי למקום שלם עם עצמי לגבי הפסקת ההנקה של דרור. כתבתי לי את המשפטים החיוביים, והם הלכו ועדיין הולכים איתי כל הזמן. סיפרתי לזיו, בעלי, על השיחה, והוא שמח עליה.
ובאמת, זה עובר מאד בקלות. דרור עדיין מבקש ציצי-פיצי פה ושם, ואפילו כבר בעצמו מדקלם אותי: "קשה..." "ציצי-פיצי בחופש, מתגעגע..." "נגיד לו בייביי..." שזה ממש חמוד. לא נראה שהקושי גדול מדי, ובאמת כולנו מתמודדים עם זה מאד יפה. אני מאמינה שלאט לאט הוא ידע להגיד את הצורך הספציפי שלו בזמן שהוא אומר ציצי-פיצי (חיבוק, שתיה, אוכל...).
התחושה לעיתים מוזרה. גם פיזית - הציצים שלי רק עכשיו מתחילים להתרוקן, וגם נפשית - אכן משהו חדש קורה במערכת היחסים המשפחתית שלנו. פתאם אני וזיו שווים מול דרור. כבר אין לי את הכלי המיוחד שלזיו אין, וזה מרגש ומשמח. אכן כולנו גדלים מזה. נראה שדרור מפנים את זה מאד חזק, הוא חוזר ואומר כל הזמן "אמא! אבא!" או "אמא ואבא ודרור נוסעים ביחד" או כל מיני דברים הכוללים את כולנו באותה חבילה.
ואכן הקשר שלי ושל זיו התחזק מזה. התחושה היא שאנחנו מאוחדים יותר.
והשקט הזה מאפשר לשחרר כל מיני דברים גם במקומות אחרים.
מדהים, לא?

דנה.
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2003-04-22T15:57:00):
דנה,

פרידה ממשהו (גם אם מוכר ואהוב) תמיד מפנה מקום למשהו חדש להוולד.
והנה אתם כמשפחה זוכים לחוות לידה מחודשת של יחסים בתוך המשולש הזה - אבא-אמא-ילד, בעקבות הפרידה/משבר האחרון.

חזקו ואמצו, והמשיכו לגדול ולפרוח ביחד ולחוד.

תודה לכם.


[/spoiler]
[spoiler=טליה – נסיעה עם תינוק]
[b]טליה[/b] (2004-12-26T04:53:28):
שלום אורנה , תהיתי אם תהיה לך איזשהי דיעה בנושא שמעורר אצלי שאלות.
אנחנו גרים כרגע בחו"ל. הקטנטן כבן שנה. אני רוצה לנסוע איתו לארץ לביקור של שלושה
שבועות. זה אומר שאני מנתקת אותו מאביו וגם מהסביבה המוכרת שלו - הכלבות והחתול
שנוכחים שם ביומ יום שלו באינטראקציה בלתי פוסקת. אני שואלת את עצמי האם הניתוק הזה
יפגע בו באיזשהו אופן בטווח הקצר וגם בטווח הארוך - האם קיימת האפשרות שיתפתח איזשהו
חוסר ביטחון או חרדת נטישה ? מותר לשאול מה את חושבת על זה ? תודה
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2004-12-26T08:49:48):
טליה,

אני מאמינה שהחיים הם הרבה הרבה יותר פשוטים ממה שאנחנו עושים מהם.
את נמצאת כרגע מול שאלה שנראית לך גורלית - וזה חלק מהסיבוך. המטען הגדול שאת שמה על השאלה הזאת מייצר את המורכבות שלה. זאת אומרת שהתגובה של בנך הקטנטן לנסיעה תלויה מאד בהרגשות שהיא מעלה בך.
ככל שתצליחי להרגיע את המחשבות, החששות מפני נזק עתידי, ההתלבטויות באשר לנכונות המהלך - כך יקל לבנך לקבל בשלמות, בפשטות ובטבעיות את ההחלטה שלך ואת התקימותה בפועל.
ולעומת זאת - ככל שיתרבו החששות והפחדים אצלך, כך הם יתעצמו אצלו.

נסי לבדוק האם יש בהחלטה לנסוע משום התנגשות עם אמונות בסיסיות שלך לגבי הדרך הנכונה לך לגדל את בנך. אני מניחה כי התנגשות כזאת בין האמונות שלך לרצון שעולה בך מעלה את כל החששות וההתלבטויות. ההכרה בבסיסו של הקונפליקט תסייע לך למצוא את הדרך להגיע לשלמות כל החלטה שתקחי.

ובכל זאת, אספר לך גם מה שאני חושבת על זה -
אם היית שואלת אותי מה דעתי על כך שתסעי לשלושה שבועות ותשאירי את בנך בסביבתו המוכרת הייתי אומרת לך חד-משמעית: לא לעניין.
הסביבה המיידית, גם של תינוק בן שנה, זאת אמא שלו. בכל מקום אליו הוא הולך עם אמו הוא מוקף בסביבתו הטבעית. זה לא מוריד כלום מחשיבותה של המסגרת הרחבה יותר - האב והבית על כל יושביו, אבל אלו מהווים מעגל מקיף לנוכחותה של האם.
לכן, לפי דעתי, כל החלטה שתקבלי על עצמך תהיה מתאימה, בתנאי שתהיה בלב שלם.
ואולי באמת יש להוועץ בלבך, ולשמוע מה הוא אומר על כך.

בברכה




[/spoiler]
[spoiler=טלי - גבולות]
[b]טלי[/b] (2005-01-23T22:48:42):
שלום אורנה, רציתי להתייעץ איתך בנושא גבולות. אנחנו בחינוך ביתי ויש הרבה חופש לכולם. אך קשה לי כשהילדים יושבים שעות מול הטלוויזיה או כשאוכלים כל מיני דברים במקום אוכל מזין או כשלא רוצים להתרחץ ולהסתרק. מה דעתך ועד כמה אם בכלל את מתערבת בבחירות של הילדים שלך ?
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-01-25T20:45:26):
טלי,

אני חושבת שהשאלה היא לא כמה אני מתערבת בבחירות של ילדיי. השאלה היא איך לך מתאים ונכון לחיות עם ילדייך. זאת השאלה החשובה, והתשובה לה קיימת בתוכך.
נסי להרגיש, ממש להרגיש בגוף, מה מתאים [b]לך[/b] ומה לא.
אל תחפשי את התשובות בספרים,
לא אצל משפחות אחרות - לא משנה כמה הן נראות נפלאות.
אל תחפשי את התשובה בעתיד - מה לעשות עכשיו כדי שהילדים יגדלו להיות כאלה או אחרים.
בדקי כל מקרה לגופו והרגישי מה מתאים לכם [b]עכשיו[/b].

אני יוצאת מתוך הנחה - כך אפשר היה ללמוד משאלתך - שאת קשובה לצרכי הילדים, אולם יש לי תחושה שחסר לילדייך משהו שיוכלו להקשיב לו.
[b]את[/b] היא זו שלה הם רוצים להקשיב, ממך הם רוצים ללמוד, בדרך שאת מתווה הם רוצים כעת ללכת.
ככל שתהי ברורה יותר לעצמך, כך תהי ברורה להם. ככל שצרכייך יהיו ברורים לך, כך תוכלי להציג אותם בפני ילדייך, והם יקבלו את בקשותייך בשמחה. הם הרי אוהבים אותך ורוצים בשמחתך.

אשמח לשמוע כיצד את "מתקדמת".
דרך צלחה.


[/spoiler]
[spoiler=שיחה – מחשבות על חינוך ביתי]
[b][po]דנה יחזקאלי[/po][/b] (2005-02-08T02:27:31):
הי אורנה


ומה שנשאר לי מאד חזק מהדברים שאמרת הוא מה שאמרת לקרן - למצוא את הדרך לספק גם את הצרכים ה"חוץ-אמהיים" בשבילי כאמא, ובשביל הילדים שלי לא פחות. אני מרגישה שזה כל כך נכון, וזה משהו שכל כך קשה לי לעשות. למצוא את הדרך..
ישי מתעורר, המשך יבוא...

[hr]



[b][po]צופה מכוכב[/po][/b] (2005-02-08T22:07:24):
גם אני רוצה להגיב בקשר לקורס שהתחיל. ובטח תביני מי אני מהדברים.

מה שהכי נשאר לי בראש הם שני הדברים שהוספת בסוף. בקשר לרצון שמתפתח כשנותנים לו את הזמן ואת השקט, ובקשר לאחריות. האחריות שכל אחד צריך לקחת לעצמו, ולא לקבל מאחרים.
ושני הדברים האלא נראים לי כל כך נכונים. ובכלל בלי קשר לחינוך הביתי, ועם זאת עם הרבה קשר.
הם כל כך נכונים אבל במקום לראות אותם לגבי הילדים, אני חושבת עלי.
את האחריות לקחתי על עצמי כאשר הבאתי את ילדי לעולם. ולכן צריך לבדוק את מה שאנחנו עושים פעם ועוד פעם.
ומאז שהתחלתי להתוודע לחינוך הביתי, זה נראה לי הדבר היותר אחראי לעשות.
אבל זה לא מספיק. אנ בטוחה שחוץ ממה שנראה לי אני צריכה להתחבר אל הרצון שלי. בלי הרצון החינוך הביתי לא יעבוד.
וכדי להתחבר לרצון הזה. זה הבא מבפנים אני צריכה שקט וזמן.
אז נכון שהנמכתי את קצב החיים שלי לפני שנתיים וחצי בערך. אבל עדיין. זה כמו לופ שנכנסים לתוכו.
אבל רק אני אוכל לדעת.

ולגבי הדברים שכריסטה וטלי הוסיפו לגבי הגן.
זה באמת מעניין לחשוב על זה שכמה שהגן יכול להיות מדהים, הוא עדיין גורם לחוסר איזון בחיי הילד, ובחיים שלנו עם הילדים. וכמו הילד, גם אנחנו חיים בצורה לא מאוזנת בגלל העבודה. כולנו בבוקר צריכים להיות בסדר, לעשות את מה שצריך לעשות, לחייך, "לעבוד", ואחר הצהרים, הכל יוצא בבית. גם מצידינו, וגם מצד הילדים.

[hr]


[b][po]דנה יחזקאלי[/po][/b] (2005-03-09T21:27:37):
הי אורנה

למחרת המפגש חידדתי לי את המחשבה על מה שפלדנקרייז טען: למידה ושכלול הקיים מתאפשרים במצב נח, בטוח ונעים ללומד בעוד שכאשר האדם נמצא במאמץ התהליך הטבעי ביותר הוא שיפעל על פי תבניות פעולה ישנות ומוכרות שהוכיחו עצמן בעבר כהשרדותיות. כלומר בסביבה מאמצת פיזית או נפשית אנו עסוקים במידה רבה בהשרדות, ואילו בסביבה נוחה נעימה ותומכת אנחנו פנויים לחיות חיים מלאים יותר.

ועוד מחשבה שעלתה לי בנושא:
כשאנחנו עומדים פעולת השרירים הזוקפים של הגב היא הכרחית כדי שלא ניפול. אצל רוב האנשים גם במצב שכיבה השרירים הזוקפים ממשיכים להיות מכווצים ומאומצים. אני רואה את זה כאיזושהי אנלוגיה למצב שבו חיים את הקושי, את קפיצת הגדר הרבה זמן לפני שהיא מגיעה וגם הרבה זמן אחרי. בעצם כל הזמן יש כוננות מסוימת להתמודדות שמעבר לפינה.

סתם מחשבות שעלו ורציתי לשתף.

כשאתם מדברים אני מרגישה שמצאתי את ערוץ הרדיו שמשדר בתדר שלי, וזה לא דבר של מה בכך...


[/spoiler]
[spoiler=מבולבלת - יחסים עם בן זוג]
(2005-05-28T22:53:56):
שלום אורנה ,הכרנו פעם בפסטיבל אדמה,נהנתי לשחק עם ילדייך,ונדמה לי שגם הם...היה חיבור מיוחד.הקסם שהיה בחיי אז נעלם כמעט לגמרי חוץ מרגעי האושר עם ביתי בת בשבעה חודשים.רציתי לספר ואולי לשמוע ממך תגובה.אני נמצאת במערכת יחסים לא בריאה,אנחנו רבים כמעט ללא הפסק,חושבים אחרת כמעט על הכל,לדוגמא אני אוהבת ילדים כל כך ורוצה עוד ילדים בחיי,והוא עוד לא משלים עם הילדה שנולדה לנו,ואינו חפץ בילדים נוספים.האוירה בבית קשה ,יש בי אלימות שלפעמים מתבטאת כלפי הילדה בכעס ובחוסר סבלנות.אני מרגישה שאני הולכת ונעלמת לדמות שמנסה להתאים לרצונותיו ןכדי להשיג שלום בית אני מקטינה עצמי.אני מבולבלת בין הרצון לפתור את המשברים ובין לוותר ולהמשיך הלאה בלעדיו.כרגע אני פשוט חיה את חיי ובליבי מתרחקת מהאהבה שפעם הרגשתי בעוצמה.אני זקוקה ליעוץ ובמיוחד בכדי למנוע עוד אלימות בחיינו.

[hr]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-05-29T09:03:43):
מבולבלת יקרה,
שלום וברוכה הבאה.....

עצה אחת קטנה, שאולי תאפשר לעבור את הימים בטוב ולמצוא את הדרך לעלות את חייך על דרך המלך -
נסי לחיות [b]כאן ועכשיו[/b].
מה זאת אומרת?
רגעי האושר שלך עם ביתך מתאפשרים כאשר טרדות העבר ותכניות העתיד לא מאיימות עלייך. לעומת זאת, ברגע שאת נשאבת לשם - לעתיד או לעבר, את מרגישה את המצוקה. את מתארת את חילוקי הדעות שלך עם האיש שהוא אב ילדתך כמשהו שנמצא בעבר מבחינתו - הוא לא משלים עם הולדת ביתו, ומבחינתך בעתיד - את רוצה עוד ילדים.
שני הדברים הללו אינם רלוונטיים להווה של חייכם. הילדה כבר נולדה והיא ממש כאן ועכשיו, ואילו ילדים עתידיים אינן קשורים לחיים שלכם כרגע.

נסי להניח כרגע לכל המאבקים ביניכם, הנוגעים בעבר ובעתיד, והתרכזי בהווה.
מה את מוצאת בו? נסי לתאר שנית את חייך, בהווה. איך עבר היום. מה המינון של הקושי, מה המינון של רגעי האושר.

יש לנו נטיה - לכולנו, בני האדם, להעצים את מקום הקושי והסבל בחיינו, ולקבל את הרגעים הטובים כמובן מאיליו, שלא מקדישים לו אפילו רגע אחד של מחשבה. ומכיוון שאת רוב מחשבותינו אנחנו מקדישים לקושי, נדמה שהוא ממלא את כל התמונה של חיינו.
נסי לבדוק מחדש את התמונה של חייך.

דרך טובה ויעילה להתחבר לרגע היא בתרגילי נשימה.
נסי להתמקד בנשיפה - כווצי מעט את פיך כך ששפתייך יצרו התנגדות לאוויר היוצא - זה ישמע כמו פווווו ארוך, והוציאי את כל האויר. לאחר מכן תני לאויר חדש להכנס אל תוכך ושוב נשפי באותה צורה.
תרגלי כך שלוש או ארבע נשימות בכל פעם.
ברגעי כעס שלך , על האיש או על ביתך, תוכלי להשתמש בתרגיל זה כאמצעי הרגעה. לאחר כמה נשימות כאלו, הכעס עשוי להתפוגג, או לפחות הצורך להוציא אותו החוצה באופן אלים.

אז כאמור,
נסי להניח בימים הקרובים לכל השאלות הגדולות של חייך, והתרכזי בהווה. נסי להנות מהמראות, מהקולות, מהטעמים, מהריחות, מהתחושות העולות מן הגוף. רגיעה בהווה עשויה להעלות בפניך את הדרך המתאימה והנכונה לך ולמשפחתך.


(וסתם כך, רק כדי להיות בטוחה עם מי אני מדברת - נפגשנו פעם גם במפגש של "באופן טבעי"?)
[hr]


[b]מבולבלת[/b] (2005-05-29T22:15:12):
תודה אורנה,שמחתי לקבל את תגובתך ואכן היום,עוד לפני שקראתי,נתתי לעצמי להיות מי שאני ללא ציפיות ואכזבות מבן זוגי,כמו הפרדה כזו בליבי אך ללא כעס.אני מקווה לראות את האמת העמוקה יותר בזמן הנכון, בנתיים אני כאן...
אני ואת נפגשנו במדורה בליל פסח במצפה רמון,אדמה,התרגשתי לראותך מניקה מול האש,ואז נפגשנו שוב במפגש של הום סקולינג ככה במקרה,באתי עם המשפחה איתה עבדתי( שמרתי על שלושה בנים),היה כיף שוב להתראות בעיקר עם נטע וינאי,בטח כבר גדולים נורא,,אוהבת ,אני..
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-05-29T22:45:06):
מבולבלת,

איזה יופי להפגש שוב..... אפילו אם בנסיבות לא ממש משמחות.

איך הרגשת היום?
איך הרגשת ללא הכעס? בתוך ההפרדה הזאת שעשית למען עצמך?

המשיכי לספר.
אני חושבת שעצם הכתיבה, כבר עזרה לך למצוא מקום אחר, ומתאים יותר בשבילך כרגע.

הכתיבה גם יכולה לעזור להבין דברים,לעשות הפרדות בין עניינים שלא ממש קשורים, אלא רק אצלינו בראש - למשל - בין התחושה שלך לגבי עצמך לבין התחושות לגבי בן זוגך.

חזקי ואמצי.
[hr]


[b]מבולבלת[/b] (2005-05-30T14:37:22):
ההפרדה קצת מבלבלת אותי,כיוון שאני יודעת מהן הציפיות שלו ממני,רוב הויכוחים שלנו מסתובבים סביב זה שאני לא עושה מספיק,והנה עכשיו אני עושה פסק זמן ומתרכזת בעצמי,אני מרגישה שאני מתרחקת מהאהבה,שהיא היתה המנוע העיקרי שלי להמשיך ולהיות כאן.אני אוהבת להיות לגמרי,נוכחת בכל האהבה ומרגישה שאין מקום לזה כיוון שהוא דורש דברים אחרים ממני.הוא רוצה שאתן את כל כולי לטיפול הבית , שאפרוץ את גבולות עצמי...ואני מרגישה שאני עושה מה שביכולתי,בקצב שלי,ונותנת גם דברים מעבר לחומר.יש ביננו יחסי דומיננטי ופאסיבי ואני הפאסיבית ומכאן נאבדת ומבולבלת...גם אני רוצה לפרוץ את גבולות עצמי,ויודעת את הפחדים שמונעים זאת,ומצד שני טוב לי בגידול הילדה,ההתרכזות בה,נכונה לי. יש לי הרבה דברים לומר,כל הצצדים מסתובבים בראש.הכעס עדיין בתוכי,לא מצליחה למנוע אותו לגמרי,כשאני מנסה להספיק את הבית והקטנה רוצה אותי כל הזמן ורגשי אשם מלחיצים שצריך להספיק עכשיו את הבישול והסדר,אז יוצא ממני כעס אליה על כך שהיא לא יכולה להיות קצת בלעדי.שם אני נופלת.וכשאני נעלבת מהביקורת הבילתי פוסקת ממנו.מה יהיה?...
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-05-30T23:35:31):
מבולבלת יקרה,

ההפרדה אכן מבלבלת, אבל גם יכולה לשפוך אור על החלק שלך בכל העניין.

וברשותך, אתיחס לדברים שאת העלית -

[u]הוא רוצה שאתן את כל כולי לטיפול הבית_ _ואני מרגישה שאני עושה מה שביכולתי,[/u].

נסי לבדוק, האם דבריו, או הביקורת שהוא מעביר עלייך אינה מתיישבת אצלך על קרקע פוריה? האם את אכן שלמה עם מעשיך, האם אין בתוכך קול שאומר מבפנים בדיוק את מה שהוא אומר לך מבחוץ?

כאשר אנחנו שלמים לגמרי עם מעשינו, אף קול הבא מחוץ לנו לא יכול לפגוע בנו. אבל כאשר הקולות מבחוץ מעוררים את השיפוט והביקורת העצמית שלנו, הם מועצמים פי כמה, עד כי אנו מרגישים שאין ביכולתנו לעמוד "מול" הקולות הללו, שלמעשה הם נמצאים ממש בתוכנו.

כשאת תהי שלמה עם בחירותייך, גם לבן זוגך יהיה יותר קל לקבל אותן. תוכלי להסביר לו את מה שעומד מאחורי ההחלטות שלך ללא תחושת אשמה וחוסר אונים מצד אחד, אבל גם ללא האשמה וביקורת כלפיו, מצד שני.

מתוך שאת רואה את עצמך כצד הפסיבי של הזוג, את יכולה להודות לבן זוגך על כך שמחייב אותך לבחון את עמדותייך, ולדבוק בהן באופן מודע ואקטיבי, וכך לפרוץ את אותו מעגל של פסיביות שאת מרגישה כלואה בו.

ובמקביל לבחינה הפנימית שלך, נסי להבין מדבריו מה באמת חסר לו. מה באמת הוא רוצה. (לעיתים מתוך מצוקה אנו נוטים להיתפס לדברים חיצוניים כי קשה לנו להבהיר - אפילו לעצמנו - מה באמת חסר לנו.) ומתוך ההבנה הזו, בדקי עם עצמך מה את יכולה להעניק לו - הקשבה, תשומת לב, כבוד, אהבה?


חיבוק...
[hr]


[b]מבולבלת[/b] (2005-05-31T08:28:02):
תודה..אני לוקחת אליי את דברייך,הם מהדהדים בתוכי כאמת נכונה על עצמי...זו עבודה אינסופית ואני מאחלת לנו הרבה צמיחה ולמידה מתוך הכאב והבלאגן...יש אוירה טובה בבית ביומיים האחרונים,משהו טוב קורה,,שוב תודה,נשיקות חמות...


[/spoiler]
[spoiler=מחשבות - בית או גן]
(2005-06-09T20:28:56):
אורנה יקרה,
בדף [po]ילדים שרוצים ללכת לגן[/po] אני חושפת את ההתלבטות שלי האם להשיב את בתי הבכורה בת ה-4 הביתה, לאחר שהלכה לגן בחצי שנה האחרונה, לבקשתה המפורשת. הגן קטן, נעים, טבעי, אנתרופוסופי, הוכח כרב מעלות גם אם לא מושלם. אני חוששת לעקור אותה ממקום אהוב. אודה לך אם תוכלי להציץ בדף ולהביע את דעתך המלומדת :-)
תודה.
[hr]

[b]מחשבות[/b] (2005-06-10T22:17:21):
אורנה יקרה,

האמהות מאתגרת. לראשונה נחשפתי למקום בו העקרונות אינם מכתיבים דרכי פעולה, וארבע שנות האמהות שלי רצופות בשינויים, שעברו בעיקר על הילדה הגדולה. הקונפליקט נובע מחוסר יכולתי לנווט ביעילות בין שני כוחות גדולים שאינם יכולים להתקיים במלואם זה לצד זה – אמהות וקריירה.

(ההודעה המלאה נערכה, מחשבות 14.6.05)
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-06-14T12:02:54):
מחשבות,

הצומת שאת נמצאת בו בחייך הוא לגמרי לא פשוט. ובאמת, עקב המורכבות של כל העניין עולה כאן שאלת קבלת ההחלטות במלוא העוצמה.
האמת, אני לא מקנאה בך.

את, בחייך הפרטיים לגמרי, מגלמת בעיני את ההתנגשות בין שני ענקים רבי כוח - מחד, ה"שיטה" על-פיה מתנהלת החברה שבה אנו חיים - הרציונאלית, החומרית, ההישגית, התחרותית, המדעית, הלינארית וכו', ומאידך, איזה זרם תת קרקעי, לא ממש ניתן להגדרה, לא לגמרי ברור, קשור יותר במה שנסתר מעינינו, משהו שלא ניתן "להוכיח" בכלים המקובלים, או לנצח איתו בוויכוח. אבל למרות זאת הוא לא פחות נוכח ומשפיע בחייך.

ולתוך מאבק האיתנים הזה השתרבבה ילדתך, וטובתה היא שכביכול אמורה להכריע את המאבק הזה שלך.

לא אוכל להכריע במאבק הזה שלך. רק אוכל להפנות אותך למוקד שלו, ולהציע להוציא ממנו את הילדה, ולברר את העניין הזה בינך לבינך. ההחלטה שאת צריכה לקבל בקשר להמשך חייך המקצועיים איננה קשורה בבתך. זוהי החלטה כבדת משקל שאת צריכה להחליט. אני לא חושבת שיש כאן דרך אחת שהיא נכונה ואחת שהיא שגויה. אני חושבת שאת צריכה למצוא את הדרך שמתאימה לך. מה שיתאים לך יתאים כבר גם לילדה, מהיותך שלמה עם בחירותייך.

אפשר לראות בנסיבות החיים גזרת גורל, או הזדמנות פז. אפשר לראות איך סגולותייך המובהקות הן גם שגורמות לקושי הגדול, ולמרות זו אני מאמינה שלא תרצי לוותר עליהן. כך אפשר להתבונן בדילמה הזו כהזדמנות גדולה שהחיים מעמידים לפיתחך, שאת תוצאותיה אף אחד כרגע לא יכול לשער.

את מוזמנת להמשיך ולשתף

כל טוב.
[hr]

[b]מחשבות[/b] (2005-06-15T11:05:37):
אורנה יקרה,

תודה רבה על דברייך. למרות הקושי שבדברים, אני חשה ברת מזל על יכולתי לבחון אותם בצורה פתוחה ומודעת. שני הכוחות חיוביים, אני נהנית מאמהותי ונהנית מעשייתי, ולמעשה אני לא בטוחה שנכונה לי הזכות להתלונן בכלל... גם את וגם קולות אחרים בדף המקורי יעצו להוציא את הילדה מן הדילמה, ולעשות את שנכון לי. אני לא לגמרי מסכימה עם זה, שכן אושרי כרוך בזה של ילדָי. ועדין הדברים מעלים תוכן וענין.

שוב תודה רבה,
ממני.

נ.ב. מקוה שלא אכפת לך - אני עורכת את ההודעה שלי מלמעלה משום ריבוי הפרטים המזהים בה. אם את מעדיפה שאשחזר עוד - אנא כתבי לי.
[hr]

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2005-06-16T03:01:37):
סליחה שאני מתערבת, ועוד מגיבה למשהו שמחקת, אבל אני מרגישה צורך עז לומר משהו:
[u]ושהילדים יגדלו אבל אני אתקע במקום[/u]
להתקדמות ושינוי יש יותר מציר אחד. גם אם לא תמשיכי בכיוון שהיית בו עד עכשיו, עדיין תוכלי להתקדם בכיוונים אחרים. ההתקעות במקום זו אשליה של מי שמסוגל למדוד רק בסקלה אחת.
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-06-16T11:10:37):
מחשבות,

[u]שכן אושרי כרוך בזה של ילדָי.[/u]

אני לא חושבת שאושרי תלוי באושרם של ילדי (לפחות משתדלת - תחשבי איזה משא בלתי אפשרי זה לילד להיות "אחראי" על אושרה של האם.) אושרנו לא תלוי באושרם של ילדינו. אבל מרגע שאנו הופכות לאמהות, הילדים בכל מקרה נוכחים ומשפיעים על החיים שלנו, בעצם הם חלק בלתי נפרד מאתנו - במיוחד בגילאים הצעירים.. העניין הוא להגיע להכרה שכך הוא. שאת לא יכולה להיות שלמה מבלי לתת לילדייך את מה שאת חושבת שהם צריכים לקבל ממך.
ברגע שאת מזהה שזאת העמדה שלך את יכולה להתחיל לבחון את האפשרויות שעומדות כרגע על הפרק.
זה לא קשור לעניין הגן של הילדה. אם את היית לגמרי שלמה עם היותך בבית, עם זה שבשנים האלה סדר העדיפויות שלך הוא כזה ולא אחר, גם כל סיפור הגן היה הרבה יותר פשוט. אני לא יודעת מה היית מחליטה, אבל בכל מקרה שום החלטה לא היתה גורלית, כי את היית בבית, והיתה בחיים שלכם הגמישות המספקת על מנת לאפשר לך ולבתך לבחון את הסיטואציות הללו ולהתנסות בהן.
אלא שכרגע, לפי מה שאת כתבת זה לא מופרד מהדילמה שלך. ולכן זה כל-כך מורכב ומסובך.

הבחירה לשים כרגע את האמהות במרכז הבמה של חייך תחייב אותך להתחיל "לדבר בשפה אחרת". (ולכאן שייכת ההערה של יונת באשר לעתידך.)

אם את רוצה לבחון את האפשרות הזאת, על כל המשמעויות שלה, כאן, אני מרגישה שאוכל לעזור, כי את "השפה" הזאת בדיוק אני לומדת בעשרים השנים האחרונות.
את "השפה האחרת" של העשייה הציבורית שלך, את דוברת היטב, זאת השפה הרשמית של העולם שלנו, וכל אחד שבא מהרקע שלך דובר אותה כשפת אם. אולי כדאי לך לברר האם זאת אכן "שפת אמך", או שאת אמצת אותה למרות שהיא לא בהכרח שלך.

תודה לך.

(מבחינתי אין צורך לשחזר)


[/spoiler]
[spoiler=רסיסים של אור - נתינה]
(2005-06-17T06:42:54):
אני מקווה שזה בסדר וממשיכה בעקבות מחשבות שעלולי כאן מהתכתובות שלך עם [b]מחשבות[/b].

בתוך היומיום הביתי שלנו, יש רגעים שבהם אני מרגישה שאין בי יותר אהבה או יכולת נתינה. אני מרגישה כאילו יש לי בראש איזה אידיאל ואני לא מצליחה להגיע אליו. תוך כדי כתיבה אני מבינה כמה זה אבסורדי וכמה הפרפקצויניזם מכלה בי הרבה חלקות טובות ועדיין לא מצליחה להפטר ממנו.

רואה סביבי, הרבה אמהות (באופניות ואחרות) שלי לפחות נראה שהן מצליחות לתת מעצמן כל-כך הרבה ולי לפעמים בא לצעוק "חמאס. גם אני רוצה קצת מעמצמי לעצמי". אני לא יודעת אם זה קשור לדרך שבה אנחנו גדלנו. [b]לפעמים[/b] מרגיש לי כאילו שהילדים גדלים כמו שני נסיכים בארמון אבל המלכה היא ממש לא אני. מבינה ?

זה מחזיר ואתי לחוויות ההנקה שהיו לי וכשאני חושבת על כאלו, שבעזרת ה', יבואו יום אחד, אני מפחדת שאגלה שאין בי את היכולת לה(ע)ניק למשך זמן רב וזה כאילו מסמל בעיניי את המוגבלות של יכולת הנתינה שלי.

אני עוצרת כאן ואשמח לשמוע תובנות שלך, תודה {@
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-06-18T12:36:52):
רסיסים,

[u]את המוגבלות של יכולת הנתינה שלי.[/u]

אמר לי פעם חבר יקר שבעצם מה שעושה אותנו למי שאנחנו אלה המוגבלויות שלנו. שהרי הטוב והשלם דומים אצל כולם.

ועוד חבר תמיד אומר שהחסרונות שלנו הם תמיד, אבל [b]תמיד[/b] גם היתרונות שלנו.

ואולי כדאי לבחון האם "המוגבלות של יכולת הנתינה שלך" עשוייה לשרת אותך ואת ילדייך בדרך הטובה ביותר?

[u]"חמאס. גם אני רוצה קצת מעמצמי לעצמי".[/u]
רסיסים - מגיע לך! מגיע לך את עצמך לעצמך. זה גם מגיע לילדים שלך. מגיע להם לחיות לצד אשה שלמה, מגיע להם להכיר אותך באמת, את מי שאת ולא את מי שאת חושבת (או החברה/תרבות/חברות/משפחה...) שאת.
מגיע להם להכיר את סגולותיך ואת מגבלותייך. מגיע להם לפגוש אותך בשמחה ובצרה, בסבלנות ובעצבנות באושר ובכאב.

שאם לא כן, כיצד הם ילמדו להיות אנשים שלמים שחיים בשלום עם כל הצדדים שלהם?

אני מדברת עליהם ולא עלייך, כי יודעת (אצלי לפחות זה ככה) שלעיתים הרבה יותר קל לעשות שינוי בעצמנו כשהוא בעצם למען מישהו אחר - ואין כמו ילדינו להוביל אותנו לעצמנו באופן המדוייק ביותר.

< אורנה כותבת את הדברים הללו גם לעצמה>

תודה.
[hr]


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2005-06-19T15:42:06):
תודה אני מעבדת וחושבת ובטח אחזור מתישהו לעוד... {@



[/spoiler]
[spoiler=אמא של בן- פחד מילדים זרים]
(2005-07-12T05:23:43):
שלום אורנה, בני בן שנה וחצי ,
יש לו פחד גדול מילדים אחרים , זרים, הפחד הולך ושוכך כאשר
המפגשים הם יותר אינטימיים , והילדים עם הזמן הופכים יותר מוכרים , אבלהפחד עדיין נמצא שם במידה קטנה יותר.
לדוגמא , כשאנחנו נמצאים במגרש משחקים ליד ילדים אחרים הוא מוכן להיבלע בתוכי. (קטנים כגדולים יותר)
האם יש מסר לדעתך בהתנהגות שלו שאני לא קוראת אותו ?
אני לא יודעת אם רלוונטי , אבל אציין שאנחנו במיטה משפחתית מיום הולדתו, אני איתו בבית מאז שנולד והוא עדיין יונק והמון,
תודה
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-07-12T18:59:56):
אמא של בן,

בן עדיין צעיר כל-כך. התנהגותו נראית לי כל-כך טבעית. נכון שלא כל הילדים בני גילו מתנהגים כך. אבל רבים מהם כן זקוקים מאד לאמם כשהם ניתקלים באנשים לא מוכרים.
כל-כך טבעי בעיני שהפחד שלו הולך ושוכך כשהזרים הופכים להיות יותר מוכרים.

נסי לברר מה התנהגותו של בנך מעלה בך?
אילו הרגשות? מדוע בעצם הפחד שלו מטריד אותך? מדוע זה מביא אותך להרגשה שאת לא קוראת אותו נכון?
נראה לי שכאן עשוי להיות טמון הרמז להרגשת הבלבול שלך.

מכאן אפשר להמשיך...
[hr]

[b][po]אמא של בן[/po][/b] (2005-07-12T20:14:53):
אורנה, תודה רבה ,
אני הייתי כזו , מאז שאני זוכרת את עצמי עד לאחרי גיל ההתבגרות, נאלמת לנוכח
נוכחות של אחרים , מוכרים או לא מוכרים , חסרת ביטחון ובלי אמא שתתמוך ותהיה שם בשבילי
אלא להיפך. מכאן שכנראה כיוונת בדיוק לסיבה שזה מטריד אותי.
הבלבול שהתעורר אצלי נובע מאי הוודאות שלי לגבי התפקיד שלי כרגע - אם בעצם הוא מגלה פחד מאוד גדול
האם רצוי שאני לא אחשוף אותו עדיין להרבה ילדים זרים ביחד , ואולי כן בהדרגה לעשות את זה . סך הכל זה תלוי בי.
שוב תודה
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-07-13T00:46:40):
אמא של בן,

לא נראה לי שיהיה נכון לקבוע עמדה אחת נכונה. נראה לי שכדאי לפעול בכל פעם בהתאם לנסיבות. בכל מקרה אין צורך [u]לחשוף אותו עדיין להרבה ילדים זרים ביחד[/u] באופן מלאכותי על מנת שיסתגל. אם זו פגישה חשובה בעבורך - חברים, משפחה, קחי אותו איתך והיי שם בשבילו לפי צרכיו. אם זה לא משהו שחשוב לך ואת עושה אותו רק בשביל בנך - דאגי שהוא באמת יתאים לרצונותיו - ואם כרגע מתאימה לו חברה מצומצמת, ספקי לו את הצורך שלו עכשיו.

צריך לזכור כאן משהו חשוב מאד -
לכל אחד ואחד יש צורך אחר בחברה - מבחינת הכמות, האיכות, התדירות. זה לא עניין של יותר או פחות טוב. זה עניין של הבדל, זה הכל.
הילד הפתוח והחברתי הוא לא יותר טוב מהילד המופנם והביישן. הוא פשוט אחר.

וכמובן -
הודי לעצמך על כך שלבנך יש אמא שתומכת בו, מבינה ללבו ונמצאת איתו במפגשים הלא קלים שלו עם זרים. זה מה שאת יכולה לעשות בעבורו, וזה המון. את הרי יודעת. היית שם בעצמך.
[hr]

[b][po]אמא של בן[/po][/b] (2005-07-13T18:51:37):
תודה אורנה , אני מאוד מעריכה את עזרתך .
הבנתי כמה דברים חשובים בעקבות מה שכתבת לי .


[/spoiler]
[spoiler=סיגל חינוך ביתי - מה הילדים מנסים להגיד לנו]
(2005-07-19T10:52:02):
אורנה- אשמח לעצתך:
אנחנו ממש ממש בהתחלה של חינוך ביתי. אפילו לא הצהרנו את זה לאף אחד. בקושי לעצמינו. הגדולה בת 5 עוד רגע פשוט החליטה שהיא רוצה להישאר בבית וככה זה נישאר. והקטנה בת שנה וקצת עדיין לא נכנסה למסגרת אז ככה גם זה נשאר. והנה ההתלבטות?
_היום הגדולה הושיבה אותי ואת הקטנה לראות הצגה. בהצגה היא קמה בבוקר מהשינה, מורידה את הפיג'מה, מתלבשת והולכת לבה"ס. עם תיק כמובן- זה אקט מאוד חשוב! היא ישנה בבה"ס (במציאות היא כבר לא ישנה בגן כמעט שנה) ואחה"צ חוזרת הביתה. הריטואל הזה חזר בהצגה פעם אחר פעם כמעט ללא שינויים ותוספות. אני לא בטוחה שהבנתי נכון אבל נראה לי שמה שהיא ניסתה להגיד לי זה "אני צריכה שיגרה", "אני צריכה מסגרת", "אני צריכה סדר יום". אם אני צודקת (ויכול להיות שלא אבל...) אז מתחילה ההתלבטות במה לעשות סדר יום? באוכל?... הרי כל הרעיון זה לא להכתיב לה שעות לפי שעון אלא לתת לה לאכול כשהיא רעבה לא?
בטיול? במישחק? בנתיים יש לנו סדר יום בטלויזיה לפחות כי יש שעות של תוכניות שמתאימות ויש שעות של גדולים אבל גם הסדר הזה לא ממש נוקשה. תמיד יש נשיונל ג'אוגרפיק...
אבא הציע שלפחות אני אקפיד איתה על לסדר כשגומרים לשחק במשהו אבל זה נראה לי יצא כמו מירדף אחריה כל היום אז אני מוותרת.
בקיצור- אשמח לשמוע קצת יותר מנוסים ומנוסות עם הגיגים ועיצות._
[hr]

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2005-07-20T01:46:03):
סיגל, סליחה שאני נדחפת, אבל חשבתי שזה אולי יעניין אותך: הילדים שלי נוטים לשחזר במשחק חוויות קשות מבחינה רגשית. כאילו שהשחזור הזה עוזר להם איכשהו לעבד את החוויה או להתכונן לפעם הבאה שהיא תקרה. ככה שהמשחק של בתך לאו דווקא מעיד על משהו שהיא רוצה; אולי הוא פשוט דרך שלה לעבד חוויות שהיא עברה.
[hr]

[b]סיגל[/b] (2005-07-20T13:15:10):
תודה
[hr]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-07-22T13:06:09):
סיגל,

ראיתי שאת ממשיכה בהתכתבות ובדיונים בדף אחר - לא זוכרת איזה אז לא יכולה לחזור אליו.

מכיוון שאני עונה באיחור רציתי לדעת איפה את נמצאת היום עם השאלה הזאת. האם זאת עדיין אותה שאלה, או שיש לך כבר כיוונים חדשים?

מה גילית בימים האחרונים בהתבוננות בבתך?
איך את מרגישה היום בקשר לכל המהלך הזה?
איך עוברים עליך הימים? בטוב? באינטנסיביות? בלחץ? ברוגע?

רוצה להפנות אותך לעניין צדדי לשאלה שהעלית - לאותה התחושה שבתך מנסה לומר לך משהו.

זה טוב ונכון בעיני להיות ערים למה שילדינו מנסים לומר לנו ללא מילים, או בצורה לא ישירה,
אבל,
צריך לזכור שכולנו נגועים ברגשות אשמה, בפחד שאנחנו לא עושים את הדבר הנכון, בהשוואות של עצמנו לעומת הורים אחרים, של ילדינו לעומת ילדים אחרים, של חינוך ביתי לעמת חינוך ממוסד, ועוד הרשימה ארוכה....

לכן כדאי לזכור שהרבה פעמים הפרשנות שאנחנו נותנים לעניין קשורה למשהו שלנו שאנחנו סוחבים והוא בכלל לא קשור לילד.

אז מה עושים?
במקרים רבים יהיה הכי נכון לבדוק מה ההתנהגות של הילדים מעלה אצלנו, במקום לרצות "לתקן" משהו שלדעתנו התקלקל אצלם. בדיקה כזאת עשויה לשנות את כל מערך ההתנהגויות - גם שלנו וגם של ילדינו.

נוכל להמשיך מכאן...
[hr]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-07-26T21:22:29):
סיגל,
נראה שאת נמצאת היום במקום הרבה יותר ברור עם עצמך.

דרך צלחה.







[/spoiler]
[spoiler=רוית - הנקה, אמונה]
(2005-08-02T22:40:47):
אורנה שלום,
אני אמא של יונתן בן שנתיים וחודש. אני בחודשיים האחרונים בחופשה שתימשך חודש נוסף ומאז ההרגלים בבית השתנו. יונתן יונק ובתחילה תכננתי להפסיק במהלך החופשה הרגשתי די עייפה מההנקה והייתי בדיעה כי הגיע הזמן. ובכל זאת דברים השתנו: הוא יונק בלהט רב יותר ואני שוב נהנית כי שחררתי משהו. כמו כן מתחילה להתבהר לי התמונה איך להפסיק (לפני כן לגמרי לא היה לי ברור כיצד לעשות זאת). דבר חשוב שגיליתי הוא שאני לא הייתי מוכנה עדיין לוותר על ההנקה. עכשיו כשאני יודעת שדברים עומדים להשתנות בעוד כחודש (הוא יתחיל ללכת לגן מעורבות הורים ואולי אפילו ישאר עד 16:00, אני אהיה יותר עסוקה) אני מרגישה שאנחנו לקראת הפסקה. תוך כדי כתיבה אני חשה בלבול לא בטוחה שאנחנו לקראת הפסקה וגם לא משוכנעת שזה נכון להמשיך.
הרצון שלי להפסיק נבע מלכתחילה מהתחושה שזה ישחרר אותי וחשוב עוד יותר- שאני אשחרר אותו. אני מרגישה שיש פה קטע ששייך לקושי לשחרר וזו הסיבה שאני כן מעונינת לעשות את הצעד. חשוב לי רק לעשות אותו נכון ואולי אפילו ללמוד מההזדמנות הזו
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-08-03T08:41:26):
רוית,
נראה לי שעצם הכתיבה מבהיר לך את המקום בו את נמצאת היום.
סמכי על עצמך, סמכי על כך שתחושותיך יובילו אותך לעשות את הצעד הנכון בעבורך ובעבור בנך.
סמכי על בנך שידע לקבל את מה שאת מעניקה לו מחד, אך גם לאותת לך על כך שאת טועה בדרך כאשר היא ממש לא מתאימה לו.
סמכי על שניכם שיש בכם את הכוח לפגוש את החיים האלה במלואם - את הנחת, הרווחה, הסיפוק, וגם את הכאב, הקושי והצער.
[hr]

[b]רוית[/b] (2005-08-03T22:13:29):
תודה רבה.


[/spoiler]
[spoiler=מיואשת אחים/אלימות]
(2005-08-16T21:52:10):
יש לי שני ילדים. אחד בן שנתיים ו-10 חוד' וקטנה בת 10 חוד'.

הגדול לא מפסיק להכות/לדחוף/לאמלל את הקטנה עם ובלי קשר למיקום שלה, למה שהיא עשתה. לפעמים היא מפריעה לו במשחק שלו (אני משתדלת שזה לא יקרה) ובדר"כ סתם כי בא לו, כי הוא עבר לידה, כי היא בדיוק נעמדה ועוד כאלה...

הייתי אמפטית וחיבקתי, צעקתי, הלכתי לחדר אחר עם הקטנה. כלום לא עוזר. הוא ממשיך בשלו.
הוא כל הזמן אומר, שהוא רוצה לדחוף אותה ולהרביץ לה. הוא מאד נחוש בדעתו. זה כבר די מייאש, אי אפשר להשאיר אותם לבד.
לפעמים אני שואלת אותו אם הוא מסוגל עכשיו לא להרביץ לה. הוא עונה כן. זה מחזיק קצת זמן (בכל זאת הוא עדיין קטן גם) ואז שוב.

יש רגעים שהוא מחייך אליה, אבל הם כ"כ מעטים :-(

חייבת לציין, שהוא מקבל המון המון תשומת לב. גם מאבא וגם מסבים סבתות וגם ממני.
מה עושים???
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-08-22T08:50:39):
מיואשת,

[u]מה עושים???[/u]

מקבלים את המצב כהוויתו. אני מניחה שזו לא התמונה שציירת בדמיונך, באופן מודע. והנה באה המציאות וטופחת על פנייך. בנך בכורך
[u]שמקבל המון המון תשומת לב. גם מאבא וגם מסבים סבתות וגם ממני.[/u] לא מתנהג כפי שאת ציפית שהוא יתנהג.

ולמה אני מצטטת את המשפט האחרון? כי ממנו עולה שאתם עושים כל מה שנכון - נותנים המון תשומת לב, והוא מתנהג לא בסדר.

ואיך אפשר לקבל מצב כזה כהוויתו?
התבונני בבנך בתשומת לב ובדקי האם אכן הוא [u]לא מפסיק להכות/לדחוף/לאמלל את הקטנה[/u]. נסי לבחון האם הוא באמת עושה את זה כל הזמן או שמא רק לכך את שמה לב, וכל השאר נראה לך ברור ומובן מאיליו. יש לנו (לבני האדם) נטיה למלא את התודעה שלנו בכל הרע והקשה. הטוב אצלנו לא זוכה לרייטינג גבוהה.

נסי להפריד בין האחריות שלך, לחייו של בנך. מתוך דברייך עולה תחושת אשמה - "מה לא עשיתי בסדר שבני יצא כזה מציקן?".
במקום לשאול את השאלה הזאת שאלי את עצמך: "מה ההתנהגות הזאת של בני מעלה בי?". אילו תחושות? אילו הרגשות? אילו זכרונות?

מכאן אולי תוכלי למצוא נתיב חדש






[/spoiler]
[spoiler=פלוני אלמונית מיניות, אהבה עצמית]
(2005-08-25T13:51:46):
אורנה שלום,
אשמח למילותייך אם יש לך זמן אליי (למרות פלוניותי...).
קשה לי עם מיניותו של בעלי. אני ממש מרגישה חלחלה בחלק מהנגיעות שלו. הרוק שלו מגעיל אותי, אני מרגישה שהוא נוגע בי לא בשביל לענג אותי אלא משתמש בגופי בשביל לענג את עצמו. יש לו צורות מסוימות של מגע שלא משנה כמה אמרתי שזה לא נעים לי, הוא ממשיך בכל זאת מבלי משים. ההנקה מחסלת לי שאריות של חשק למגע קרוב ואינטימי, היחסים עם הילד הם כה מתוקים וקרובים, ולפעמים התחושה היא כמעט ארוטית איתו, שאת כל הנישוקים וליטופים אני "מבזבזת" עליו. כך שאני גם מוצאת את עצמי מתה מעייפות בשביל מין בלילה (כמו הפולנייה שרוצה לצבוע את התקרה בבז'), ואני לא מצליחה להורות לבעלי איזה מגע נעים לי ואהוב עלי. נדמה לי כי אינני זוכרת בעצמי כבר.
הוא מחזר אחרי, מאוהב, מעריץ, נמשך מינית, ואני נרתעת כמעט תמיד. אני כבר לא זוכרת אם אני אוהבת אותו ונמשכת אליו או שאני שפוט עייפה ועסוקה מידי (אני עם הילד בבית, לא עובדת בחוץ) בשביל לשים לב אם זה רק עייפות החומר או שאולי אני פשוט לא נמשכת לאיש הזה.
מדובר באהבה גדולה בינינו, תקופות של מין נעים וטוב אך תקופות כמו שאני מתארת כעת, גם לפני ההריון והלידה.
העבר שלי מלא בחוויות מיניות לא חיוביות. לפעמים זה מעלה בי זכרונות של ניצול ושנאה עצמית. למרות שהוא גבר עדין ואוהב מאוד-מאוד. אין לי סבלנות. אין ליכוח לרגשות אשם של לא מספקת אותו. גם אני לא מסופקת.
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-08-25T18:41:34):
פלונית,
[u]הוא מחזר אחרי, מאוהב, מעריץ, נמשך מינית, ואני נרתעת כמעט תמיד[/u]
מדבריך עולה שבהיבט המיני קשה לך לקבל מבן זוגך. נסי לברר האם את מוכנה לקבל ממנו בהיבטים אחרים של חייך. האם שם את מקבלת את מנחותיו בברכה? בכל מה שקשור בגידול הילד, בטיפול בבית, או בכל היבט אחר.

במרכזם של יחסי המין בין איש לאישה עומדת האפשרות לקבל ולתת. אולם לעיתים אפשר להתחיל את המסע הזה של קבלה ונתינה בהסכמה מלאה דווקא בהיבטים אחרים בחיים.


[u]העבר שלי מלא בחוויות מיניות לא חיוביות.[/u]
לגבי העבר,
זכרי כי הוא הסתיים. את אינך מי שהיית אז. יחסייך היום אינם אותם יחסים.
אולם בכל זאת אולי כדאי לבדוק מהו יחסך היום אל מי שהיית אז? האם את כועסת עליה, מאשימה אותה, מתביישת בה? (אלו רק הצעות)
האם את יכולה לעשות איתה (מי שהיית) שלום?

ומהו יחסך אל עצמך היום?
האם את ראויה לאהבה? ראויה לעונג? ראויה לסיפוק?
האם [b]את[/b] אוהבת אותך?
[hr]

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-26T12:00:17):
[u]מהו יחסך היום אל מי שהיית אז?[/u]
כועסת עליה שהייתה מטומטמת ונתנה לאנשים לרמוס אותה.

[u]האם את אוהבת אותך?[/u] זהו, שלא כל כך. הוא אומר לי שאני יפה ונפלאה ואני אומרת לו שלא. לא נוח לי עם חנופה, עם הסתכלות עלי בקנאה או בהערצה. גם כשאחרים מחמיאים לי אני מנסה להוריד את עצמי בדרגה כדי לא לעורר קנאה.
אני אכן לא מרגישה ראויה.
אני אכן זוכרת שהעבר הסתיים ואני מרגיש שאני מכסה אותו במקום לעמוד מולו.


לגבי קבלה ממנו, אני חושבת שהוא נותן הרבה אבל לפעמים אני מאוד עסוקה בלהיות משוכנעת שהוא "אחד בפה אחד בלב" או שהוא שופט אותי או שהוא נותן מחוסר ברירה. אולי באמת זו אני שלא מניחה לנתינה וזה לא באמת עניין של מוסר כפול ממנו.
נורא קשה לי לקבל עזרה בלי לשפוט את עצמי (כלומר לשכנע את עצמי שהזולת שופט אותי)
תודה.
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-08-27T00:23:17):
אוי פלונית יקרה,
איני מכירה אותך אבל אני יודעת שאת ראויה לאהבה.
[b]את ראויה לאהבה[/b] פשוט כי נולדת. זה הכל.
את ראויה לסליחה, לחמלה, למחילה. פשוט כי את חייה. זה הכל.
את ראויה לחסד. פשוט כי את. זה הכל.

נראה כי יש לך בן זוג שיכול ללמד אותך את זה. "נצלי" אותו. למדי לקבל והניחי לכל השיפוט והביקורת ששוכנים בלבך דרך קבע. תני להם קצת חופש לרגע או שנים, ליום או יומיים.

אולי עזרה של פרחי באך?
[hr]

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-27T09:15:29):
תודה אורנה, זה לא פשוט להוציא אותם ליום חופש.

[u]אולי עזרה של פרחי באך?[/u]
אילו תמציות? מכירה מישהו שמבין בזה אולי? ;-)

שוב תודה
[hr]

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-27T09:33:01):
אבל האם לדעתך אפשר פשוט לאבד משיכה לאדם? האם כל אחד יכול להמשך לכל אחד, האם רק התשישות מורידה ממני את המשיכה אליו? הלא התחברנו והתאהבנו מסיבה, לא?
ההאם ניתן לשחזר משיכה ואהבה?
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-08-27T15:28:06):
[u]אבל האם לדעתך אפשר פשוט לאבד משיכה לאדם?[/u]

לא יודעת.
אבל נראה לי שאת צריכה להתמקד ביחסייך עם עצמך - את כועסת, שופטת, לא אוהבת,
ולהתחיל לשקם את האהבה שלך לעצמך.

איך את אוהבת את עצמך? חכמה, מקבלת, מכילה?
נסי להיות כזאת.
התחילי במנות קטנות, ברגעים ספורים, במצבים שקל לך להיות כזאת.

ואז התחילי לטפח את תמונת החסד הזאת - הנה, כאן הייתי חכמה, הנה כאן קיבלתי ללא כל תנאי, הנה כאן הכלתי את קשייו של הזולת.
תני לפיסות החיים הללו למלא את התמונה שאת מציירת על חייך. תמונה זו אמיתית לא פחות מהביקורת שאת מטיחה בעצמך.

אני משוכנעת שאם תתבונני בעיני החסד תראי שכבר יש לך על מה לשמוח בך.





[/spoiler]
[spoiler=לימור - מאבק כוח]
[b]לימור[/b] (2005-12-03T07:11:11):
אורנה שלום, עוד לא נפגשנו אך אני קוראת את הדברים שלך באתר ורואה איך את מצליחה בעדינות חכמה ונעימות לעזור לאחרים והחלטתי לפנות אלייך לעזרה, מקווה שאפשר...
אני אימא לבת 3 ( בעוד חודשיים ) ואני חווה קשיים בקשר איתה.
היא ילדה מקסימה, נמצאת איתי בבית ואין כל כוונה לשנות את "הסידור" בקרוב, היא חכמה מאוד כמו כל הילדים, ולאחרונה היא מנסה אותנו במקומות הרגישים שלנו.
דוגמאות: היא כבר שולטת לגמרי בכפית ויודעת לאכול יפה אך זמן קצר לאחר שהתחילה לאכול היא בוחרת לדחוף את כל הידיים לתוך האוכל, למעוך הכל ולמרוח, על המגש של הכיסא שלה, על עצמה, על הכיסא, על הקיר וכו'.
פיפי וקאקי בכל מקום בבית, כך שהוחזר לה הטיטול, מתוך בחירה שלה כרגע לא ללכת לשרותים.
היא מתפסת על השולחן אוכל, על הכוננית של הטלביזיה, ולכל מקום שאנחנו "לא מרשים".
היא מעיפה באופן פתאומי את כל מה שמונח על השולחן בסלון ( רוב הדברים שלה ) באופן אימפולסיבי כמי שמנסה לומר לנו משהו...
היא מוציאה את ידיה מחגורות הבטיחות בזמן הנסיעה.
היא לוקחת לי ניירות משולחן העבודה, מקמטת אותם ובורחת איתם, שאתפוס אותה או אכעס עליה - ואני שואלת אותה אם היא רוצה להחזיר לי או שאני אבוא לקחת היא בוחרת שאבוא לקחת וכך דורשת ממני לחטוף לה מהיד.
ויש עוד. לא אבזבז כאן את זמנך. ברור שהיא [b]דורשת[/b] מאיתנו להתעמת איתה. אנחנו שונאים את זה וכמובן שזה מאוד לא נעים לנו. היא מצליחה להוציא מאיתנו המון כעס כלפיה, בזמן שהיא קיבלה המומן המון יחס אוהב, וממשיכה לקבל..
כך שאני מבינה את זה כאילו היא שואלת אותנו, האם תמשיכו לאהוב אותי גם עכשיו? גם כך?
הכעס שלנו, יש לציין, לא מאוד מזיז לה :-) היא מנסה שוב ושוב, גם אחרי שבכתה קצת, היא יכולה לחזור ולנסות את אותו "תעלול" שוב..
כשאנחנו אומרים לה שמאוד לא נעים לנו משהו שעשתה היא ממש צוחקת בפנינו, כנ"ל כשכועסים עליה. זה ממש כאילו יוצר אצלה תגובת אנטי למבוקש ממנה.
ועכשיו אני:
אני נורא כועסת, היא מוציאה ממני זעם שלעיתים אני לא מכירה בעצמי. זעם שעולה ברגע ומשתלט עלי כמו על מפלצת. אני מגיבה אליה בדרך שאני מאוד לא אוהבת, לעיתים במה שאני קוראת אלימות. ואני לא מאמינה "שהיא עושה לי את זה" כשכל מה שאני נותנת לה הוא המון תשומת לב וחום, הבנה ותמיכה במי שהיא.
אני מבקשת ממך כיוון חדש, אולי משהו שאני לא רואה. דרך לחיים יותר שפויים בתוך הבית.
( בחוץ או בפעילות מכוונת שאני איתה אין עימותים כמעט, זה בעיקר בבית )
מה היא אומרת לי שאני לא רואה? אני מכירה בי את המרדנות ואת האהבה של ללכת בדרך הלא מקובלת, האם היא מבקשת לעצמה עצמאות ואני לא מאפשרת לה? האם זה כ"כ נורא שישנם גבולות בבית של דברים שעלינו לא מקובלים?
הרבה תודה.

[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-12-05T18:31:04):
לימור,
(מקוה שתקראי את זה, למרות שכבר חלפו מספר ימים מאז ששאלת)

את מתארת חוסר שביעות רצון שעולה מיחסייך עם בתך.
חלק מזה עולה באמת בעקבות מפגש עם מציאות שלא נעימה לך, או מטרידה אותך. אבל חלק מחוסר הנחת עולה בשל השערות שאת מעלה בנוגע לכוונות של בתך.

העמדה הזו שמחפשת את הכוונה מאחורי המעשה של ילדינו - ולמעשה של כל אדם - מובילה לאינספור התקלויות, אי-הבנות, חיכוכים, דאגות, העלבויות והרגשות קשות.
למשל - זה שהיא מוציאה את ידיה מתוך חגורת הבטיחות לא בהכרח מכוון נגדך. אבל ברגע שהיא מרגישה - והיא תמיד מרגישה - שזאת הפרשנות שלך למעשה הזה, היא ממשיכה בו.
או - המשחק שלה באוכל אינו בהכרח מופנה נגדך. אולי אפילו זה קורה "בעדה". היא נהנית מזה, נעים לה, היא חוקרת ופוגשת את האוכל באופן מאד חושני ויצירתי. אבל ברגע שאת מפרשת את זה כמעשה שמופנה נגדך היא תלמד להשתמש בזה על מנת "להפעיל את הכפתורים" שלך, ומשם הדרך סלולה למאבקי כוח.

את יודעת, המרדנות שאת מזהה בבתך שמגיעה ממך, לא מחוייבת המציאות. כאשר הדרך תהיה פתוחה בפניה, היא תוכל לבחור את בחירותיה לא כנגד מישהו או משהו אחר, אלא בעד עצמה. ומכאן שלא תהיה מרדנות, אלא תהיה בחירה עצמאית בדרכה.

אז מה עשוי להובילך בכיוון חדש?
ברגע שבתך בוחרת לעשות משהו ש"לא מקובל עליך", נסי לברר מדוע זה לא מקובל עליך. האם זה באמת מכיוון שזה לא מתאים לך עכשיו (מכל סיבה שהיא - אם זה מפני שאת עיפה וחסרת סבלנות, אם זה מפני שזה קשור אצלך באמונה שכרגע את לא רוצה לוותר עליה) או אולי את בכלל מודאגת מהעתיד - (לדוגמא: איך היא תלמד לאכול באופן נקי ומנומס, אם לא אכפה עליה כרגע אכילה מנומסת) וזה לא ממש מפריע לך כרגע. אולי את פועלת בדרך מסוימת מתוך חוסר ביטחון שאת באמת משמשת לילדתך את האם הראויה (והנה הראייה לכך: את תוהה איך זה יכול להיות שאת מעניקה לה כל כך הרבה, והיא גומלת לך בזלזול מופגן.)

לימור,
נסי בימים הקרובים לברר ממה נובע הכעס שלך, מה מעלה את חוסר הביטחון, אילו דאגות ופחדים עומדים מאחורי האלימות שבתך מצליחה להוציא ממך. אינך צריכה לשנות ממנהגך מיד, אלא לעצור ולבדוק על אילו מחשבות והרגשות "מתלבשת" ההתנהגות הבלתי רצויה שלך.

ברור כזה עשוי להאיר דרך חדשה לך ולבתך.

אשמח להמשיך.

[hr]

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2005-12-05T20:07:55):
עוד רעיון: כל פעם שהיא "לוחצת לך על כפתור", לכי תחבקי אותה ותנשקי אותה. מהתיאור שלך נשמע שזה מה שהיא מחפשת, לא? (חוץ מזה, אחרי החיבוק תוכלי לקחת אותה לפעילות אחרת.)
ואם את בהריון -- מזל טוב!{[b]לימור[/b] (2005-12-06T08:24:11):
אורנה, תודה.
אני מנסה להמשיך ולהבין.

_למשל - זה שהיא מוציאה את ידיה מתוך חגורת הבטיחות לא בהכרח מכוון נגדך. אבל ברגע שהיא מרגישה - והיא תמיד מרגישה - שזאת הפרשנות שלך למעשה הזה, היא ממשיכה בו.
או - המשחק שלה באוכל אינו בהכרח מופנה נגדך. אולי אפילו זה קורה "בעדה". היא נהנית מזה, נעים לה, היא חוקרת ופוגשת את האוכל באופן מאד חושני ויצירתי. אבל ברגע שאת מפרשת את זה כמעשה שמופנה נגדך היא תלמד להשתמש בזה_
עם החגורות כעסתי מספיק ברצינות כנראה. הסברתי לה למה היא חייבת להיות חגורה והיא הבינה,
אני מקווה. מאז היא "מנסה" מוציאה טיפה ומיד שואלת "אמא, אפשר להוציא ידיים" כמו מחכה שאולי תשתנה התשובה... ואני כמובן עונה על הציפיה עונה "לא, לא" עוד מעט נגיע ותוכלי להוציא ידיים.
ואז היא "נרגעת" ולא מוציאה.
אני ממש מרגישה שהיא מחפשת מתי אולי הלא שלי יצליח להפוך לכן.
בדיוק מה שאת מציעה - לבדוק טוב את התגובות שלי האם הן באמת מוצדקות, כך היא דורשת ממני שוב ושוב לבדוק את התגובות שלי..

המשחק שלה באוכל הוא בהחלט תענוג, ואני מנסה לתת לה "תחליפים" כמו לעזור לי בהכנת האוכל, ןעם בצק, ועם חול ובוץ - הרבה מגע בחומר. אחר, לא עם האוכל שמיועד לאכילה. כי היא כבר יודעת את ההבדל ולי זה חשוב להבהיר לה שעם האוכל לא משחקים כך.
העניין עם האוכל זה שהיא [b]זורקת בכוונה[/b] לרצפה. כן, היא יודעת שהיא לוחצת על כפתור! ואני לא יודעת איך לשנות את הסיטואליה הזו.
מה שכן, אני שמה כל פעם ממש מעט בצלחת שלה ומחכה שתבקש עוד וכך בנתיים לצמצם נזקים.
אבל כשיש קערה עם יוגורט והיא דוחפת את היד ומתחילה למרוח זה מאוד קשה לי לצפיה...
[u]זה באמת מכיוון שזה לא מתאים לך עכשיו (מכל סיבה שהיא - אם זה מפני שאת עיפה וחסרת סבלנות, אם זה מפני שזה קשור אצלך באמונה שכרגע את לא רוצה לוותר עליה)[/u]
זה בדיוק זה !! כי לעיתים מתאים לי יותר, ואני מנסה להיות מודעת לצורך שלה. אבל אז אני מרגישה "מסר כפול" כמו פעם זה בסדר כשאמא במצב רוח טוב ופעם לא כשאימא כועסת.
אני ממש לא אוהבת את "החינוך" לפי מצב הרוח.
[u]מה מעלה את חוסר הביטחון, אילו דאגות ופחדים עומדים מאחורי האלימות שבתך מצליחה להוציא ממך.[/u]
לדעתי זה יושב על השליטה. הנה קורה משהו לנגד עיניי שהוא לא בשליטתי, והוא הולך וגודל - היא מתמרחת כולה, מורחת ומלכלכת את כל הבית ולי יש עוד ועוד עבודה!
זה העומס שיש עלי - להיות כ"כ ספונטנית בכל רגע לצרכים שלה, כששלי הם לקצת שקט ופחות "עבודה"
ועם החגורה למשל, "זה מסוכן!" אני נבהלת מכך שלא אצליח "לשלוט"בה.

אני ממש מבינה את השלב הזה כשלב של "מרד". היא מנסה לפלס את דרכה בעולם ונתקלת פה ושם בקירות שהיא מנסה להזיז. היא מעיזה, ואני מאוד שמחה על כך, רק שזה יוצר לי עוד עבודה ומעמיס ומוסיף לקושי שכבר יש לי "לנהל" את הבית, העבודה והחיים, ולעשות זאת [b]ביחד[/b] ובשום אופן לא להיפרד ממנה.

[u]ואם את בהריון – מזל טוב![/u]
לצערי עדיין לא... :-)


אורנה, שוב תודה. אשמח מאוד להמשיך ולהבין איתך איך להפחית את האלימות שבי.

[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-12-06T15:46:34):
לימור,
אני מציעה להמשיך להתבונן במחשבותיך ומה הן מביאות עמן אל חייך.

[u]זה העומס שיש עלי - להיות כ"כ ספונטנית בכל רגע לצרכים שלה, כששלי הם לקצת שקט ופחות "עבודה"[/u]

דמייני את ביתך מתמרחת בגביע היוגורט להנאתה. את יושבת ומתבוננת בה ונהנית לראות כיצד היא חווה את העולם. אולי את בכלל מתפנה לקרוא משהו שתכננת לקרוא כבר מזמן ולא התפנית לכך, כי היא עסוקה כרגע, ולך התפנו חמש עד עשר דקות, ממש רק לעצמך. אולי את יכולה לתרגל נשימה מודעת בדקות האלה שהתפנו לך.
כשהיא גומרת לשחק ביוגורט את לוקחת אותה למקלחת, שוטפת אותה, מחליפה לה בגדים. חוזרת לפינת האוכל מעבירה סמרטוט על השולחן ועל הרצפה שמתחתיו. את רגועה ונינוחה כי זכית לדקות שקט שהיו כה חיוניות בעבורך, ולכן את נהנית לטפל בה. נהנית מהמגע איתה, מהריח שלה, מהמתיקות שלה. הטיפול בה ממלא אותך שמחה.

כמה דקות את חושבת שכל זה יקח? איך תרגישי בסיומה של כל הפרשה?

לעומת זאת, דמייני את עצמך מתבוננת בביתך שמשחקת עם היוגורט ומחיל לעלות בך כעס. את מוצפת במחשבות שהנה היא רק מוסיפה לך עוד ועוד עבודה, ולמה היא עושה את זה, מה היא לא מבינה? ומה זה אומר עלי? איזה מין אמא אני אם אני לא מצליחה להשתלט על הבת שלי. ומי יודע לאן זה יוביל. ובכלל כבר אין לי כוח לשום דבר, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. מה גם את השקט הזה היא לוקחת לי....... (ואני בטוחה שאת יכולה להוסיף עוד ועוד....)

כמה דקות זה יקח? ואיך תרגישי עכשיו?

מה שאני מנסה לומר הוא שהקושי שאת מעלה הוא לא במה שקורה אלא במה שאת חושבת על מה שקורה. מה שאת חושבת - זה מה שקובע את ההתייחסות שלך לעניין, את ההרגשות שלך לגבי זה, וגם את דרך התגובה שלך - האם היא אלימה או רגועה.

איני מציעה לך להחליף את המחשבות הקשות וה"לא טובות" במחשבות אחרות, אלא רק לדמיין איך היתה נראית כל הסיטואציה כשבראש שלך רץ סרט אחר. מתוך האפשרות שעולה לסרט אחר תיוצר אפשרות שלך לבחור - כך או כך. בעצם זה שתהי במקום של בחירה כבר תרגישי אחרת. ומשם הכל לבחירתך. לא תהיי נשלטת על-ידי הכעסים שלך והאלימות שלך. הם יעלו מתוך בחירה.

ואין דברי אלה מבטלים את הצורך להציב את גבולותיך באופן מאד ברור כשאת באמת באמת מאמינה שהם נחוצים לבטחונה של ביתך, אלא שמנסיוני אני מגלה שרבים מהעניינים שנראים לנו ממש ממש הכרחיים הופכים להיות רק אפשריים אם אנחו מקדישים לכך כמה דקות של מחשבה.

[hr]

[b]לימור[/b] (2005-12-06T22:55:04):
אורנה,
אני בכייף מצליחה לדמיין, כפי שהיטבת לתאר, את ביתי מתמרחת ואותי נהנת..
אבל :-) ! אני לא סומכת על עצמי. האם תמיד אצליח לאפשר לה? ןאם לא, אז איך אני יכולה פעם אחת לחייך ולהתענג ממנה ופעם אחרת לכעוס ולרתוח. זה בכלל לא ניראה לי פייר.
זה מבלבל לאללה.
מה את אומרת? האם אין ערך לעיקביות?

[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-12-07T17:34:38):
לימור -
אני לא מאמינה בעקביות. אני מאמינה בהווה. במה שיש עכשיו. אם יש עכשיו אמא סבלנית ומכילה - מדוע לא לאפשר לבתך להתענג על החיים.
לעומת זאת אם עכשיו יש אמא עצבנית וכועסת - מותר לך להיות גם כזאת (ואם אסור לך אז לעולם לא תיהי כזאת? הרי ברור שיהיו לך גם רגעים כאלה), אפשר לומר באופן הכי פשוט וברור שהיום זה לא מתאים - לא כי זה אסור, לא מקובל, לא מנומס, או כל תרוץ אחר שאנחנו נוטים להשתמש בו על מנת לתרץ את חוסר הסבלנות שלנו. פשוט - היום זה לא מתאים כי לאמא אין היום סבלנות. זה לא קשור אליה, להתנהגות שלה או לכל דבר אחר. זה תלוי אך ורק בך. אני מאמינה שכשאת באמת שלמה עם בקשותיך, הן נענות בפשטות מצד בתך. ואולי זאת האינדיקציה בשבילך עד כמה את שלמה - הדרך בה היא נענית לבקשותיך.

חשוב להבין שאין צורך "לחנך" אותה. היא כבר בסדר גמור, ככה כמו שהיא.
כן צריך למצוא את הדרך לחיות ביחד באופן שיכבד את הצרכים של שתיכן.

[u]זה בכלל לא ניראה לי פייר.[/u]
אין צדק בעולם. עשיית צדק תמיד מכילה בתוכה מעשה אלימות. וכדאי להתרחק ממנה בחיינו עם ילדינו.

[hr]

[b]לימור[/b] (2005-12-07T23:29:09):
תודה, אני מרגישה נכון עם התשובה שלך ( עכשיו צריך לתת לזה לקרות במציאות כדי לבדוק כמה באמת אני יכולה להכיל את זה.. )
[u]עשיית צדק תמיד מכילה בתוכה מעשה אלימות[/u]
תוכלי לפרט?
מה דעתך על הפרשנות הזו שלי:
[u]אני ממש מרגישה שהיא מחפשת מתי אולי הלא שלי יצליח להפוך לכן.[/u]
ובכלל על הנסיון של הילדים להמשיך "ולשלוט" בנו או לקבל את מה שהם רוצים/צריכים בכל רגע כפי שעשו כשהיו לגמרי חסרי אונים ועוד בהיותם ברחם?
האם ילדים מרגישים צורך לשלוט או למרוד רק כשהם מקבלים 'לא' בלי סוף, או שיש כאן צורך בבניית עצמאות?

תודה

[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-12-12T20:33:26):
לימור,
הרגע כתבתי תשובה ארוכה ומפורטת והיא נמחקה לי.

כרגע אין לי כוח לשחזר אותה, אבל לא שכחתי.

בימים הקרובים....



[/spoiler]
[spoiler=POOH והתוספות - דיכאון אחרי לידה]
[b][po]POOH והתוספות[/po][/b] (2005-12-05T23:17:52):
אורנה..

לא יודעת אם אני עושה נכון שאני כותבת וזון כבר בטח בפעם המאה שאני כותבת לך.. ותוהה אם הפעם סוף סוף גם אשלח על "הוסף לדף"

קשה לי..
ואני לא מצליחה לצאת מזה..

יש בדף שלי קצת דברים שכתבתי שאולי מבהירים איך אני מרגישה..
אבל בגדול יש קצת תסמינים של דיכאון אחרי לידה.. [אני 3 חוד' אחרי לידה שניה]...
המון רגשות אשם [כלפי שניהם וכלפי בן זוגי]..
המון אכזבה עצמית...

מצד אחד יודעת שהכל בראש מצד שני מתקשה להסביר לרגש שאני בסדר ובסוף יהיה טוב..
לא יודעת אם תוכלי לעזור... אבל אני כבר לא יודעת מי כן יכול...

[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2005-12-06T15:24:44):
פו,

הפניה שלך, מלאה אותי בתחושה שאני מוצפת. לא קראתי את כל הדף שלך, רק עברתי עליו והרגשתי מוצפת.
אני מניחה שזה מאפיין גם את התחושות שלך בימים אלה. אכן?

אם כך, באוי ביחד ננסה לייצר נתיבי ניקוז להצפה הזאת.
מקדי את השאלה שלך לעניין אחד שנראה לך הכי בוער בעבורך. לא בעבור מי מילדיך או בעבור בן-זוגך. אני מדגישה [b]בעבורך[/b].

מכאן נוכל להמשיך.

ובכל זאת אשאל - מודע אינך פונה לעזרה יותר ממוקדת מאשר ליווי אינטרנטי?

[hr]


[b][po]POOH והתוספות[/po][/b] (2005-12-07T19:48:46):
[u]ובכל זאת אשאל - מודע אינך פונה לעזרה יותר ממוקדת מאשר ליווי אינטרנטי?[/u]
כל מיני סיבות...
הייתי בשיחה אחת עם מישהי שמתעסקת בתחום נשים אחרי לידה. וזה עזר לתקופה די מוגבלת..
וכרגע אני לא מרגישה שהיא האדם הנכון לי להמשיך לדבר איתו.
אין לי כסף ללכת למישהו מקצועי ממש.
ומדברים שקראתי שכתבת כאן באתר ובעיתון את כן נראית לי האדם שאיתו הייתי רוצה לדבר....
כמובן שהייתי מעדיפה פנים אל פנים ולא ברשת אבל...

_הפניה שלך, מלאה אותי בתחושה שאני מוצפת. לא קראתי את כל הדף שלך, רק עברתי עליו והרגשתי מוצפת.
אני מניחה שזה מאפיין גם את התחושות שלך בימים אלה. אכן?_
בהחלט....

[u]מקדי את השאלה שלך לעניין אחד שנראה לך הכי בוער בעבורך[/u]
זה קשה...
אבל נראה לי בעצם לא נראה לי אני יודעת שהבעיה העיקרית היא רמת הציפיות שלי מעצמי.
גם כלפי התפקוד היומיומי וגם הציפיות שהיו לי לפני הלידה לגבי הלידה עצמה ולגבי אחרי הלידה.
מאחר והציפיות לגבי הלידה התממשו כמעט במלואן ואפילו יותר מהר ממה שתיארתי לי...
ציפיתי, אני חושבת, שגם אחרי הלידה יהיה קל יותר מהפעם הקודמת. כי הרי מדברים המון על הקשר בין הלידה לאופי הילד..
והנה הייתה לידה נפלאה וילד שקשה לו...
ונראה לי שהייתה התנגשות בין המציאות לציפיות שלי ולקח לי כמה זמן להפריד בין הקושי שלי לשלו...
ואני יודעת שאם אנמיך ציפיות מעצמי גם ברמה היומיומית יהיה לי יותר קל.. אבל לא יודעת לא מסוגלת לעשות את זה..
קשה לי להסביר קצת.. אני לא מרגישה שאני מצפה מעצמי להרבה אבל כן מרגישה שאני לא עומדת בציפיות..
והציפיות כוללות מגוון נושאים: גם ההתנהלות שלי עם עצמי.. גם עם הילדים.. גם עם בן הזוג.. גם עם הבית....
נראה לי שאני כבר מתמרחת... קשה לי לנסח את התחושות למילים... אנסה להתמקד יותר אח"כ אולי אצלי בדף..


[/spoiler]
[spoiler=מתלבטת - עוד ילד?]
[b]מתלבטת[/b] (2005-12-21T13:14:59):
אורנה שלום וברכה!
מעוניינת להתייעץ איתך בנושא אישי שאני מתלבטת בו.
אני בת 37.5 אם לארבעה ילדים , הקטן בן 1.3.
חשבנו ש"סוגרים את הבסטה" , אך מנקרת בתוכי שאלה או משאלה - אולי עוד ילד?
מפאת גילי אין יתר מדי זמן לחשוב...
ההריון האחרון היה מאוד מאוד קשה במשך 3 חודשי ההריון הראשונים סבלתי מבחילות איומות וחולשה כללית שלא איפשרה לי תפקוד מנימלי.
הייתי מכונסת בעצמי והרגשתי זוועה, ממש לא חיים.
עם הזמן חל שיפור בתחושות אך עדיין הייתי חלשה וסבלתי מצרבות וורידים ברגליים.
נשבעתי לעצמי שאני לא מעוללת לעצמי דבר כזה פעם נוספת.(מיותר לציין שכל המשפחה סבלה מהמצב ).
מבחינה זוגית אנחנו מרגישים רצון לחיים יותר עצמאיים, לעבור בהדרגה לשלב הבא בחיים.
גם מבחינה אישית יש המון דברים שאני רוצה לממש והמתינו עד כה לתורם.
ועם כל זה אני מתבוננת בילדים הנפלאים , ובכל השפע שהם מביאים לחיינו, הכולל עבודה אישית ולימוד רב, התמודדויות ואתגרים רבים-
ומרגישה שכל תינוק שרק נולד מעורר בי את הכמיהה החזקה ליצירה המופלאה הזו, ומתוך כך נולדת השאלה- האם באמת זהו זה ?
האם בעוד כמה שנים לא אחוש החמצה גדולה על שלא ניצלתי את שעת הכושר להביא עוד ילד לעולם?
רוצה להגיע לתשובה ממקום מאוד אמיתי עם עצמי , ויודעת שיש בי פחד ענקי מהריון נוסף(סוג של מוות בעבורי).
האם תוכלי לכוון אותי לתהליך של ברור אמיתי ?
איזה שאלות עלי לשאול את עצמי?
תודה!

[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-01-03T17:51:59):
מתלבטת,

את מעלה שני נושאים שונים שכדאי להבחין ביניהם -
אחד - הפחד מקושי בהריון.
שני - בחינת הרצון לעוד ילד.

לגבי הפחד מהריון נוסף:
האם כל ההריונות היו קשים? יתכן שאת יכולה להתכונן להריון חדש על-ידי תזונה מתאימה (יש על כך דף באתר) לימודי שיטת "פאולה" שיכולים מאד לעזור לנושא הורידים ובכלל ליכולת של הגוף "לסחוב" הריון נוסף, ויש עוד המון דברים שתוכלי לעשות בנידון אם וכאשר תחליטי שזהו רצונך.

אבל ראשית יש לשאול את השאלה באופן נקי וללא קשר לפחד מפני ההריון. משום שכידוע לך, ילד רק מתחיל עם ההריון. הוא לא נגמר שם. ולכן השאלה החשובה היא האם את רוצה עוד ילד.
עכשיו!
בכלל נראה לי שהשאלות שאת מעלה לא מגיעות ממקום של חיים כאן ועכשיו אלא מזכרונות העבר וציפיות או חששות מהעתיד.

מה עכשיו?
מה את רוצה עכשיו?
את רוצה לעסוק בעניניך עכשיו או להקדיש את הזמן לילד נוסף?

נסי לברר את כל העניין הזה בחיים שלך - האם את מחוברת למה שקורה עכשיו או שאת מונעת ונדחפת על ידי זכרונות העבר וציפיות וחששות מהעתיד.
זוהי כמובן שאלה מכשילה כי נראה לי שרובנו לא ממש מצליחים להיות כאן ועכשיו, אבל מאמינה ששם יכולה לנמצא לך תשובה.

בהצלחה....

[hr]

[b]מתלבטת[/b] (2006-02-14T23:17:35):
אורנה שלום ,
עבר זמן רב מאז שענית לי על שאלתי ובכל זאת רוצה להודות לך על שהקדשת לי מעצמך על אף שאיננו מכירות.
עברתי עם עצמי תהליך של חשיבה והבנתי שכרגע אין מקום בחיי לילד נוסף.
מעניין שהתובנה הגיעה דרך הברור מהכוון הזוגי , ומשם לאישי.
זאת אומרת בהתחלה הבנתי שבן זוגי לא בעניין ולכן ילד נוסף יצור מתח ביננו , זה היה האסימון הראשון .
בהמשך הבחנתי שגם אני כבר רוצה משהו אחר , סוג של חופש פעולה שלא מתאפשר בשנים של הריון וטיפל בתינוק- פעוט.
לפיכך , כבר אין סימן שאלה אלא התבהרות.
תודה!






[/spoiler]
[spoiler=טרודה – חינוך ביתי או מסגרת]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-02-07T20:19:57):
טרודה,

נראה שאתם נמצאים בתקופה די קשה. לך קשה, הוא כבר "שרוט", את מתענה בספקות, הוא מרגיש פגוע ודחוי.

אבל שמעתי גם משהו אחר - שטוב לכם בבית ביחד.

מה זה אומר? איך טוב לכם אם כל-כך קשה?
אלה לא שאלות ציניות. אלה שאלות שיכולות לעשות לך קצת סדר בראש - ראשית: להעריך את המצב בו אתם נמצאים באופן יותר מחובר למציאות. כי כרגע הצל שמעלים הקשיים כל-כך גדול עד כי אינך יכולה להבחין במה שמסתתר מתחתיו. עד כדי כך מאפיל הצל, שאת שוקלת לשלוח אותו לגן למרות שטוב לכם בבית.

וכאן אולי יש מקום לבדוק למה הצל כל כך כבד?
איך השאלות הללו נוגעות לך באופן אישי? האם את מכירה חוויות כאלה מעברך? או מהווה חייך? אילו שאלות הן מעלות לך? אילו הרגשות? תשובה לשאלות הללו עשויות לאפשר לך להפריד את הקשיים שלך מהקשיים של המתוק שלך. זה כבר יכול להקל עליו. כרגע נראה לי שהוא נושא על גבו גם את קשייו וגם את קשייך.

כשאלה יופרדו, כשאת תוכלי לזהות את עצמך בתוך כל הסוגיה הזאת, אני מאמינה שתוכלי גם למצוא את הדרכים בהן את יכולה לעזור לבנך. מנסיוני, פעמים רבות ברגע שהפרדנו את הקשיים שלנו מהקשיים של ילדינו אנו מגלים שאין צורך בעזרה שלנו - שילדנו מספיק חזקים ובעלי יכולת על מנת לפגוש את מה שמזמנים להם החיים.

בכל מקרה, אשמח להמשיך מכאן....

[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-02-11T17:15:51):
טרודה,

מקריאה של ההודעה הזאת אני מבינה שההחלטה להשאיר את המתוק בבית לא ברורה עדיין.

במקרים של התלבטויות ארוכות תווך אני תמיד אומרת (אורנה מצטטת את עצמה) שאין החלטה טובה או גרועה. יש החלטה.
נראה לי שבמקרים רבים הקושי של הילדים שלנו איתנו קשור להתלבטויות שלנו ולא לדרך בה בחרנו. כי כמו כולנו, כאשר המסגרת ברורה, אנחנו לומדים להסתדר בתוכה, אבל כאשר אין שום דבר להיאחז בו אנחנו לא מוצאים את עצמנו. כך גם ילדינו. הם זקוקים למסגרת ברורה. לא נוקשה, לא לוחצת, לא כופה - ברורה. וזה התפקיד שלנו, ההורים להעניק אותה לילדינו.

אז מה אני מציעה?
בחרי תווך של זמן והחליטי החלטה שתהיה בתוקף לפרק הזמן הזה. לא חשוב אם את בוחרת להשאיר את בנך בבית או מחליטה לשלוח אותו לגן.
מה שחשוב הוא מה את עושה בזמן הזה. בכל התקופה הזאת את עומדת מאחורי הבחירה שלך, סומכת על עצמך שהולכת בדרך נכונה, סומכת עליו שימצא את דרכו בכל דרך בה תבחרי. אין זה אומר שאת צריכה להתעלם מהקשיים שעולים בדרך. זה לא אומר שאת צריכה לדבוק בדרך זו למשך שארית חייך. זה אומר שבחרת להכריע כרגע במחלוקת ולפגוש את חייך ואת חיי בנך בתוך המסגרת של ההכרעה הזאת.

בכל מקרה, כל דרך צריכה מספיק זמן כדי שנוכל להתחיל להנות מפירותיה. ובכל אחת מהדרכים אפשר לקטוף את הפירות.

איך עושים את זה?
זאת השאלה הגדולה של החיים.

נמשיך מכאן....
[hr]

[b][po]טרודה אלמונית[/po][/b] (2006-02-14T23:02:25):
אורנה תודה רבה על התשובה עזרת לי מאד. יש לי מה לומר אך מתעצלת .לילה טוב




[/spoiler]
[spoiler=יפעת ו – תינוק קשור לאמא]
[b][po]יפעת ו[/po][/b] (2006-03-07T22:41:28):
שלום לך אורנה. נעים להכיר.
אני קוראת את הדברים החכמים שאת כותבת ורציתי לבקש איזו דיעה, עצה בשביל עצמי.
אני בת 32, אמא לתינוק בן 5 חודשים. הוא יונק בשמחה גדולה ומסרב לבקבוק. כיוון שאני איתו כל היום בבית (ללא שום כוונה לשנות את העניין) אני מרגישה שיש ביננו קשר חזק מאוד, לא רק ריגשי אלא אנרגטי אולי. כוונתי היא שהוא מודע בכל חושיו אם אני נמצאת או איננה, הוא מחפש אותי בכל פעם שאני יוצאת "מהפריים", מתעורר לינוק בדיוק בשנייה שאני מצטרפת אליו למיטה בלילה (ישן צמוד). בכל מקרה גם בעלי גורס כי הילד מודע לחלוטין אלי. עד כאן טוב ויפה (אני מקווה). העניין הוא שמסביב לוחצים עלי ומשגעים אותי "הוא יותר מידי קשור אלייך!" (היש דבר כזה קשור מידי לאמא??), "הוא לא יסמוך על אחרים", "ילד של אמא", "תלותי". וכד'. עכשיו להזכירך אנחנו מדברות על פיצקי בן 5 חודשים...
לדעתי הכל בסדר ואולי אפילו מצויין וטוב שכך הדברים. ילדי לומד לתת בי אמון ומתוך כך, מתוך ידיעה כי יש אמון, יש אהבה שאינה תלויה בדבר, יש אמא שתמיד תהיה (ואף "תישלוף" את הציצי) הוא ילמד לבטוח באבא, במשפחה מורחבת, בחברים ובעולם.
הייתי שמחה מאוד מאוד לשמוע את דעתך כי אנחנו מגדלים את הילד שלנו בסביבה שלא כל כך מבינה את מעשינו ומסבירה לנו עד כמה אנחנו טועים. האינטואיציות שלנו אומרות שכך צריך להיות, מצד שני יש יתרון ללמוד מעצות וטעויות של אחרים.
שוב תודה
וערב טוב {@
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-03-28T01:31:59):
יפעת,
מצטערת על שהתשובה מאוחרת.

ואם השאלה עדיין רלוונטית -
רוצה לחזק את ידיך. את מתארת התנהגות טבעית, גם אם לא הכרחית, של ילד בגיל כזה.
אם לך אין קושי עם זה, אין שום סיבה לדאגה.

האם תוכלי להסביר פניך למשפחתך ולמכרים שדואגים לך, כפי שאת מסבירה פנייך לבנך?
אמרה פעם אישה חכמה אחת (אמא לבת שמגדלת את ילדיה "באופן טבעי") שעלינו להתיחס להורינו בסבלנות כפי שאנחנו מתייחסים לילדינו. להסביר שוב ושוב עד שיבינו.


[/spoiler]
[spoiler=שי – חינוך לעצמאות]
[b]שי[/b] (2006-04-03T21:24:06):
שלום אורנה,

אני מתרשם מאד ממך ואשמח אם תוכלי לייעץ לי בעניין מסוים.

יונתן בננו לא מעסיק את עצמו. כמעט. הוא בן שנה ושמונה חודשים. יש לו אחות בת חודשיים וחצי.
הוא אהוב וחמוד, הולך לגן, מדבר היטב. מובן ומבין. הוא עצמאי ברצונותיו - הכל הוא רוצה לבד. ואנחנו מפרגנים לו מאד את העניין.

העניין הוא, כשהוא מגיע הביתה הוא צמוד אלינו וכל משחקיו הם אתנו. גם בגן הוא משחק במשחקים של אחרים. לוקח לעתים משחק מילד שמשחק בו. במהותו הוא אדם סקרן. ומתעניין. אך במגע עם חברה הוא מפתח תכונות של נסמך. איך ניתן לחנכו לעצמאות?

לעתים לא מעטות הוא גם בוכה - כמעט ללא סיבה - בכי מתסכל נורא. וגם לכך אין לנו פתרון.
הבכי היה ונשאר לפני שאחותו נולדה.
אשמח לשמוע את דעתך?
תודה
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-04-05T01:17:00):
שלום שי,

למה לחנך אותו לעצמאות?
מה לא בסדר איתו ככה כמו שהוא?

נראה לי שכדאי לכם לבדוק עם עצמכם, האם עצם ההתנהגות שלו מפריעה לכם, או שהדעות שיש לכם על ההתנהגות שלו הן אלה שמפריעות.

לעיתים קרובות, כשאנחנו עורכים בדיקה כזאת, אנחנו מגלים שלמעשה אין לנו קושי עם ההתנהגות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיי היומיום, אלא מה שמפריע לנו אלו הדעות שלנו על אותה התנהגות; דעות, אמונות או מחשבות שעשויות לעורר פחד ודאגה שמא משהו אצל הילד שלנו לא בסדר.

עניין נוסף שעשוי לעזור לכם להניח את דעתכם -
התבוננו בבנכם ובהתנהגותו. נסו להבין למה הוא זקוק. לא איך ניתן לחנך אותו - זאת אומרת, לא להלביש עליו את רעיונותיכם, אמונותיכם, דעותיכם - כל מה שבא מבחוץ לו, אלא להיפך. נסו לגלות מה הוא מביע ולמה הוא זקוק - זאת אומרת: מה עולה מתוכו.



[/spoiler]
[spoiler=אובדת עצות – טעות בעבר]
[b][po]אובדת עצות[/po][/b] (2006-05-07T23:13:07):
אורנה יקרה,


לצערי הרב עשיתי בעבר טעות חמורה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על חיי ועל חיי משפחתי הקרובה.
המעשה הזה (אינו פלילי חס וחלילה, אבל ללא ספק חטא בכל קנה מידה אנושי) נמצא במחשבותיי בכל יום וגורם לי תעוב עצמי עמוק.
כל התפישה שלי את עצמי השתנתה, אני בזה לי וכבר לא מעריכה את שיקול דעתי ואת אמות המידה המוסריות שלי.
(אני כועסת על עצמי במידה כזו שאני חוששת שהגוף שלי פשוט יפתח מחלה בכדי להעניש את עצמו).

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה.
האם יש לך רעיון? כיוון? המלצה?

תודה.
[hr]
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-05-08T08:49:55):
אובדת,

רעיון להתחלה - נסי לתחום את "הסיפור" הזה של חייך.
גם מבחינת הזמן - הרי הוא שייך לעבר,
גם מבחינת ההשפעה שלו על הווה חייך - אני מניחה שיש לו השפעה על חלק מחייך, לא על כל חייך,
גם מבחינת החלק שלו באישיותך - שוב אני מניחה שזהו פרט אחד מתוך כל מי שאת,
גם מבחינת ההשפעה שלו על אמות המידה המוסריות שלך - יתכן מאד שבתחומים רבים מחייך את כן נוהגת בדרך שמתיישבת עם ערכי המוסר שלך,
גם מבחינת ההשפעה שלו על שאר משפחתך - הרי הסיפור הזה הוא לא חזות חייכם.

הפרדות כאלו יוכלו לעזור לך לשים את הסיפור הזה בפרופורציות אחרות, שיאפשרו לך לחיות יותר טוב עם עצמך.
ומשם יתכן שתפתח הדרך שלך לקבל את עצמך, לקבל את נסיבות חייך, לקבל את מי שאת היית בעבר, את מי שאת היום, ואולי אף ללמוד מכך, ולהודות על מה שהיה ועל מה שיהיה, ולסלוח.

במילים זה לא חכמה לומר את הדברים הללו.
בחיים - התחילי מצעד ראשון, לכי לאט, צעד אחר צעד. אני מאמינה שברגע שתתחילי ללכת תתבהר לך הדרך היחודית שלך להגיע למחוז חפצך.
[hr]

[b][po]אובדת עצות[/po][/b] (2006-05-09T18:41:22):
אורנה,

תודה על התייחסותך המהירה!.
אני קוראת שוב ושוב את תשובתך
ותוהה מאיפה להתחיל את התהליך הזה.
שואפת ללמוד לחיות בהווה. להיות נוכחת באמת.
ולא לתת למחשבות ההלקאה העצמית על מה שהיה והחרדה לגבי מה שיהיה לאכל כל חלקה בי.

תודה יקירה.
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-05-28T00:34:51):
אובדת,
אם תקראי.....

מציעה שוב ללכת צעד צעד.
במקום ללמוד לחיות בהווה, לחיות את ההוה לרגע אחד. ואחר כך אולי לעוד רגע.

אני מאמינה שיש לך רגעים כאלה.
אולי יהיה נכון להתחיל לגלות אותם -
במקום להעלות על נס את הרגעים של ההלקאה העצמית,
לחרוז את רגעי החיים בהווה למחרוזת, ואותה לענוד על צוארך.

ימים טובים.


[/spoiler]
[spoiler=מרב – כניסה להריון, ביטחון עצמי]
[b]מרב[/b] (2006-05-08T23:28:23):
אורנה,
יש לי שאלה- יש לי בת בת אחד- עשר חודשים והיא עדיין יונקת, קשורה מאוד לשד ונהינת ממנו לעין שיעור.
אני רוצה להיכנס שוב להיריון ועל- מנת לעשות זאת עליי להפסיק להניק (אנני יכולה להיכנס ספונטנית ועליי לקחת הורמונים) אני לא מסוגלת לחשוב על לגזול ממנה את השד האהוב שלה בטרם עת ומצד שני אני לא רוצה לדחות בהרבה את הכניסה להריון.
מתיי יודעים שאפשר להפסיק להניק ומה ההשלכות של הפסקה מוקדמת?
האם לא אפגע לה בצורך בסיסי וחשוב?
תודה
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-05-28T00:42:59):
מרב,

נראה לי שכדאי לך לערוך ברור יותר עמוק עם עצמך. לשאול שאלות כמו:
מה מנחה את הרצון שלי להיכנס להריון,
מה [b]את[/b] מרגישה לגבי הפסקת ההנקה - ולא מה [b]ההשלכות[/b] לגבי זה.
איך את רואה היום את הצורך של ביתך בהנקה, איך [b]היא[/b] מביעה אותו, מה ההנקה משמשת [b]לה[/b] בשלב זה של חייה.

מציעה לך לבחון את השאלות הללו ברגע זה, כאן ועכשיו, ולא על פי ההשלכות העתידיות. ולבחון אותן מנקודת המוצא האישית ביותר - של מי שאת ושל מי שהיא ביתך, ולא בכפוף לאיזה ידע כללי, אמין ככל שיהיה.

בקיצור -
חזרי לעצמך. אולי תוכלי למצוא מישהו ולדבר איתו על הסוגיה הזאת. לא להתייעץ, לדבר, לבקש ממנו להקשיב לך. תוך כדי דיבור על הסוגיה, תוכלי להבין את עצמך ואת רצונותיך באופן יותר עמוק.

אשמח להאזין לך בדף זה.

בהצלחה

[hr]
[b]מרב[/b] (2006-06-01T02:29:50):
היי אורנה

תודה על תשובתך.

מה שבעצם אמרת לי זה- תביטי פנימה ותחפשי את התשובה נכון? כמה קשה אך יחד עם זאת נכון.
יש לי שאלה נוספת-
הדבר שהכי הייתי רוצה לתת לביתי הוא בטחון עצמי.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי חסרת בטחון והדבר פגע וממשיך לפגוע בכל תחומי חיי.
הייתי רוצה ללמוד מניסיונך - מהם הדברים שנותנים לילד בטחון עצמי?
האם זה שאני משמשת לה מודל של אדם חסר בטחון לא יכול להשפיע עליה לרעה?
הדבר מייסר אותי ולכן אשמח אם תנסי לענות.
תודה רבה.
[hr]





[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-06-04T19:51:37):
מרב,
[u]האם זה שאני משמשת לה מודל של אדם חסר בטחון לא יכול להשפיע עליה לרעה?[/u]

בכל מקרה את משמשת לבתך מודל. בעצם היותך אמה. ומתוך כך - אם את רוצה לשמש כמודל עם בטחון עצמי מצאי את הדרך להרגיש בטוחה בעצמך.
ואז תהיה לבתך הזכות לא רק ללמוד איך להיות בטוחה בעצמה - אלא יותר מזה - איך להתגבר על קשיים, שאני בטוחה שהיא תתקל בהם במהלך חייה.
הנה היא פגשה אמא עם קושי שתהגברה עליו. זוהי התנסות נפלאה!

[u]הייתי רוצה ללמוד מניסיונך - מהם הדברים שנותנים לילד בטחון עצמי?[/u]

מתוך כך, השאלה הזאת כבר אינה רלונטית.
אם את רוצה נוכל לדבר על הקשיים שלך.



[/spoiler]
[spoiler=נבט חיטה – אוכל של תינוק, שינוי נקודת מבט]
[b][po]נבט חיטה[/po][/b] (2006-05-28T14:48:58):
היי אורנה,
קראתי את הדף שלך ואת העצות הנפלאות שלך. קיבלתי המלצה חמה [po]משגית רי[/po] לפנות אלייך כי אני במצב נואש.
עצוב לי שנקלעתי לכדי סיטואציה שכזאת אבל אני ממש חסרת אונים. חוסר אונים שאני אמונה עליו. לוקחת על עצמי את האשמה.
בדיוק היום, בני הקט בן שנה וחמישה חודשים.
יונק.
ויונק.
לא שותה מים. וממעט לאכול אוכל מוצק. הכל מוצע לו כיד המלך. כוס קטנה. מים. אוכל. לא לוחצים. ולא דוחפים לפה.
הוא אינו לוקח בקבוק ולא מוצץ.
אני מתפקדת כמוצץ אנושי. כבקבוק. כמים. כמרגוע לעמל. ואני גמורה. <בוכה>
אני אשמה בכל כי הרגלתי אותו להיות שפוט של ציצי. הבאתי אותו ואותי למצב שאני לא מסוגלת לנתק אותו ואת עצמי מהציצי.
אני לא ישנה בלילות וגם הוא לא ישן.
בן זוגי רוצה להכניס אותו לבית תינוקות על מנת שיגמל. ואני רוצה להכניס אותו לבית התינוקות על מנת שיחזור לי המחזור.
אני חלשה. עצובה. עייפה.<שוב בוכה>
חושבת כל העת על הריון נוסף.
בני לא אוכל טוב. אין לו רצון וסקרנות להכניס אוכל לפה כמו כל פעוט בגילו. הוא מבקש ציצי כל העת ומאוד קשה לי להציב לו גבולות.
"את הבעיה" "אצלך הבעיה" זה מה שאני שומעת כשמתייעצת לגבי הסוגייה. כן, אני הבעיה ואני בבעיה גדולה.
מה עושים?
אני שבויה בתוך קונפליקט אדיר. חוסר רצון לגמול אותו לגמרי ומצד שני רצון עז לתפקד. כן לגמול אותו. להכין את גופי להריון נוסף. להתחזק. להתנתק מההתמכרות.
צר לי שאני כותבת מתוך סערת רגשות ולא בצורה מסודרת אבל מניחה או מקווה שתביני את רוח הדברים ותסייעי לי במעט.
אני ממש אבודה והאהוב הקטן שלי מרגיש זאת. נתלה עליי ולא מרפה. גם בלילה וגם ביום. כל המצב הזה משרה אווירה מאוד מתוחה בבית. בן זוגי עצוב. מכה על חטא שלא עמד על שלו (להכניס את נבט הקטן למסגרת, לתת לו בקבוק לסרוגין. ומוצץ. הוא לא "באופני" כמוני ואני מתחילה לחשוב שהוא צדק).
אנא סייעי לי.
מאד מודה לך.
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-05-29T16:29:51):
נבט,

את נשמעת ממש לא מרוצה ממצבך. והזכרת בדבריך הרבה תחומי חיים בהם את לא ממש מרוצה. לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה, מרגישה אשמה על העבר, מבולבלת לגבי העתיד....

בואי נצא רגע מנקודת הנחה שמה שהיה היה, ואת זה לא ניתן לשנות.
מה כן אפשר לשנות?
את נקודת ההסתכלות שלנו על העבר.
אולי יש מאחורי הדברים כפי שהם עוד סיבות שאינך רואה, שאינך אפילו מעלה על דעתך?
רק דוגמא קטנה - יש תינוקות שמתחילים לאכול מאוחר מאד. זה לא בהכרח קשור לאמא. זה קשור גם לתינוק. אחת הסברות היא שתינוקות אלה רגישים להרבה סוגי מזון וכך, על-ידי זה שהם ממשיכים רק לינוק, הם מגינים על עצמם. אחרי ששמעתי את הסברה הזאת קיבלתי הסבר להתנהגות של אחת מבנותי.

וזו רק דוגמא קטנה. העניין הוא שהמציאות שלך קשה מספיק מכדי שתוסיפי עליה גם את "כשלונותייך" בעבר, במיוחד שאת ממש לא יכולה להיות בטוחה שאלו אכן כשלונות.

התבוננות כזאת יכולה לעזור לך להוריד חלק מהמטען [u]האדיר[/u] שאת סוחבת על גבך.

נסי להתבונן במצב כפי שהוא היום באופן נקי מדעות קדומות, מרגשי אשמה, ממאבקים.
התבוננות כזאת עשויה גם להוביל אותך לדרך שבה ההווה יהיה יותר מתאים לרצונותיך.

מציעה לך לא להחליט כרגע, בתוך סערת הרגשות. לעשות קצת "סדר" בעניינים, ורק אחר-כך להחליט.
הורידי בימים הקרובים את כל המטלות שאפשר לדחות. נוחי כמה שיותר.

נמשיך מכאן...













[/spoiler]
[spoiler=פלונית – שינוי דפוס]
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-12-17T16:05:01):
אורנה שלום,
חיי המשפחה שלנו אוהבים נפלאים שיתופיים והרמוניים.
יש לנו 3 ילדים קטנים ואנחנו בבית. (המצאה מדהימה!)

אני מאוד רגישה להתייחסות כועסת של בעלי אליי.
ברור לי שתגובותי מאוד קיצוניות וזה נובע מיחסו הגרוע של אבי לאימי המושפלת בילדותי.

אני מיד כמעט שוברת את הכלים/ לא רוצה לראות אותו/ ושולחת אותו לחפש לו מקום אחר- שם אולי יהיה לו יותר טוב.

היום הוא אמר לי את המשפט "כל מה שאני עושה זה לא טוב" כשהערתי לו על לבושו לאחר ששאל את דעתי.
אין לי מושג מאיפה זה בא לו כי הייתה שבת, אמנם אינטנסיבית יחסית, אבל נהדרת.

הגבתי בקיצוניות האופיינית לי
לא יודעת איך יוצאים מזה
אודה לך אם תגיבי
[hr]


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-12-20T08:16:09):
פלוני אלמונית,

את מתארת מצב בו את נעולה בתוך דפוס שלא בהכרח קשור למציאות של חייך.
יתכן שהוא קשור לעברך -
[u]ברור לי שתגובותי מאוד קיצוניות וזה נובע מיחסו הגרוע של אבי לאימי המושפלת בילדותי.[/u]

אבל הוא בברור לא קשור להווה -
[u]חיי המשפחה שלנו אוהבים נפלאים שיתופיים והרמוניים.[/u]

איך יוצאים מדפוס מושרש היטב?
לא בטוחה שיש לי תושבה עבורך. היות והדרך [b]שלך[/b] לצאת מהדפוס [b]שלך[/b], טוב אם תעלה [b]ממך[/b]. אף אחד אחר לא יכול לדעת זאת בשבילך.

ובכל זאת?
מציעה לך להתחיל להתבונן ולזהות את הרגעים בהם את מרגישה חוסר קשר בין החוויה הפנימית למציאות החיצונית.
כשאת מזהה רגע כזה -
בחני את תחושות הגוף שלך - מתח, כאב, חולשה... וגם את מיקומן של התחושות.
בחני את הרגשותיך - נסי להגדיר אותן באופן הכי מדוייק.
בחני את מחשבותיך - אילו מחשבות עוברות בראשך ברגע כזה.

יהיה טוב אפילו לעצור לרגע את החיים ולרשום את כל מה שעולה מההתבוננות שלך.

מכאן, יתכן ויעלו לך התשובות מעצמן,
ואם לא,
נוכל להמשיך ביחד.


[/spoiler]
[spoiler=מזי – תנאים לחינוך ביתי]
[b]מזי[/b] (2006-12-30T18:42:26):
שלום אורנה, זה זמן רב שמבלי להכיר אותך ממש ראיתי אותך פעם אחת. אני מרגישה את נוכחותך בחיי רק מקריאה של הדברים שאת כותבת והנה עכשיו תורי להתייעץ. בני היה במעון מגיל 10 חודשים ולאחר מכן בגן עד גיל 3 ואז לאחר מעבר דירה החלטנו להשאיר אותו בבית והתקרבנו לרעיון של חינוך ביתי. כעת אנחנו בבית עם אחות נוספת תינוקת והוא בן 4. אנחנו גרים בעיר ואין לנו כל כך חברים שגרים קרוב אלינו אני ובעלי נמצאים עם הילדים כל פעם מישהו אחר (שנינו עובדים), לבני אין חברה כלל הוא נמצא רב היום בבית עם אחותו ואחד מאיתנו, בתקופה הראשונה בבית היה מאוד קשה אני הייתי עצבנית ואחר זמן מה העינינים נרגעו וכעת טוב לי. עם הזמן הוא נכנס למין פסביות כזו הוא שוכב על הספה הרבה מהיום ולא עושה כמעט כלום מדי פעם הוא מצייר , רואה סרט, משחק, אך כמו שאמרתי רב הזמן כלום.כמו כן הוא גם עצבני וחסר סבלנות כלפי כולם וגם אלים אני לא מפעילה אותו או מדרבנת אותו כמובן לפעול כי אני מאמינה בשיטת האנסכולינג, אם הוא פונה אני משתדלת להיות פנויה אליו כמה שיותר ( אבל אולי לא מספיק...) אולי הוא צריך ללכת לגן? בשביל החברה , לא שאני חושבת שמקומות כאלה זו ממש חברה אך הוא ממש בלי ילדים בגילו( שכחתי לציין חוץ מיום בשבוע שאנחנו במפגש, אך בשל המרחק רק יום בשבוע ) ויותר מזה הוא רק עם מבוגרים בעצם.אין לנו כסף לגן פרטי כלשהוא ואנחנו מאמינים בחינוך הביתי אבל האם זה מה שהכי טוב בשבילו כרגע?אני לא יודעת מה לעשות האם לגרום לעשות משהו, אני יודעת שגם בבדידות יש דברים חיוביים ואני בטח שלא שואפת שילדי יהיה מוקף ילדים כל הזמן אבל שוב, מה לעשות ??מצפה לתשובתך. תודה.

שכחתי לציין ואולי זה ברור, בני הוא ילד מקסים ויצירתי ויש לו דמיון ודמיונות לא מהעולם הזה, והוא חברותי מאוד מאוד, ואומר לי לא פעם ש"הוא רוצה איזה מישהו כמוהו שיהיה חבר שלו"...זה לא שהוא פסיבי מטבעו.
[hr]

[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2006-12-31T16:29:56):
מזי,

בואי לרגע ננסה להפריד את התחושות המלוות אותך בהתבוננותך בבנך, לבין שאלת החינוך הביתי.
נראה לי שיהיה קשה לבדוק את הסוגיות שאת מעלה, כשברקע נמצאת כל הזמן השאלה האם חינוך ביתי מתאים לבני.

נסי לקבל החלטה - כלשהי, למסגרת זמן קצובה. נניח שלושה חודשים.
ובמשך הזמן הזה לא לברר שוב ושוב האם חינוך ביתי הכי מתאים לבנך, אלא כיצד הזמן הזה יעבור הכי טוב לך ולבנך.

ובין אם את בוחרת להמשיך בבית, או לשלוח אותו למסגרת
נסי לנסח מחדש את השאלות לפרק הזמן הזה.

מה הכי מציק לך ביום יום עם בנך?
איזה הרגשות זה מעלה אצלך? עכשיו, בימים אלה?

מכאן נמשיך
[hr]


[b]מזי[/b] (2007-01-04T16:16:59):
אורנה תודה על התשובה, הדבר שהכי מפריעה לי ביום יום עם בני הוא עניין הפסיביות כשאני רואה אותו לא עושה כלום שעות רבות מפריע לי השיקוף שלי, שאולי אני בטלנית או לא עושה מספיק. (כמובן השאלה היא מה זה " לעשות" אבל לעיננינו, ) אני בטוחה בענין החינוך הביתי אך עדיין עולה בי השאלה מה מקום החברה בחיי בני? האם הוא צריך אותה או האם אנחנו מספיקים? כלומר אנחנו מספיקים בשביל לארח חברה זה לזה, משפחתינו הקטנה. מה שאני בעצם מנסה לברר הוא האם אני מפספסת משהו לא שואלת שאלה שצריכה להישאל או פשוט להניח שאם אני מסופקת וטוב לי אז טוב..
[hr]



[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2007-01-07T17:25:00):
[u]מפריע לי השיקוף שלי, שאולי אני בטלנית או לא עושה מספיק[/u]


מזי,
מציעה לך לעזוב כרגע את השאלות שעולות בקשר לבנך, ולהתמקד במה שמפריע לך.
השאלה שאת שואלת את עצמך - האם את בטלנית ולא עושה מספיק, היא שאלה נכבדה.
ואכן כפי שכתבת יש לה שורשים תרבותיים עמוקים.
אפשר להשאר ברובד התרבותי - ולברר מהי עשיה לעומת אי-עשיה.
האם עשיה היא דבר מה שמניב תמורה כספית? האם עשיה היא משהו פרודוקטיבי אחר, האם טיפול בילדים נחשב עשיה?
וכו......

ואפשר גם להשאר ממש בינך לבינך - ולבדוק את התנהלות היומיום שלך - היכן את מרוצה ומסופקת, היכן לא.
מה נמצא מתחת למחשבה שאת בטלנית - מה זה אומר עליך בעיני הקרובים לך, ובעיניך את?

ועוד ועוד שאלות מהכוון הזה.

מה מכל אלה מדבר אליך?


[/spoiler]
[spoiler=מהי מציאות]
[b][po]גיימס בונד[/po][/b] (2007-01-13T11:22:46):
שלום. פתחתי את הדף של אומגה 3,... ומה אני רואה שם, למעלה. ש...המציאות היא המדריכה לחיים הפנימיים שלנו.וואללה!!! גדול, אבל גם מסובך ...לא פשוט. ומהי מציאות?כבר שאלתי את השאלות האלה בדף שלי של העצמת ההתמודדות.... האם מציאות היא הראיה שלנו. ?האם היא [b]תבנית נוף מולדתינו[/b].? היא משתנה כל הזמן. האם החדשות בטלויזיה הם [b]המציאות[/b]? האם יש הגדרה למילה הזאת?


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2007-01-15T00:19:14):
גיימס,

איך אני יכולה לדעת? הרי כתבתי את זה מזמן, ומי יודע למה התכוונתי אז.

אבל אנסה לגלות מה אני מבינה מזה היום - וזה כמובן יהיה נכון ומדוייק בדיוק כמו הדברים שאת תביני מהמשפט הזה היום.

אני חושבת שהדוגמא של החדשות בטלויזיה היא מקום טוב להתחיל ממנו -
למעשה, מה שאנחנו שומעים בטלויזיה, ברוב המקרים אינו משפיע על חיינו באופן ישיר - אלה סיפורים רחוקים על אנשים רחוקים, ובכל זאת התגובה שלנו למה שאנחנו רואים יכולה להיות שונה מאדם לאדם, מעניין לעניין, ומרגע לרגע.
כל התגובות שלנו למה שאנחנו רואים בטלויזיה - אלה החיים הפנימיים שלנו, והם רלבנטיים לנו מאד.
למשל - אם עולות חרדות לנוכח הכתבה בטלויזיה - ראוי לנו לבחון את החרדות בחיים שלנו, בלי כל קשר לנושא הכתבה.
אבל לעומת זאת, אם עלתה בנו התענינות מיוחדת, לנוכח אותו עניין שעלה, ראוי שנבחן האם זהו רמז לכך שזה עניין חשוב מאד לנו עצמינו, ואולי כאן בסביבה מחכה היעוד שלנו להתגלות.
ואם עולה התקוממות - אפשר לברר האם זה מעיד על נטיתנו להתקומם, או שיש כאן באמת עניין מיוחד שנוגע לנו באופן אישי, אפילו אם כרגע זה לא נראה לעין...
וכו...

וכמובן שאותו הדבר בדיוק אמור גם לגבי המציאות הקרובה לנו - אנשים קרובים לנו, כאלה שמשפיעים מאד על חיינו, וכו'.
גם כאן, מעשיהם הם שלהם, אבל התגובה שלנו למעשיהם - זאת המציאות הפנימית שלנו.

מה זה מציאות?

מי יודע?


[b][po]גיימס בונד[/po][/b] (2007-01-15T07:36:14):
נכון. מי יודע? אבל מאוד מקובל היום להשתמש במילה הזאת. יש עולם פנימי לכל אחד, אבל הוא לרוב, מחשבות, דעות רגשות הוא לא המציאות. גם חדשות בטלויזיה הם נראים לי מובחרים על ידי צוות החדשות. אני מאמינה שכל יום קורים דברים יותר חשובים מבחינתי והם משום מה לא משודרים בטלויזיה .אז, מי יודע מהי, אבל היא חזקה.


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2007-01-15T15:12:44):
עניין שאני עוסקת בו לאחרונה:

לשאול את השאלות הנכונות.

ומה הן השאלות הנכונות?
מבחינתי, שאלה נכונה היא שאלה שלוקחת אותי הלאה. שלא משאירה אותי באותו מקום בו הייתי לפני ששאלתי אותה. זאת לא בהכרח שאלה "שיש" עליה תשובה.

"מה זה מציאות?" אני מרגישה שהשאלה הזאת לא מזיזה אותי.
לעומת זאת - מה קורה לי לנוכח המציאות? שאפילו שאיני יודעת מה זה מציאות, בכל זאת השאלה הזאת יכולה להניע אותי.

ולצורך העניין - מה שבחרו מפיקי החודשות להראות בתכנית החדשות היא סוג של מציאות שאף-על פי שאיני יודעת בדיוק מה היא, אני בכל זאת ממשיכה להתנהל מולה.



[b][po]גיימס בונד[/po][/b] (2007-01-16T09:16:50):
אני עוסקת הרבה בשאלה הזאת? הנסיון הקודם בראיית המציאות רק על פי האמונות שלי לימד אותי שכדאי להשקיע מאמץ בהבנת המושג.. אלך בנתיים לראת מה כתב על המציאות אברהם אבן שושן. מציא ות יכולה להיות גם קשה. אולי לא תמיד טוב לראותה כפי שהיא?


[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2007-01-16T15:07:30):
גיימס - הכנסי לכאן: http://www.headless.org/index.html

זה נשמע לי מאד מעניין.
זה חדש בשבילי, אבל מהתנסות קצרה אני מרגישה שיש כאן משהו.


[b][po]גיימס בונד[/po][/b] (2007-01-16T21:02:13):
במלון אבן שושן אין הגדרה של המילה. הוא לא מחדש . נכנסתי לאתר, אבל הם כותבים בהרבה שפות חוץ מעברית ורוסית. אני בארץ משנת 73. ברוסית יכולתי להסתדר.אורנה,את באמת אמא ל7 ילדים.? זה נשמע לי ענק, דמיוני, עצום...ועוד כולם בחינוך ביתי.? נדמה לי שהייתי משתגעת מרוב דאגות, כביסות ,הכנת אוכל וכדומה, אבל מצד שני, כאשר את לא צריכה לעמוד מול מורה וביקורת אין סופית של הצוות ה[b]חינוכי[/b] שבטוח שיש לו זכות והוא יודע יותר טוב ממך איך לחנך את ילדייך, זה מפנה מקום ואנרגיות להרבה דברים אחרים חיוביים.






[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2007-01-17T23:16:38):
גיימס,

[u]נדמה לי שהייתי משתגעת מרוב דאגות[/u]

זה בדיוק העניין.
מה שמשגע זה הדאגות, לא הילדים, ובודאי לא החינוך בבית.

ולעניין המציאות -
מה זה מציאות בשבילך?
אולי זאת שאלה יותר רלוונטית, מאשר מה אבן-שושן חושב עליה.


[b][po]גיימס בונד[/po][/b] (2007-01-18T11:23:42):
זו שאלת השאלות? לא רק זה, זו האמא של כל השאלות שלי בחיים. יש לי דעות משלי בקשר למציאות,לא הגדרת. אני גם פונה לספרות לבדוק: [b]מה אמרו החכמים[/b] אל תשכחי, עברית היא בכל זאת לא שפת האם שלי. לדעתי מה שקובע את המציאות. אלה המוחות של אנשים. לדעתי כמעט ואף אחד לא יכול לתפוס אותה בשלמותה.לדעתי, אם במוחו של אולמרט היתה תמונה יותר מציאותית של מצב הצבא היום, הוא לא היה ממהר כל כך לצאת למלחמה. הוא היה מסוגל יותר לחזות את תוצאותיה.
אני חושבת גם שמציאות זה דבר מתחמק, לא קבוע ומשתנה כל הזמן. מה שנכון היום לא בהכרח יהיה נכון מחר. אני חושבת שלמציאות יש קשר הדוק למטמטיקה. אני די טובה במילים ודי פוחדת ממספרים ולכן יש לי חשבון לסגור עם המציאות. אני שואפת עידוד מספר [b]תורת המשחקים[/b] שמבוסס על תאוריות מטמטיות, אבל כתוב במילים וללא נוסחאות מפחידות.זה נשמע קל, אבל לי יש תחושה שעונות המוח שלי צריכות להסתובב כמה פעמים בתוך הגולגולת שלי ,בשביל לראות מבפנים את מה שאני קוראת.
אלה דעותי , אולי מה שנקרא, סוביקטיביות. אולי הן גם לא משקפות את[b] המציאות[/b] מי יודע???
[/spoiler]

רציתי לספר שלפני כמה זמן קראתי את הספרון של החינוך הביתי, ויש טקסט אחד שלך שאני כל כך שמחה שיצא לי לקרוא. מדובר בטקסט גיל הבר-מצווה, ואנחנו ממש רחוקים משם (הגדולה בת 4 וחצי), אבל זה פתח לי פתח מחשבה לגבי טווח הגילאים האלה (שבדרך כלל בכלל לא מתייחסים לעומק לשנים האלה שבין ילדות לנערות) ואני ממש בטוחה שזה משפיע/ ישפיע עלי. לא יצא לי להיפגש בהרבה טקסטים כאלה, כל כך פשוטים וישירים אבל מחדשים, שאני מרגישה שפתחו לי כיוון מחשבה חדש (אופציונלי, כי אנחנו כאמור לא בגיל). אני חושבת שהרעיונות שלך מוכרים לי דרך אמא שלי, ככה שזה לא היה זר לגמרי אלא קצת מוכר, אבל בתוך קונטקסט וגם כתוב יפה ובעיקר מרגש.

אז תודה (התביישתי לכתוב, אבל אז חשבתי שאם אני הייתי כותבת משהו הייתי שמחה לדעת שאחרים נהנים ממנו)

במבי,
תודה.
זה באמת משמח אותי שמישהו נהנה ממה שאני כותבת, וגם נותן לי עוד מוטיבציה לכתוב.


אני חושבת שהרעיונות שלך מוכרים לי דרך אמא שלי
איך? אני מכירה את אמא שלך? או שאלה גם הרעיונות שלה?

<מסתקרנת>

איך? אני מכירה את אמא שלך? או שאלה גם הרעיונות שלה?

לא נראה לי (שאת מכירה). היא פשוט סיפרה לי כבר כמה פעמים שכשהיינו מתבגרים (אני חושבת שדיברה על גילאים יותר מבוגרים, אבל לא בטוחה) היו כמה חברות שניסו לבקר את הגישה שלה שבה היא לא תבעה מאיתנו לעזור בבית ו/או כלמיני דברים אחרים שאולי היו מקובלים אצל אחרים, ואיכשהו היא היתה בטוחה שלא יצא מאיתנו חרא של אנשים בסופו של דבר, או בטלנים או אטומים או לא עוזרים וכד'. הרעיון הדומה הוא באמונה השלמה בילדים והמבט עליהם כעל בני אדם, למרות הנטיה לשרוץ / להתבטל / להתבגר (שאלה דברים שיכולים להיות מקוממים, ואני בעצמי מאוד חוששת מהגילאים האלה כאמא, ויכול להיות שבגלל זה אני מאוד שמחתי לקרוא את הטקסט הזה)... המקום שמביט על הזמן ועל הגדילה אחרת (בעיקר בהקשר למה שנראה מבחוץ כבטלה וחוסר עשיה), זה מה שהיה נראה לי דומה (אין לי מושג איך זה אצלכם בענייני עבודות בית וכד'), רק נקודת המבט הזכירה לי את מה שאמא שלי סיפרה לי לגבינו. סליחה על כל הסוגריים, ככה יצא.

במבי,

גם אני גדלתי בבית שלא ניסו "לחנך" אותנו. ועניין זה היה לי מובן באופן אינטואיטיבי.
חיזוק לכך קיבלתי מספר שעוסק בחיי שבט הקונג! באפריקה, שם לא תובעים מילדים לקחת חלק בעבודה. כשהם מגיעים לגיל המתאים הם פשוט מתחילים להשתתף בציד וביציאה ללקט, מבלי ש"אימנו" אותם להשתתף, או לעזור.
ויותר מכך - כשהאנתרופולוגית שחקרה את חייהם שאלה את אחד הציידים למה הוא לא נתן לכמה נערים שהיו אתו להשתתף בציד, הוא אמר לה שזה מאד מסוכן ואין צורך לסכן סתם חיים של אנשים. זאת אומרת שגם "חינוך ואימון לגבורה" לא היו נהוגים שם.

ועוד מקור השראה - אחי יותם, שהיה ממקימי בית הספר להורים של מכון אדלר.
הוא אמר שני דברים בעניין זה -
אחד - אמנם בהקשר של שעורי בית, אבל שייך לעניין "אימון" ילדים לעבודה - הוא אמר שאין צורך לאמן ילדים להכין שעורי בית עכשיו, כדי שידעו לעשות זאת בעתיד. שצריך עושים ושלא צריך - לא צריך.
והשני - שלא ממש קשור אבל קצת כן - הוא אמר שאם יש משהו שהוא חשוב לנו, אנחנו צריכים לעשות אותו בעצמנו ולא לדרוש מהילדים לעשות זאת. זאת אומרת - אם חשוב לנו בית נקי, אז במחילה מכבודנו אנחנו צריכים לנקות את הבית ולא לדרוש את זה מאחרים.

את הדברים הללו שמעתי לפני כעשרים שנה, והם תמיד שמשו לי השראה, גם ברגעים קשים של תחושת עבדות לעבודות הבית, האוכל, הכביסה.......

אורנה תודה,

אני שמחה שיש לי אפשרות גם להיות פתוחה לרעיונות "אחרים" דרך הבית שבו גדלתי וגם דרך טקסטים כמו שאת כתבת. אין לי עדיין שום אג'נדה מוצקה, אני חושבת שאני אוהבת לגלות את הדרך שלי (שלנו) תוך כדי גדילה (אני בעצמי עדיין מרגישה לפעמים קטנה)...

_

למחרת

מילים: לאה גולדברג

הירוק היום ירוק מאוד.
והאפור היום אפור מאוד.
וקצת שחור ואין לובן בעיר.
והנסער היום נסער מאוד.
והעבר היום - עבר מאוד.
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח.
ומאוד לא פשוט לחכות.
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים.
אך הירוק היום ירוק מאוד

באהבה

אהלן אורנה
קראתי בעניין רב את הדיאלוג שלך עם נעמה (מהמדבר).
גם אני מתחבטת רבות בעניין ה"עיצוב" שדיברתן עליו...כל כך רוצה מצד אחד לתת לבתי (בת שלושה וארבעה חודשים) חופש מוחלט לחיות את חייה ומצד שני קשה לי לעמוד מנגד ולשתוק מלהביע דיעה או לנסות להניא אותה למשל מלהתחבר עם ילדים שהמפגש איתם עושה לה רע (ילדים שמרביצים לחיות למשל)...
אז, על איזו התבוננות את מדברת? על מה שזה עושה לי כשאני רואה איך בשביל להתחבר היא תעשה משהו שכל כך מנוגד לאופיה כמו לנסות להרביץ לחיה?
אשמח אם תוכלי להאיר את עיני
כוסמת

כוסמת,

על מה שזה עושה לי כשאני רואה איך בשביל להתחבר היא תעשה משהו שכל כך מנוגד לאופיה כמו לנסות להרביץ לחיה?
כן, גם.
בהקשר שלך עולה לי בעיקר השאלה - איזה מחשבות והרגשות המעשה הזה של ביתך מעלה אצלך.
ומכאן - יכולה ההתבוננות להתמקד בך - איךהמחשבות וההרגשות האלה משפיעות עליך. נסי להתבונן בגופך - היכן מתוח, מכווץ, לא נוח. וכן ברצף המחשבות ןהאסוציאציות שעולות. זה יכול להוביל אותך למקום בו את מפסיקה לשפוט ולבקר את ביתך, והשאלה יכולה לחזור בחזרה אליך עצמך.

הבנתי את מה שכתבת לי אבל, רגע, מה עם החתול המסכן הזה?
לתת לה להצטרף לילדה שמרביצה לו?
אני אבדוק פעם הבאה כשזה קורה מה מרגיש לי בגוף, אבל לא מאמינה שאוכל להתעלם מסבל של חיה וגם לא בטוחה שזה נכון...

כוסמת,
לתת לה להצטרף לילדה שמרביצה לו?

חס וחלילה.
אם ביתך מתנהגת בצורה שלא מקובלת עליך, הרי זהו תפקידך ובעיני גם האחריות שלך להניא אותה מלעשות זאת.
לדעתי כשמדובר בפגיעה במישהו אחר, אין שאלות.
כשמדובר בסוגים אחרים של התנהגות, אני תמיד בוחנת מאיפה "הלא מקובל" נובע אצלי. מנסיון שלי, במקרים רבים הוא נובע ממניעים זרים - תרבותיים חברתיים שאינם נותנים מקום לילדים. (אבל זו כבר סוגיה אחרת).

ההצעה שנתתי לך מכוונת בעיקר לתנועה שאת מגדירה אצל ביתך:
קשה לי לעמוד מנגד ולשתוק מלהביע דיעה או לנסות להניא אותה למשל מלהתחבר עם ילדים שהמפגש איתם עושה לה רע
אין זה אומר בכלל שאת צריכה לתת יד למעשים שמבחינתך הם "לא יעשו".

מיה,

תודה!

שלום אורנה -
מה שלומך? @}
אני ממשיכה לעסוק בשאלות הנוכחות, והפעם לא רק מול הילדים אלא פשוט מול החיים. אני מרגישה שקל לי מאוד להפסיק להיות נוכחת. הדוגמא הבולטת אצלי כרגע היא מצב של קריאה בספר - סיפור, רומן לא ספר עיון. אני כאילו "נלקחת" לתוך העולם של הספר לפעמים זאת מנוחה טובה אבל קשה לי מאוד לחזור. קשה לי לעשות את המעברים. אני מרגישה שבזמן הזה אני לא נוכחת בכלל אבל גם כשהפסקתי לקרוא בפועל, עד שהספר לא נגמר אני לא מצליחה להנכיח את עצמי חזרה. כמובן שיש מנגנוני הנכחה כמו קשיים של הילדים או קשיים של הגוף אבל נוכחות בשיטת הפטיש בראש היא לא מאוד פוריה עבורי, לא נעימה ולרוב אני מנסה לברוח ממנה.
צריכה להיות גם שאלה בסוף נכון?
האם יש לך קצה חוט לאיך לעשות את המעברים האלה? כרגע ניראה לי כאילו התשובה היחידה היא פשוט לא לקרוא ספרים כאלה. אבל אני חושבת שזה יותר מורכב. שהשיעור שלי פה הוא לדעת לקרוא ולמרות זאת להיות נוכחת או לפחות לעשות מעברים בצורה יותר נעימה. תודה.

חוה, שלום לך,
טוב לשמוע ממך...

בעצם את מתארת מצב שבו את ממשיכה לחוות אירועים מהעבר שכבר הסתיימו. ושוב אני מניחה שזה לא נוגע רק לקריאת הספרים, אלא מופיע בעוד תחומים בחייך, ואפילו בתחומים יותר מורכבים: למעשה כל מה שאנחנו מכנים בשם "טראומה", אלה אירועים שקרו בעברנו וממשיכים להתחולל בתודעתינו גם בהווה.

הנה תרגיל שיהיה מעניין לאן הוא ייקח אותך -
נסי לציין בפני עצמך - במילים, את ההתחלות והסיומים של הפעולות היומיומיות שאת עוסקת בהם. את יכולה להפריד את האירועים השונים גם לפי המרחב - עכשיו אני נמצאת בחדר הזה, עכשיו אני במטבח, וגם לפי הפעולות: עכשיו אני קוראת ספר, עכשיו הפסקתי לקרוא את הספר.
את יכולה לקחת את התרגיל הזה כהוראה גורפת, את יכולה להחליט על פרק זמן מסויים שאת מתרגלת אותו, או להגביל אותו לאירועים בעייתיים מבחינתך כמו קיראת ספר.

איך נראה לך?

מצב שבו את ממשיכה לחוות אירועים מהעבר שכבר הסתיימו
מאוד מדוייק. כמובן שזה לא נוגע רק לקריאת הספרים .מעניין שבדיוק בימים אלו אני עסוקה באירוע טראומטי שחוויתי בילדות. אני חושבת שעכשיו לראשונה מזה שלושים שנה אני יכולה להסתכל על זה כמשהו שהיה והסתיים ולהניח לזה. באופן מפתיע אין כאן תחושת שמחה או שחרור אלא רק עצב גדול ואולי זה אומר שאני בעצם עוד לא שם אבל אני כבר רואה את זה יכול לקרות.

אני שמה לב שהקושי שלי לעשות מעברים הוא בעיקר בשעות של מצוקה כאשר אני מוטרדת, כאשר אני מתכננת בלי שיש לי את כל הנתונים = אני עושה ספקולציות לא רלוונטיות בראש, כאשר אני כועסת, עצובה... יש בי משהו שרוצה לא להיות בכאן ועכשיו שרוצה לברוח. קשה לי להיות באינטראקציה חברתית ואני מרגישה פיזית איך הגוף קורא להתכנס בתוך פעילות שאין בה אנשים אחרים - ספר, מחשב, כביסה לא משנה מה וגם לא משנה מי. בזמנים אחרים אני הרבה יותר קלה למעבר. וזה עובד גם הפוך: שקשה לי ואני מחליטה לעשות את המעברים בכל זאת ולקבל את זה שעכשיו יש צורך אחר אז הרבה פעמים פחות קשה לי אחר כך. מצב הרוח משתפר.

אני אתנסה בתרגיל שהצעת ואספר לך איך היה. תודה .

הי אורנה,
כותבת להתייעץ איתך לגבי בני האמצעי. הוא נעשה אמצעי לפני כשנה וחודשיים ובתקופה האחרונה הוא נחווה על ידי שנינו (בעלי ואני) כבעל התנהגות כמעט בלתי אפשרית.
כשחשבנו על הדברים היה נראה לנו שהוא לא מקבל בכלל זמן איתנו. אני אישית מרגישה קושי גדול מאז שהקטן נולד, הוא לוקח את כל כולי, הטיפול בו, בתמרונים וגם כשכבר יש קצת זמן עם האמצעי בא הגדול ומייד מבקש להצטרף.
מה עושים ואיך עושים ??

בינתיים, האמצעי, שהוא גם ככה ילד עם רגישויות תחושתיות ואחרות, הקצין את ההתנגות שלו כל-כך שקשה מאד להתקרב אליו. אני מרגישה בסוף כל יום שרוב ההתמודדויות שלי או נקודות המפגש שלי איתו היו כל-כך לא נעימות ולגמרי נטולות אהבה מלווה...

אשמח לעצותייך, כאן או בדף הבית שלי, תודה.

טוב, בעקבות הפניה אלייך והעובדה שאני חולה, ויש לי הרבה זמן הגיגים (וטיפה פחות סבלנות למחשב וכו'...) נפלו לי עוד כמה אסימונים לגבי הילד שלי.

מיום שהוא נולד הוא היה לי לא פשוט. אני זוכרת שאמא שלי מהר מאד חרצה עליו את הדין: "הוא היפראקטיבי" ועוד כל מיני לאורך הדרך.
נכון, הוא לא צייתן, הוא ממש לא מהילדים ההמושמעים. משהו שלכאורה אני צריכה להיות נורא שמחה עליו. יש לו עולם משל עצמו, הוא יודע טוב מאד מה הוא רוצה והוא פועל להשגתו ושום דבר לא יפריע לו בדרך.
אבל ביומיום, אין לי תמיד את הפניות והסבלנות לאפשר לו להיות מי שהוא.
במיוחד כשזה כרוך במגע עם אחרים. כשהוא היה מאד קטן, הרגשתי שאני חייבת להיות לידו במפגשים בגני משחקים וכו', כדי להיות שם ברגע שהתסכול יעביר אותו על דעתו וכו'. היום אני הרבה פחות יכולה לעשות את זה. הקטן והבית תובעים את שלהם.

מעבר לזה, אני שמה לב איך צללנו להגדרות של "תפקידים" והלבשנו עליו את תפקיד הקשה, הלא ממושמע, העקשן וכו'.
אני לא רוצה להמשיך עם זה ככה. בימים של ראות צלולה אני רואה את היופי שבו את עומק הרגש ואת הדברים הנהדרים שהם הוא (אותם דברים בדיוק שביום אחר אלין עליהם...). כשחשבתי על הדברים נזכרתי שמייד אחרי הלידה הוא דווקא היה ממש בסדר, רק אחרי כמה חודשים התחיל הקושי...

אני מרגישה שהסביבה (בדגש על משפחה קרובה) מוסיפה כמובן לקושי שלי בהערות המתמידות שאנחנו לא מחכנים אותו ולא שמים לו גבולות וכו' וכו' ...

בתוך תוכי אני יודעת שיש לי הרבה על מה להודות לו ולבורא שהביא לי אותו. הוא אחד ממנועי הלמידה הגדולים שלי. אבל כרגע, אני מרגישה קצת כמו סומא בנתיב הלמידה הנ"ל...

רסיסים,

מה בעצם את מבקשת?
האם הקושי הוא באמת בהווה - זאת אומרת שהחיכוכים איתו קשים, או שעל המציאות העכשוית רובצת דאגה מפני העתיד?
ודאגה כזו יכולה להיות דאגה מפני החיכוך הבא, או דאגה ממה יהיה איתו כשהוא יגדל, איך הוא יסתדר וכו'...
וכאן אני חוזרת לשאלה - מה את מבקשת בהווה?
איך את רוצה לראות את היומיום שלכם?

מצד אחד - נראה לי שיש כאן ציפיה שהוא "יהיה בסדר" - כמו כולם, והוא לא כזה. הוא אחר. יש לו צרכים אחרים, רצונות ברורים....
ומצד שני - יתכן שמרוב שאת "מבינה" אותו את מתקשה לעמוד מולו באופן ברור עם הצרכים שלך, הרצונות שלך....

אז אני כאילו אומרת כאן דבר והיפוכו - אבל המשותף לשני הדברים הללו הוא היכולת לפגוש את הילד שלנו כאדם. אני אדם, אתה אדם, ואנחנו נפגשים כאן, אמנם על רקע של קירבת דם, אמנם על רקע של תפקידים (אמא ובן) אבל לפני הכל ואחרי הכל אנחנו שני בני אדם שיוצאים למסע משותף.

והמשמעות של הדבר הזה גם טומנת בחובה דבר והיפוכו - מצד אחד כדי לפגוש אותו כאדם נפרד עלינו להכיר בצרכים המיוחדים שלו, ומצד שאני כדי לפגוש את עצמינו כאדם עלינו להכיר את הצרכים המיוחדים שלנו.

ויש כאן כאילו סתירה - כי אני מאמינה שבסופו של דבר מה שטוב בעבור הילד טוב גם בעבור אמו, ולהיפך. ולכן את יכולה להתחיל ממך או ממנו - זאה לא משנה. בסופו של דבר תגיעי לאותו הדבר.
זאת אומרת - שאם את מזהה שאת זקוקה לגבולות יותר ברורים בקשר שלכם, ותאפשרי לו לפגוש את הגבולות שלך מתוך תחושה שלמה, זה יהיה הטוב ביותר בעבורו.
ולעומת זאת אם את מזהה שאת זקוקה לדבר ההפוך - להגמשת הגבולות שלך, ותאפשרי לו לפגוש את זה ללא פחד מצידך - זה יהיה הטוב ביותר בעבורו.
ולא רק בעבורו אלא בעבור כל בני המשפחה.

מדבר אליך?

תודה אורנה

אורנה
אני קוראת את דברייך לאפרת.
ושוב דברים מתחדדים לי.

כיף שיש אותך!!!
תודה

דברים מתחדדים_ גם לי.
תודה_

_כיף שיש אותך!!!
תודה_
@}

שלום אורנה!! אמרת לי בטלפון לחפש את ה"שלם" היום אני לא מדברת על אותו השלם שהיה בשיחה. אני מדברת על שלם אחר. השאלה שלי היא למרות שכאילו אני יודעת את התשובה..האם ה"שלם" שלי יכול להיות שונה מאוד מ"שלם" של משהו אחר. התשובה כאילו...לכל אחד יש את ה"שלם" שלו.הרי נכון שאני צריכה להיות שלמה עם עצמי קודם כל.עכשיו אשתמש בספר של דוסטויבסקיי "הנלכאים והנדכאים" בספר הזה מסופר על ילדה שמתה ממחלה וגם במותה היא לא סלחה לאביה. זאת היתה הבחירה שלה. זה היה ה"שלם" שלה...בספר הילדה מקבלת ממני אישור מלא לבחירתה. במציאות אני רוצה לתת אישור דומה לילדה שבי. אני לא רוצה שכנועים על כמה חשוב וצריך לדעת לסלוח. אני רוצה את ה"שלם" שלי. הלב שלי והמוח שלי נותנים לי את האישור, אבל חשוב לי לשמוע את דעתה של אמא ל 7 ילדים!!!

גימס,

אני לא רוצה שכנועים על כמה חשוב וצריך לדעת לסלוח. אני רוצה את ה"שלם" שלי. הלב שלי והמוח שלי נותנים לי את האישור, אבל חשוב לי לשמוע את דעתה של אמא ל 7 ילדים!!!

אבל בכל זאת מנקר לך ספק קטן, ואת מבקשת לשמוע את דעתי.
כנראה שהמשהו הזה לא לגמרי שלם.

אני חושבת שהשאלה היא האם "השלמות" הזאת עושה לך טוב. האם ההיאחזות בכעס מביאה לך שלווה ורגיעה, האם זה מאפשר לך להמשיך את חייך קלה ושמחה?

אם כך - הכעס שלך מבורך.

ואם לא.
ואם הכעס מושך אותך למטה, מושך אותך לעיסוק בעבר, מעייף אותך, מבלבל אותך, ממשיך לשלוח אותך החוצה לחפש את התשובות אצל אחרים -
אולי זאת לא השלמות שאת מחפשת.

לסלוח ,זה לא "השלמות" שאני מחפשת וזה לא יעשה אותי שמחה וקלה. לא פגשתי אנשים של 100 אחוז חיים בשלווה ורגיעה.

גימס,

אין לי מושג מה זאת השלמות שאחריה את מחפשת. וכנראה שגם את לא לגמרי יודעת. כי אם היית יודעת כבר היית שם.

אולי זה יהיה נכון לברר לעצמך מהי ההרגשה שאותה את מחפשת.
מנסיוני אני יודעת שבמקום שאני מרגישה קלה, שמחה, שלווה, רגועה, בטוחה - שם אני מרגישה שלמה.
ולכך כיוונתי אותך.

אבל בהחלט יתכן שהתחושות שאת מפרשת כשלמות בעבורך הן שונות לגמרי.
לאן, אם כן, את חותרת? אחרי מה את מחפשת?

הצעה: נסי לחשוב על אנשים שאת לא סולחת להם. מה את מרגישה בגוף? האם נעים לך ונוח לך? איך הנשימה שלך? איך מתח השרירים?
יכול להיות שהגוף יכול להיות "מורה דרך" בעבורך.

לדעתי אני לא מחפשת "שלמות" בכלל. אני לא מאמינה בהרמוניה מושלמת. אני מאמינה שיש החלטות שאני שלמה איתן ויש החלטות שאני לא שלמה איתן.אני מאמינה בהתלבטות, בלשאול שאלות, בחיפוש, בדרך, בשיקול דעת. אם בין שתי החלטות אחת תעשה אותי שמחה 60 אחוז ושניה תעשה אותי שמחה 40 אחוז אז אבחר בזאת שתעשה אותי שמחה 60 אחוז.בכל החלטה אשלם מחיר. אבחר את זאת שהמחיר יהיה קטן יותר.

גימס,
יש כאן אולי אי הבנה.

גם אני ממש לא מחפשת שלמות.
הכוונה היתה להרגשה שאת שלמה עם חייך, עם מעשיך.

ויש כאן משהו להבין - התחושה הזאת לא אומרת שאין כאב, או קושי. גם בהחלטות שאנחנו לגמרי שלמים איתן יש לפעמים כאב וקושי. אבל כשהבחירה שלנו לא באה ממקום שלם, ממקום שכל הזמן בודק מה היה יכול לקרות אילו בחרנו אחרת, או מקום ששואל: האם ההחלטה הזאת נכונה?" אז אנחנו לא באמת יכולים "חהיות" באופן מלא עם ההחטה שלנו. וחלק מהכאב והקושי, ובודאי שהסבל שאנחנו מרגישים נובע מכך.

לעומת זאת, כשאנחנו שלמים עם הדרך שלנו אנחנו לא נמצאים כל הזמן בהתלבטות של מה היה יכול להיות אילו, וזה אומר שאנחנו נמצאים כאן ועכשיו - עם כל ההשלכות של הבחירה שלנו. אז אנחנו גם מוצאים את הכלים לפגוש את כל מה שבא. בין אם זה כאב או שמחה.

ובהקשר הזה נראה לי שאת יכולה לבחון את עניין הסליחה. אם את מרגישה שלמה עם אי הסליחה. את מרגישה שזה מביא טוב לחיים שלך, שזה מוביל אותך לבחירות נכונות יותר, להרגשה טובה יותר, באמת אין סיבה לסלוח.

ושוב אני מציעה לך לפנות לגוף - בררי עם עצמך מה הכעס על אותם אנשים מייצר אצלך בגוף - אילו תחושות.
את גם יכולה מנגד לחשוב על אנשים שאת אוהבת, מעריכה ולא כועסת עליהם, ולבחון אילו תחושות עולות מהגוף בשעה שאת חושבת על אנשים אהובים.

מתי את מרגישה יותר נוח?

אני לא חושבת שאני נמצאת "כל הזמן" בהתלבטות. עם "סבל, כאב,וקושי" אני לא חושבת שאני שואלת את עצמי " מה היה אילו?" אם מילה "כעס" היא חלק בלתח נפרד ממילה "לסלוח" אז אולי אני טעיתי. אולי מדובר לא בסליחה, אלא במשהו אחר, שאני עוד לא יודעת להגדירו.אם הייתי מרגישה את התופעות הגופניות של כעס , היתי רצה במהירות האור לסלוח, אפילו יותר בשבילי. זה לא זה.... היו וישנם מסביבי הרבה מאוד אנשים כמו עורכי דין, מנהלי חשבונות, יועצי מס, רופאים, גננות, מורות, פקידי בנק ועוד ועוד.וגם מכרים וידידים. את כל אחד מהם אני שואלת משהו לפי הרקע שלו ולפעמים הם שואלים אותי. אני לא שואלת אותם ואת עצמי "כל הזמן" אני לא שואלת אותם "להיות או לא להיות?" ותמיד, אחרי שאני מקבלת תשובה, אני חוזרת אל הלב והמוח שלי, כי בסופו של דבר אני הוא הרופא, העורך דין והרואה חשבונות הטוב ביותר בשבילי.( וזה דוקא מאוד מסתדר לי עם המושג מהאתר שאני כל כך אוהבת" הבית במרכז")

גימס,

נשמע שאת שלמה עם עצמך. שאת שלמה עם בחירותיך בחיים, שאת שלמה עם דרכך.
ובכל זאת יש לי הרגשה שאת עדין שואלת.
מהי, אם כן השאלה?

והשאלה הזו, אם תוגדר, לא בהכרח צריכה להיות מכוונת אלי (על-אף שגם זה אפשרי) או החוצה - אלא פנימה, לתוכך.
כמו שכבר כתבתי, אני מגלה שכאשר אני שואלת את השאלות הנכונות, אני מצליחה לנוע.
ותנועה היא חיים.

תודה, אורנה!!! "אין לב יותר "שלם" מלב שבור"....כתבתי קטע והוא נמחק מעצמו. עכשיו באמצע הכתיבה התקשרה יועצת מבית ספר. בואי נעבור לנושא הבוער באמת, בבקשה. אנחנו עושים תהליך לקראת האישור "און ליין" זה קרה כרגע וקשה לי קצת להתמקד. אשתדל לשחזר את השיחה. יועצת: האם בנך כבר לא יגיע יותר לבית הספר?" אני: "ראיתם כמה אני השקעתי, אין לי שליטה על הכול." יועצת: "זה נכון, אבל בעבודה שלי האינטרס שלי שבנך יגיע לבית ספר. אני: "אני לא מבקשת שיתוף פעולה מבית ספר, אבל לפחות שלא תהיה התנגדות, הרי זו היתה הצעה שלכם". יועצת: אנחנו לא יכולים להמליץ על חינוך ביתי, אנחנו חייבים להודיע לקבסית. זה צריך לעבור דרכם." הסכמתי שיודיעו לקבסית. היא אמרה שאני לא בדיוק שתפתי פעולה עם גורמים קהילתיים כמו פסיכולוגים ופסיכיאטרים. ושהיא חייבת לכתוב את זה במכתב שלא ברור מספיק למה לבני יש מה שהיא קוראת לזה "סקול פוביה". אמרתי לה שבני קיבל רכיבה טיפולית על סוסים ועוד דברים אחרים באופן פרטי. ואנחנו בוחרים את המטפלים שלנו. היא אמרה שזה בסדר. שאלתי האם היא מתכונת שבשביל אישור ממשרד החינוך צריך יהיה "לברר עם גורם מקצועי למה יש לבני סקול פוביה?" היא אמרה "בדיוק". התחושה שלי שהם רוצים להרגיש "בסדר" ומין הוכחות שלא בגללם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר. בקשתי שקבסית תודיע לי מתי הביקור שאנו נחכה לה. עכשיו בני ואני מקבלים שיעור נוסף ב"התמודדות מול מערכות". את ההחלטות שלי אני עשיתי, אבל לכם יש נסיון רב שנים מול מערכת החינוך. אשמח לשמוע מחויותיכם. אני יודעת מראש שאשלם איזשהו מחיר, אבל גם בתוך מערכת החינוך שלמתי מחיר כבד וזו היתה החלטה שלי.

גימס,
אני יודעת מראש שאשלם איזשהו מחיר
מה המשמעות של המשפט הזה? על איזה מחיר את מדברת? איזה מחיר כבר שילמת?


שאנו נחכה לה
הצעה: קבלי את פניה בנעימות, ברוגע, בסבר פנים יפות. הקשיבי היטב לדבריה, נסי להבין אותה ואת המקום שממנו היא באה.
שאלי שאלות, דברי בנימוס, קחי לך את הזמן לחשוב על מה שאת אומרת. השתמשי במילים טובות.

מילים טובות שאת אומרת מרגיעות גם אותך. מביאות גם אותך למקום אוהב. בכל מקרה אווירה טובה בעת השיחה תשפיע טוב גם על התוכן.

בני ואני מקבלים שיעור נוסף ב"התמודדות מול מערכות"
לפעמים מה שמפריד ביננו ובין ההרגשה הטובה אלו מחשבות או אמונות שאנחנו אוחזים בהן.
כשאני קוראת את המשפט הזה מיד נוצר אצלי הרושם שחוויתם כבר הרבה קשיים מול המערכות, שאתם "מתכוננים" לעוד קרב במערכה הזאת. אני מרגישה מתח, פחד, חששות.

ואם לא היית חושבת שז עוד שעור בהתמודדות מול המערכת - איך אז היית מרגישה לקראת הפגישה עם הקבסית?

שלום לאורנה!!! לפני כשנה וחצי קרה אירוע בבית ספר שעד .היום קשה לי לדבר עליו.הייתי ממש במלכודת. מצאתי את חדווה באנטרנט, היא נתנה לי את הטלפון של יונת, ואז פתאום היו לי שותפים להתמודדות. אז הוצאתי את בני ל4 ימים מבית ספר, עוד לא כל כך ידעתי ועיכלתי את רעיון החינוך הביתי, אבל כבר אז כאילו נפל לי האסימון. יונת חשבה שזה רק כי היה מן משבר בבית ספר ואני לא רצינית בנושא חינוך ביתי. זה לא רק אבל זה גם ואולי אפילו בזכות המשבר , למרות שהיה קשה מאוד וזה המחיר ששילמנו. ליונת יש רצף שיחתי של כשנה וחצי מאז. בקהילה שלכם, את, חדוה ויונת זה לא סודי וגם כתבתי לא מעט על כך באתר. זה בקשר למחיר במערכת החינוך.
כן,אני אקבל את הקבסית כאורחת מאוד רצויה, עם קפה ועוגיות ורצון למצוא חן ולהיות כמה שיותר "נורמאלית" מבחינתה.
עברתי בחיי הרבה קרבות.קשה לי להיות תמימה. ולהאמין ברצונה הטוב של קבסית, אעשה כמיטב יכולתי.לדעתי אסור לשכוח שזו לא תהיה סתם שעת קפה לשיחת הא ודא, למרות שאשתדל שהיא תהיה דומה לשיחה נעימה כל כך.

שבשביל אישור ממשרד החינוך צריך יהיה "לברר עם גורם מקצועי למה יש לבני סקול פוביה?" היא אמרה "בדיוק".

זה לא נכון. אין קשר בין דרישות שרירותיות לבין קבלת האישור.
הדבר היחיד שאת בטוח צריכה בשביל האישור הוא חתימה של האבא. זה עדיין לא מבטיח שתקבלו אישור, אבל בלי זה אי אפשר.
משרד החינוך לא ימצא "סיבות מוצדקות" לחינוך ביתי כי זה כמו להגיד שגם ילדים אחרים במערכת צריכים לעבור לחינוך ביתי, אם גם להם יש את אותן הסיבות.

מציעה לדחות בנימוס כל דרישה שמחייבת אותך להוצאת כסף, זמן או עצבים מיותרים, וכל מה שמזיק לילד לפי שיפוטך -- זו האחריות שלך כלפיו. כן תצטרכי להגיש תוכנית לימודים ומכתב בקשה, אבל לכל השאר אפשר לסרב. אם תקבלו אישור או לא -- זה תלוי בעיקר במצב הרוח של הפקידים ולא במצב הניירות בתיק שלכם.

גימס,

אני מבינה שעברת דברים לא פשוטים עם בנך במערכת החינוך.
איני מקלה בזה ראש.

אני גם מבינה שאת "למודת קרבות" - וזה בדיוק המקום שלדעתי את יכולה לעשות בו שינוי.

איני חושבת שאת צריכה להוריד ראש, להתחנף או לוותר על הטיפול המסור שאת מעניקה לבנך - חס וחלילה.
אני אומרת שכאשר את משנה את ההתכוונות שלך ממלחמה לשלום, את יכולה להשיג בדיוק את אותם דברים ללא המתח, הלחץ, הפחד והמחירים הכבדים של מלחמה.

נסי לדמיין את הפגישה שלך עם הקבסית כשאת נכונה לקרב ונוקטת בתכסיסי הגנה כאלה או אחרים שאת בוחרת לעצמך:
ורצון למצוא חן ולהיות כמה שיותר "נורמאלית" מבחינתה - כמו זה למשל. אז את מפחדת, לחוצה, לא בדיוק יודעת מה הדבר הנכון לעשות.

ולעומת זאת נסי לדמיין את הפגישה עם הקבסית בלי המחשבה הזאת שזה הולך להיות קרב. איני יודעת איך תרגישי אז. אולי גם את אינך יודעת, אבל נסי לדמיין.

כשאת מעידה על עצמך שאת למודת קרבות - כל ההתכוונות שלך בקשר עם הממסד היא לקרב. לעומת זאת אם תצליחי לדמיין אפילו לרגע את המגע שלך עם הקבסית מבלי המחשבה על קרב, תוכלי ללמוד גם אופציה אחרת.

ואז תוכל להיות לך אפשרות לבחור את התנהגותך ואת מעשייך, ולא תהי נשלטת בידי הקבסית. זאת תהיה הבחירה החופשית שלך לנקוט בכל האמצעים שלדעתך יביאו אותך למטרה שלך.


קשה לי להיות תמימה. ולהאמין ברצונה הטוב של קבסית,
את לא צריכה להאמין ברצונה הטוב של הקבסית. אין לך שום שליטה על רצונה של הקבסית. השליטה היחידה שיש לך היא על הרצון שלך, על המעשים שלך, על ההתנהגות שלך.
כשאנחנו מתמקדים בעצמינו אנחנו חוסכים הרבה זמן, אנרגיה ועגמת נפש. כי בכל מקרה אין לנו שום שליטה על מעשיו, מחשבותיו או כוונותיו של מישהו אחר.


לפני כשנה וחצי קרה אירוע בבית ספר שעד .היום קשה לי לדבר עליו.
אם אני מבינה נכון, האירוע הזה הוא שהוביל אותך לחפש דרכים חדשות ומתאימות יותר לחינוך של בנך. את יכולה לראות את התועלת של האירוע הזה? למרות היותו כל כך קשה ומכאיב, הוא זה שבזכותו את נמצאת כרגע איפה שאת נמצאת. תחשבי כמה דברים חדשים למדת, אנשים חדשים פגשת, כמה הבנות מעמיקות לגבי החיים שלך והחיים שלך בנך נוספו לך בעקבות האירוע הזה.

לפעמים אנחנו צריכים ניעור רציני כדי לעשות שינוי שבסופו של דבר יוביל אותנו לטוב יותר.

אורנה ממחשב אחר

תודה לאורנה, תודה ליונת. אני לא כל כך מפחדת מקבסית. זה קצת מעציב אותי שאדם זר יבוא לבית שלנו...זו מן חדירה לפרטיות שלי ושל ילדי. והחוק לא רק מרשה, אלא דורש שיעשו את זה.זה לא מצב כל כך "טבעי" זה בזבוז זמן חיים יקר שלי ושל ילדי. זה דורש קצת משחק מבחינתי...לא ממש יציאה לקרב צחצוח חרבות. אבל ידעתי שזה שלב ואעשה את המקסימום לעבור אותו בשלום.אני מבינה שהקטע הקשה ביותר הוא להשיג את הסכמתו של האב בכתב לחינוך ביתי.נראה לי שכאן אצטרך להשקיע את מלוא היצירתיות.. אני מדברת על אקס...אבא של ילדי. לפי הבנתי ללא הסכמתו אין הרבה סיכויים שאקבל אישור לחינוך ביתי.אני שואלת עכשיו 1) מתי להתחיל לכתוב תוכנית חינוך? 2) מתי להגיש את הבקשה? 3) אם לא אקבל אישור לחינוך ביתי ובני לא ירצה ללכת לבית ספר, הרי לא אכריח אותו...מה קורה במצב כזה?
על אבא צריך לעבוד כבר עכשיו...ובצורה כזאת שלא ירגיש שעובדים עליו ויש לי מעט זמן..רק שארית הקייץ. הוא בטוח שבני ילך לבית ספר ב1 לספטמבר . אני כבר חושבת על פתרונות אפשריים.אני חושבת איך אני אעשה את זה. עלי שוב לעשות דברים בלתי אפשריים.נראה לי שנגיעה באיזה יום למפגש חינוך ביתי בישוב שלכם.
הנהלת בית הספר מתקשרת לאבא של ילדי. חשוב להם לקבל את אי הסכמתו. הם עושים "עבודה בעיניים" ומציעים לו לקבוע פגישה יחד איתי ובפגישה הזאת כבר יהיה להם קל מאוד לעלות על חילוקי דעות.הוא אומר לי שהוא כל כך רוצה לעשות זאת בשיתוף פעולה איתי ושם בפגישה אני אוכל לעלות את הדברים שמפריעים לי ולדבר עליהם.אני שומעת את זה ולא יודעת אם לבכות או לצחוק.זה גם אפשרות להוציא ממני את אי שביעות רצון מבית ספר שהם "בודאי" יטפלו בה.אני מרגישה שהם שמו לו את הדברים בפה...אבל כיוון שהוא כל כך הדגיש את הרצון לשיתוף פעולה איתי אז ביקשתי ממנו ,למען שיתוף הפעולה הזה, לבוא איתי למקום מסוים בצפון, אולי לשוחח על נושאי החינוך שעכשיו כל כך מעסיקים אותנו לטובת בננו.הוא הסכים.עכשיו אני מתכננת את השלב הבא. שוחחתי עם חדוה בטלפון והיא הזמינה אותנו.מפה אני לא יודעת. הראש שלי עובד ללא הפסקה. תל אביב היא עיר ישנונית לעומת המוח שלי.

על אבא צריך לעבוד כבר עכשיו...ובצורה כזאת שלא ירגיש שעובדים עליו ויש לי מעט זמן..
זאת גישה שלא מזמינה טוב. את לא צריכה לעבוד על האבא של בנך. הוא אביו וצודק לפחות כמוך לגבי דרך החינוך שלו. את לא תצליחי לשנות את אבא של הבן שלך, כמו שלא תצליחי לשנות את הקבסית או את בית הספר או את חוקי המדינה.
לילד הזה יש שני הורים והמאבק ביניהם פוגע בו עצמו יותר מאשר בכל אחד, והרי הילד, הוא זה שאת רוצה בטובתו. אז אם את רוצה בטובתו של הילד, אם את רוצה שאביו יתחיל לכבד אותך, את עמדותיך ואת בחירותיך בענייני חינוך הילד - התחילי לכבד אותו. אל תנסי לעבוד עליו ולמרוח אותו. התחילי לפגוש אותו בגובה העיניים. אינך יודעת טוב ממנו מה נכון לבנכם המשותף.
עד שלא תשני את הגישה שלך לאב בנך את תמשיכי להלחם, תמשיכי להרגיש מותקפת, תמשיכי להיות מותשת מכל המלחמה הזאת. והרי את כבר יודעת שבהסכמת האב טמון המפתח לקבלת אישור.

אז ביקשתי ממנו ,למען שיתוף הפעולה הזה,
שיתוף פעולה זה לא שאת אומרת מה לעשות והאבא יסכים. הוא לא חייל שלך. הוא האבא ויש לו מילה לא פחות מלך בחינוך הבן - והנה ברצון הזה לקבל אישור הדבר ממוחש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
שיתוף פעולה יהיה הסך הכל שנולד משתי הגישות - שלך ושלו. כל עוד את רק מחפשת איך "לעבוד" עליו ולשכנע אותו שדרכך היא הדרך הנכונה - למען היושר שלך עם עצמך, אל תקראי לזה שיתוף פעולה. אני הייתי מכנה את זה בשם: מניפולציה.

הראש שלי עובד ללא הפסקה
כי את מניפולטיבית, כי את לא הולכת ישר, כי את נלחמת, כי את לא מקשיבה. אלה גוזלים זמן וכוח.

הצעה: מצאי דרך לטפל בעצמך, להרגיע את עצמך, השקיעי את הכוחות שלך ואת הזמן שלך בטיפול עצמי. כל דבר אחר שאת עושה הוא בריחה ממי שהכי הכי זקוק לך בעולם - את עצמך.

אורנה, לדעתי חלה אי הבנה. יתכן מאוד שאם לא היתי רואה את התמונה גם אני הייתי כותבת דברים דומים לשלך. משהו כמו: את לא ישרה, מניפולטיבית, גוזלת זמן וכוח.אלה דברים קשים .בשביל להגיע למה שאני רוצה להגיע , אני צריכה את הסכמתו של אב. אני בהחלט מסכימה עם זה. כאשר משהו לא מסכים ,עלי להשקיע יותר אנרגיות,מחשבה וגם עבודה בלהגיע להחלטה משותפת. בדבריו אני רואה את המניפולציה שבית הספר עושה דרכו. סיפרתי לך על האירוע הקשה שקרה בבית ספר. לא היה לזה שום קשר למלחמות שלי, להיפך, הדבר קרה ורציתי להמשיך הלאה., כי בחיים יש משברים. משלא שכח הוא הבית ספר. כאילו הקורבן הופך לנאשם.זה גרם לי לתהות בקשר למסגרות חינוך.שנה וחצי הם לא הקשיבו ולא שתפו פעולה ודי זלזלו ברגשי ההורים וגם ילדים.אני מכירה הרבה סיפורים דומים לשלי.עכשיו בית הספר רוצה לצאת נקי מהסיפור והוא משתמש באב בשביל להשפיע עלי דרך"שיתוף פעולה" שבעצם לא קיים.
תארי לעצמך מצב שסוריה ואירן היו תוקפים אותנו ולא היה לנו צבא חזק בשביל להגן על עצמינו. על ילדינו חלק הכי גדול בתקציב המדינה אנו משקיעים בבטחון. חלק גדול מחיי עבדתי כאחות מוסמכת ועזרתי להמון אנשים...כי באישיות שלי אני יותר אחות רחמניה ולא דוקא אביר לוחם. עצם ההחלטה ותחילת התהליך מעמידים אותי במצב רגיש ולא תמיד בעמדת כוח, לכן אנא, תנסי להבין.

אורנה, בהרבה מקרים אני דוקא מאמינה "שחשוב וצריך לדעת לסלוח"...ולו רק בשבילי...אני סולחת.!!!

גימס,

מכיון שפנית אלי, אני יכולה לענות לך רק עם הכלים שלי.
אני יודעת שאלו דברים שלא נעים לשמוע. אני יודעת שהם קשים.
אני אומרת אותם בלב שלם, גם כי חוויתי אותם אצלי - בכל מקום שאני מאשימה מישהו בחוסר הקשבה אני יודעת שאני זאת שלא מקשיבה. בכל מקום שאני חושבת שמישהו עושה מניפולציות אני יודעת שזאת אני שעושה מניפולציות. וגם בעבודה שאני עושה עם אנשים אני נוכחת לראות שוב ושוב איך לקיחת אחריות אישית במקום התלות במעשיהם של אחרים, מחוללת מפנה שלעיתים נחווה כקסם של ממש.

לא תמיד זה נעים לגלות שאנחנו אחראים למה שקורה בחיים שלנו. לפעמים זה ממש מביך, ואפילו כואב.
אבל אני מאמינה שכל אותם דברים שהכי מכאיבים לנו בחיים, דוקא שם יש לנו הזדמנות ע-נ-ק-י-ת לעשות שינוי.

על פי מה שאני שומעת ממך, את דובקת בדרכים המוכרות לך וממשיכה להרגיש לא בנוח, עמוסה, תשושה, מתגוננת.
אז אם כל מה שאת מכירה לא עובד, יתכן שכדאי לעשות איזה שינוי בגישה, לא?

אם דברי אינם נעימים לאזניך, אולי יש לשקול מחדש את קיומה של השיחה הזאת.
אין לי אף לא שמץ של כוונה לפגוע בך. מתוך נאמנות לעצמי ולשיחה איתך אני אומרת את דברי.
אבל באמת אפשר בכל רגע להפסיק.

אם את עדין רוצה להמשיך בדרך הזאת, אשמח להתייחס לתגובתך האחרונה.

גימס, קראת לי אז באתי
לאיזה מין תגובות את מצפה? מה את רוצה מהדיון הזה?

אורנה,את כאילו ענית לעצמך"בכל פעם שאני מאשימה מישהו בחוסר הקשבה אני יודעת שאני זאת שלא מקשיבה. בכל מקום שאני חושבת שמישהו עושה מניפולציות אני יודעת שזאת אני שעושה מניפולציות וגם בעבודה..." האם את באמת חושבת שמשהו שלו, רגוע ושלם היה מאשים משהו במילים האלה שלך: את מניפולטיבית,את לא הולכת ישר,כי את נלחמת,כי את לא מקשיבה, אלה גוזלים זמן וכוח.הרי אנחנו בכלל לא מכירות. אלה דברים קשים, אבל כמו שבעצמך אמרת, נשמע לי שאת אומרת אותם לעצמך.אורנה, חס וחלילה גם אני לא רוצה להעליב ולפגוע...ואני בטוחה ש ממך הרבה אנשים למדו הרבה דברים חיוביים.כמו שכתבתי בדף שלי," אין אנשים מושלמים... ואני לא מצפה ממך שתהיה מושלמת" את תוקפת אותי. אני בוכה...אני רוצה שגם לך וגם לי יהיה טוב. אורנה, אני אוהבת גם לקבל עזרה, אבל גם לעזור לאחרים....אם יש משהו שאני יכולה לעשות...אם את רוצה מולטיויטמין או ויטמין מסוים או תוספת מזון, אשמח לשלוח בלי קשר לכסף. בשביל רצון לעשות משהו טוב ומשמח, כי אני מעריכה אותך וגם אחרים בקהילה .בשביל מה אנו צריכות להאשים אחת את השניה.

גימס,
תודה על העזרה שאת מציעה לי.
כשאמצא לנכון אפנה אליך.

תודה על השיעור שלמדתי בשיחה איתך.
תודה על נדיבותך.

כל טוב.

_כשהבחירה שלנו לא באה ממקום שלם, ממקום שכל הזמן בודק מה היה יכול לקרות אילו בחרנו אחרת, או מקום ששואל: האם ההחלטה הזאת נכונה?" אז אנחנו לא באמת יכולים "חהיות" באופן מלא עם ההחטה שלנו. וחלק מהכאב והקושי, ובודאי שהסבל שאנחנו מרגישים נובע מכך.
לעומת זאת, כשאנחנו שלמים עם הדרך שלנו אנחנו לא נמצאים כל הזמן בהתלבטות של מה היה יכול להיות אילו, וזה אומר שאנחנו נמצאים כאן ועכשיו - עם כל ההשלכות של הבחירה שלנו. אז אנחנו גם מוצאים את הכלים לפגוש את כל מה שבא. בין אם זה כאב או שמחה._

אני קוראת וקוראת וקוראת והמילים מהדהדות לי בדיוק במקומות הכי בוערים כרגע (תודה לך ולג'ימס על ההזדמנות...וסליחה על ההתפרצות)
.
אני משקיעה כל-כך הרבה אנרגיה בהגנה ובבדיקה האם טוב לי בבחירה הנוכחית שלי ? ונזכרת כמה הייתי לא מרוצה גם בבחירות שלי בעבר. מתחילה לזהות איזה דפוס, נטיה של כל הזמן להיות עסוקה במה שעוד לא ניסיתי. או שאולי זאת בעצם הדרך לזקק את הרצון האמיתי הטהור שלי ?? אבל עייפתי מלשגע את עצמי...

אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות. שני הגדולים כבר הרבה יותר עצמאיים והקטנצ'יק שואב אותי אליו ואני גומרת את היום ממש מותשת וחסרת כוחות. יש רגעים שאני מצליחה להנות מהכל אבל הרבה פעמים אני שומעת קול קטן שמהדהד לי בראש: "זה לא כיף לי, זה לא נעים לי" או "זה מה שיצא ממל בסוף ?" - איך מנקים את הרעשים האלה ? או אולי איך נעזרים ברעשים האלה ??

היה לי עוד קצת זמן לחשוב על הדברים.

בהתחלה הפניתי אצבע מאשימה אל עצמי או ניסיתי לקחת את האחריות האישית ולהגיד שאני זו שלא מצליחה לתת לתינוק שלי לגדול מתינוק לפעוט.
אבל אחר כך חשבתי עוד וראיתי איך שוב, אני נותנת למשהו חיצוני לשבש לי את כל המערכות.
הקטן (בן שנה וארבע) ואני עוד לא נפרדים ליותר משעתיים-שלוש וגם זה בגיבוי של אבא שלו בלבד.
זה שונה מהילדים הקודמים. לבכור כבר היה אח שני בגיל שנה וארבע ושניהם נכנסו למעון סביב 6-8 חודשים.
בילד הזה בחרתי אחרת ואני כל הזמן בוחנת את הבחירה הזו שלי. בחרתי וציפיתי שדברים יתנהלו אחרת מאיך שהם עכשיו. חשבתי שבגיל הזה ההנקה תהיה הרבה פחות משמעותית עבורו ועבורי. וככל שאני דשה וחופרת בזה יותר אני מבינה שגם הוא וגם אני עוד לא כל-כך מוכנים ובשלים לשחרר זה מזו וזו מזה.

יש לי פגישה בשבוע הבא בתל-אביב, יכול ליצור פרידה של 6 שעות ביננו ואני אחוזת חיל ורעדה.
אני מסתכלת על עצמי בעיניים של מתבונן חיצוני ותוהה האם השתגעתי ? מה הסיפור שלי ? למה אני לא יכולה להפרד ממנו ל- 6 שעות (שלא לדבר על לצאת בערב) אני קושטת את עצמי בשאלות האלה - אולי בעיקר כדי לבדוק שוב ושוב את המקום שלי והבחירות שלי.
ומצד שני משהו בתוכי תוהה, אולי אם אתרחק טיפה, הוא יתחיל סופסופ לאכול מוצקים יותר מסודר ? אולי עצם הנוכחות שלי (כמו שהאמנתי עם הגדולים יותר כשהיו בגיל צעיר) לא מאפשרת לו לטעום דברים חדשים ??

הרעש הזה משגע אותי ואני משגעת אותו. אני מלאה בלבול שמוביל לתסכול שמתנקז לכעס שגורר ייאוש ואכזבה...

היי אורנה
מזמן לא שוחחנו.
תודה על הדיאלוג האחרון שלנו,הוא קידם אותי עוד כמה צעדים בדרך להבנת עצמי

מנסה לחשוב על אנשים שאני אוהבת ומעריכה כדי להציע להם להתארח בביתנו הריק,(לרגל חופשה משפחתית במרכז)
ונחשי מה? עליתם בגורל...
נשמח לארח אתכם בביתנו שבבאר אורה,בין ה-8 ל-11 ליולי. (יש סיכוי שיתפנה כבר ב-4/7,חברה צריכה עוד להודיע לי)
אם מתאים לכם לנפוש קצת בערבה ועדיין-10 דקות מאילת,מהים... מוזמנים
אנחנו נשמח לנשמות טובות שידאגו לגינה ולכלבה שלנו.

אורנה יקרה,

רציתי להגיד לך שוב תודה על שיחתנו בקשר לכניסה להריון. היא היתה משמעותית לי, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו.
@}

רסיסים,

קצת באיחור....
הרעש הזה משגע אותי ואני משגעת אותו. אני מלאה בלבול שמוביל לתסכול שמתנקז לכעס שגורר ייאוש ואכזבה...

הצעה: השארי ברעש. אל תנסי להבין אותו או לגרש אותו, השארי שם. הרגישי אותו בגוף, תני למחשבות שמייצרות אותו להיות. התבונני בגוף, התבונני במחשבות. בכל פעם מחדש חזרי לגוף. איפה את מרגישה את זה בגוף? איך את מרגישה את הנשימה שלך כשחולפות בראשך מחשבות כאלה?

ההשהיה של הפעולות האוטומטיות שלנו (מציאת פיתרון, נסיון להבין...) יכולה לפנות מקום למשהו חדש לצוץ.
אולי זה לא קורה מייד. אולי זה לא קורה בפעם הראשונה. צריך לתת לך את הזמן לנקות את התגובות האוטומטיות.

הצעה הפוכה: נסי למצוא את מוקד הרעש. להעלות את הפחד, לחפש מה נמצא מתחתיו, מה נמצא מתחתיו, מה נמצא מתחתיו......
לאן את מגיעה?

נעמה,
תודה רבה על ההזמנה.
דוקא בימים האלה אנחנו קשורים מאד לבית - אורחים חשובים מחו"ל.

תודה!

תמרוש,

טוב לשמוע.

תודה.

הי אורנה. תודה על המילים וההכוונה.
אני מגלה דפוס עקבי שלי שנוטה לראות כל הזמן רק את מה שעוד נשאר לי לעשות ומתעלם לגמרי ממה שכבר עשיתי .
אני חושבת שהרבה מהרעש נובע מדפוס של ביקורתיות ופרפקציוניזם וצורך אדיר בשליטה ובוודאות. אני מרגישה שהדברים מתעוררים ביתר שאת כשאני לקראת איזה קפיצת מדרגה, איזה הרפיה משמעותית וכולי מתמלאת בפחד של לפני ההמראה ומולי מצטברים הררים של "צריכים" ו- "אסורים" ועוד כל מיני כאלה. חברה טובה אמרה לי השבוע שבבסיס אני בעצם נורא קונפורמיסטית ורק במקרה אני מוצאת את עצמי עושה כל-כך הרבה דברים שנתפסים כחריגים וקשה לי עם המתח האינסופי שבין הרצון שלי להיות "טובה ומרצה", "כמו כולם" לבין הצורך בנאמנות לעצמי ולתהליך שאותו אני עוברת.

• -

כתבתי לך בעבר לגבי האמצעי שלנו. אני כותבת אמצעי ויודעת שהוא כבר הרבה זמן עובר משבר "אמצע" נורא משמעותי ואני מתקשה להענות לקריאות שלו. הוא זועק אליי באמצעות פעולות שמשיגות "תשומת לב שלילית" ושוב אני מרגישה איך אני נכנסת למחול שדים ולא מצליחה לצאת ממנו. הוא עושה מעשה, הכעס גואה בי, אני מאבדת עשתונות, הוא מבטיח להשתדל (כאילו שהוא בכלל יכול...) וחוזר חלילה. והכי נורא הוא שלמרות שנאי מבינה שהוא צריך יותר זמן לבד איתי, בסוף היום, מרוטה וכועסת אני רק רוצה פחות ופחות להיות איתו.
אני אשמח לכלים שיוכלו לעזור לי להתחבר למקום האוהב ולהתרחק מהמאבק המתמיד ביני לבינו (יש פה הרבה עבודת אגו שלי והרבה רעש של "צריכים" - האמצעי הוא ילד שלא מוכן שמישהו יגיד לו מה לעשות, בשום מצב ובשום מקרה...).

תודה

הי אורנה,
רציתי לשמוע קצת את דעתך בעניין:
הגדול שלנו, בן 4.5, ילד שאוהב מאוד להיות בבית, להיות עם אבא ואמא, וכמעט תמיד יעדיף את זה על פני משחק עם חברים. וכשהוא הולך לחברים הוא מבקש שנבוא איתו, שנלווה אותו, ומסביר שהוא מרגיש ככה בטוח יותר. אם אני אכן באה איתו, הוא בדרך כלל מחפש אותי כשמשהו עם החבר/ה לא הולך חלק, ואז הוא מתיישב לי על הברכיים ושואל אותי "מה נעשה עכשיו?".
השאלה הזאת, מה נעשה עכשיו, חוזרת כל היום, כל היום, כל היום... וכשאני עונה "כרגע אני שוטפת כלים/אוכלת/מיניקה... מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" או "אולי תנסה לשאול: מה אני אעשה עכשיו?" הוא מתעצבן, ואומר "אני רוצה שתציעי לי משהו כיפי!". הדברים שהוא אוהב: שנקרא לו סיפורים, שנשתולל, שנשחק איתו - תמיד דורשים אקטיביות מצדנו. לעתים רחוקות הוא מעסיק את עצמו. חוץ מאשר על המחשב, שאת זה הוא היה מוכן לעשות כל היום, אבל אנחנו מגבילים אותו לפעמיים ביום לזמן מוגבל.
הוא אכלן בררן מאוד, וכל ארוחה כרוכה ב- תציעי לי- "אבל אתה יודע מה יש" "אני צריך שתציעי לי".
לפני השינה הוא רוצה להירדם תוך כדי הסיפור. אנחנו מנסים להרגיל ולהתרגל לשני סיפורים ולא יותר, כי אנחנו נורא מתעייפים, אבל הוא רוצה יותר מזה, והשינוי קשה לו.
אנחנו במשאים ומתנים כל היום בין הרצון שלו לשלנו. המון פעמים הרצון שלו הוא על חשבוני, ולהיפך. כאילו אין לנו אינטרס משותף. זה כואב לי. אני מתגעגעת לפעמים להרמוניה של תחילת דרכנו יחד, שכל הרצונות והצרכים היו משותפים, אבל אני גם כמהה מאוד למרחב ולעצמאות. (אני מנסה לומר שאני לא חושבת שאני היא זאת שלא משחררת).
מה אני רוצה? (שואל המרגיעון)
שי ואני חושבים שחסר לנו מרחב לעצמנו. אנחנו רוצים יותר זמן בערב, אנחנו רוצים יותר מרחב ביום. שנינו מרגישים חנוקים מהתשומת לב הבלתי פוסקת שהוא מבקש (ואחותו הקטנה לומדת את דרכיו). שנינו קיווינו שזה יקרה לבד, שהוא צריך אותנו כל כך צמוד וחזק כי זה מה שהוא צריך, וכשהוא יוכל הוא ישחרר. אבל בינתיים נוצרו דפוסים שלא טובים ולא נכונים לנו.
ויש לנו צורך לשנות.
אנחנו מנסים, ומוצאים את עצמנו כועסים הרבה, מצפים לכל מיני דברים שלא קורים, וחוזרים על עצמנו כמו תקליטים שרוטים.
אני חושבת שאחד הקשיים שלי הוא הבלבול: האם באמת צריך לתת לו כמה תשומת לב שהוא מבקש, ויום אחד הוא יהיה שבע ומרוצה ויפליג לדרכו? או שאולי בנתינה הזאת שכחנו את עצמנו, והתמזגנו בו עד כדי כך שאין ממש נפרדות? ואיך עושים "דיאטה" של תשומת לב, בלי לפגוע?
הספקות שעולים אצמי קשורים גם לחינוך הביתי (יעני, אולי אני שומרת עליו יותר מדי, ואם הוא היה "יוצא", הוא היה מבשיל מהר יותר).


אז מה אני רוצה?
קצת סדר במחשבות, קצת שקט באגף רגשי האשמה ואולי איזה כיוון מחשבה חדש שיפתח משהו.

(לא התחשק לי לכתוב בשם המלא, אבל בטח הבנת. ענת ושי, הורים ליותם)

אם לא מתאים לך לכתוב מגילות ואת רוצה לענות לי בעל פה בטלפון ובתשלום, תגידי (לא מובן מאליו בעיניי להקדיש זמן לצרות של אחרים )

רסיסים,

אני חושבת שהרבה מהרעש נובע מדפוס של ביקורתיות ופרפקציוניזם וצורך אדיר בשליטה ובוודאות.
נראה לי שזה המקום שממנו צריך להתחיל. איך אפשר להתחיל להתיר את קשר הפרפקציוניזם?
יש המון דרכים טובות.

אבל ברור שזה לא קשור לילדים או לחינוך הביתי. זה עניין שלך עם עצמך.
אני יכולה להגיד לך להתחיל מכך שתקבלי את עצמך כמו שאת.
אני יכולה להגיד לך לוותר ולהניח.
אני יכולה להפנות אותך לגוף ולשחרר דרך שם.
אני יכולה להגיד לך להודות.

בקיצור - קיימים באמת אין ספור שערים אל הלא נודע, אל חוסר הודאות, אל חוסר השליטה, אל השחרור, אל האמונה.

איזהו השער שקורא לך?

אני אשמח לכלים שיוכלו לעזור לי להתחבר למקום האוהב ולהתרחק מהמאבק המתמיד ביני לבינו
"כלים פשוטים" מארגז הכלים של קרן סטרנג' - מומחית בהחייאת ילודים שהשתתפתי בסדנא שלה לפני כמה חודשים.

ליצר הפרדות
אחרי שאת נרגעת, וכבר לא כועסת על בנך -
שבי איתו בשקט, הסבירי לו שהכעס שלך לא שייך אליו. הוא אמנם מרגיש אותו וחווה אותו, אבל הוא לא קשור אליו.
אמרי לו שאמנם כעסת אבל עכשיו את כבר רגועה. את כבר לא במצב רוח רע. לא מרחפת מעליו "סכנה".

אחרי שאת מבהירה לו את ההפרדה במרחב - בינך לבינו
ואת ההפרדה בזמן - מה שהיה ומה שעכשיו,
חזרי שוב ושוב על כך שאת אוהבת אותו בכל דרך אפשרית כמה שיותר פעמים.

אלה כלים שלא נותנים מענה לבעיה עצמה, אבל לפחות ממקדים את ההרגשה הרעה רק בזמן הכעס ומנקים את האוירה בין לבין.

עכשיו תארי לך שאת כועסת רק מעכשיו ולא סוחבת את הכעס מיומיים, שבועיים או עשרים שנה אחורה - איך יראה הכעס שלך?

את המילים הללו את יכולה לומר גם לעצמך בלב אם קשה לך לומר אותן בקול רם. את תראי שאחרי זמן מה תוכלי גם לומר אותם בפה מלא. וחוץ מזה הילדים שלנו שומעים גם את מה שאנחנו לא אומרים.

ענת,

אולי הבלבול שלך, הוא המקום שממנו כדאי להתחיל.
ואחת מנקודות הבלבול קשור לזמן. מהדברים שלך עולה שאת עושה דברים בהווה למען העתיד. ואז למעשה את אף פעם לא כאן. כי את תמיד עם הראש שלך במה יהיה - או בפחד, או בטוב שעשוי להיות אם רק....

המקום הזה - אי הנוכחות הזאת כאן ועכשיו לא מאפשרת לך לפעול "מתוך" המציאות. את פועלת על פי המחשבה שלעיתים רחוקות קשורה למציאות.
כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות כאן ועכשיו, ממש, גם בגוף וגם בראש, אנחנו יודעים מה לעשות. אנחנו פשוט יודעים. אבל לשם כך צריך להרפות מהרבה מחשבות ורעיונות ולאפשר לעצמנו להיות כאן ועכשיו.

אחת הדרכים היעילות היא למקד את תשומת הלב בגוף.
אפשר לעשות זאת ברגעי מנוחה, אבל גם ברגעי "משבר". למקד את תשומת הלב בגוף, להיות מודעים לתחושות שעולות מהגוף, לא לברוח מהתחושות הלא נעימות - מה שקורה לנו הרבה. פשוט להיות.

השהות הזאת מאפשר לתגובה חדשה לבוא. אין צורך לחשוב עליה, היא פשוט יכולה להוולד דרך ההקשבה הזאת לתחושות הגוף.

כמובן שזאת דרך שדורשת אימון ותרגול - כמו כל דבר. לא תמיד מיד בהתחלה מצליחים להתמקד בתחושות הגוף, לא תמיד מיד עולה התשובה.
זה תהליך.


אפשר להתחיל מכאן.

מדבר אליך?

לגבי יעוץ אישי - לבחירתך.

תודה אורנה.
מדבר אליי, כן.

תודה אורנה, ברשותך אני מפתחת את הנושא השני -

_אחרי שאת נרגעת, וכבר לא כועסת על בנך -
שבי איתו בשקט, הסבירי לו שהכעס שלך לא שייך אליו. הוא אמנם מרגיש אותו וחווה אותו, אבל הוא לא קשור אליו.
אמרי לו שאמנם כעסת אבל עכשיו את כבר רגועה. את כבר לא במצב רוח רע. לא מרחפת מעליו "סכנה"._

אני מרגישה שבמילים האלה נעשית הפרדה מאד ברורה בין המעשים של הילד למי שהוא. ושם אני תקועה. אני מתקשה להזדהות באמת עם הטענה שרק ההתנהגות שלו לא בסדר. מרגיש לי שאם הוא באופן עקבי עושה דברים מסויימים אז זה הוא, כזה הוא ואז אני מרגישה שאנילא כועסת על ההתנהגות. אני כועסת עליו כאחראי על ההתנהגות הזאת. הוא לא חסר דעה או חסר שליטה על עצמו ...
המקום הזה מאד לא פתור לי...

הסבירי לו שהכעס שלך לא שייך אליו
אני מתערבת ברשותכן...
גם אני הלכתי עם המשפט הזה, ואני מסתייגת ממנו ממקום קצת אחר משל רסיסים.
לפעמים באמת המעשה מאוד מאוד מכעיס. נכון שהרבה פעמים זה קשור במידת הסבלנות והרגיעה והיכולת שלי להכיל. אבל לפעמים אני פשוט הולכת לתומי למקלחת ורואה שבקבוק שמפו מלא נעלם כלא היה, וזה פשוט מוציא אותי מדעתי. זאת אומרת, אני די בטוחה שאם הוא היה מלא הייתי מתקלחת להנאתי ויוצאת להנאתי ולא מתחרעת על הילדה בצרחות..

ואני אמשיך את לילה ואתן עוד דוגמא כדי לנסות להסביר את מצוקתי:
הילד, כבר לא תינוק, בן 5, מחפש סוכריה. הוא פותח את הארון, מוציא קופסאת סוכריות (שנאספו בדי עמל בשבתות בבית כנסת...), לוקח את הסוכריה ומשאיר את הכל פתוח על הרצפה כאילו כלום.
מבקשים ממנו להחזיר למקום, הוא לא מבין מה רוצים ממנו ונעלם מהמקום.

וזאת דוגמא ממש עדינה, כי במקרים אחרים, הוא מחליט באופן יזום לעשות "בלגאן" - לשפוך את כל מגירות המשחקים על תוכנן על השטיח, לשהות קצת במחיצת הבלגאן וזהו. נעלם כלא היה ובכלל לא מוכם לשמוע על לסדר. להיפך, הוא לא מבין מה רוצים ממנו. הוא מרגיש וטוען שרק הוא עושה את כל העבודות בבית

הסבירי לו שהכעס שלך לא שייך אליו

הכעס בכל מקרה ותמיד הוא שלנו . הכעס הוא התגובה שלנו למעשה או התנהגות כלשהי. בכל מקרה נתונה לנו הבחירה איך להגיב. אנחנו יכולות לכעוס, אנחנו יכולות גם להביע אי שביעות רצון מהמעשה בדרך אחרת.

במקרה שלך - לילה, יכול להיות שעל אותו המעשה את תגיבי באופן שונה בימים שונים, כי נכנסת במצב רוח שונה למקלחת.
אבל מעבר לזה -
הרי אי שביעות הרצון שלך מהמעשה לא יכולה למנוע אותו באופן מוחלט, אלא אם מלווה את כל הבנות תמיד למקלחת ולא משאירה אותן שם לבד אפילו לא לרגע.
זה צד אחד של המטבע.
הצד השני - הרי ברור שיום אחד הן יפסיקו לשפוך את השמפו. זה לא קשור לכעס שלך. יום אחד הן יבינו ששמפו זה משהו שחופפים איתו ראש ולא מנקים את האמבטיה. (אני זוכרת את עצמי במקלחת של ההורים עם סבון נקה 7 שהיה אז אצלינו משהו מיוחד, מספיגה את ספוג הרחצה בסבון ומנקה את הקירות של המקלחת. אמא שלי השתבצה כשגילתה אותי עושה את זה)

וכל זה לא אומר שלא צריך להבהיר להן ששמפו לא נועד לרפד את רצפת המקלחת.

אז בעצם מה אני אומרת - אם אנחנו בוחרות להתעצבן, אנחנו צריכות לזכור שזה עניין שלנו, זאת בחירה שלנו, ולא לעניין לדעתי להפיל את זה על הילדים שלנו (או על הבעל, או על הבוס, או על הקב"ה) וזה לא קשור להסכמה שלנו עם מעשה כזה או אחר של הילדים שלנו.

רסיסים, לגבי הדוגמאות שלך:
לדעתי את מבקשת מבנך דברים שהם מעבר להבנה שלו. מבחינתו, אין שום סיבה לסדר את הבלאגאן שהוא עושה. הסיבה היחידה היא כי אמא שלו חושבת שצריך. אני באופן אישי, לא מצפה מילדים בגיל הזה לסדר (ובדרך כלל גם לא אחרי זה). ברור לי שאם אני רוצה שיהיה מסודר אני צריכה לסדר. אני יכולה לבקש מהם. הם יכולים להענות או לא. זה לא אומר שאני אף פעם לא מתעצבנת, אבל אני לא חושבת שזה בגללם.

זה באופן כללי -
אבל באופן הכי פרטי, זה שאת כועסת עליו זה משנה משהו בהתנהגות שלו?

יכול להיות שהכעס נובע מפחד שמא הוא יגדל להיות בוגר חסר אחריות, או שמא יכנסו אליך הביתה ויראו שהבית הפוך?
אלה רק דוגמאות איך כעס לא נובע מהעניין עצמו אלא מכל מיני רעיונות שמתרוצצים לנו בראש בקשר לחיים.

לפעמים צריך קצת לעדכן את האמונות שלנו לגבי החיים. יש אמונות שגורמות לנו וליקירינו סבל. אפשר להשתחרר מהן.
ולא צריך לדאוג - תמיד יבואו אחרות במקומן - על חשבון הברון.

ועוד שאלה -
האם יש איזה תכלית לכעס?

האם יש איזה תכלית לכעס?
האם אפשר בלעדיו? האם נכון לאצור את הרגש הזה בפנים ולא להוציא אותו לעולם רק כדי לא לפגוע באף אחד? אפשר להתפוצץ מזה, לא?

האם אפשר בלעדיו?

אני גם מתערבת, בראשותכן.
אני חושבת שהכונה בשאלה של אורנה לא היתה להדחיק את הכעס אלא לא להגיע מהתחלה למצב כועס.
אני מאמינה שאפשר, עם הרבה תרגול אבל זה אפשרי.
לימדו אותנו שזה בלתי אפשרי וזה חלק בלתי נפרד מהחיים וכל דור משכנע את הדור שבא אחריו שאלו הם החיים מבלי להתסתכל כלל על רעיונות אחרים (כמו שאורנה כתבה, למשל) ומבלי לצאת מהתבנית המקובלת.

זו עבודה לכל החיים אבל אני בטוחה שהיא מביאה כל הזמן תוצאות.

אני באופן אישי, לא מצפה מילדים בגיל הזה לסדר
אם כי יש ילדים, גם בגיל הזה, ששמחים לסדר אם זה נעשה יחד עם ההורים. (לא כולם, אבל יכול להיות נחמד לנסות.)

האם נכון לאצור את הרגש הזה בפנים ולא להוציא אותו לעולם רק כדי לא לפגוע באף אחד?

כמו שיוטי כתבה - כל עניין הכעס הוא עוד אמונה שצריך לעדכן.
הרי אנחנו מכירים אנשים שכועסים יותר או פחות. אנחנו גם יודעים בדיוק (מרגישים ליתר דיוק) מתי אנשים כועסים אבל "שומרים בבטן". לא על זה מדובר.

אבל דוקא מה שהתיחסתי אליו לפני המשפט הזה - יש בו פוטנציאל לוויתור על חלק מהכעס לפחות.

הרבה כעסים "יושבים" על מחשבות, או אמונות שאותן צריך לברר.

בעניין הסדר למשל - יש המון אמונות ופחדים שאנחנו מלאים בכל מה שקשור לילדים וסדור הבית:
אם לא נחנך אותם עכשיו הם יגדלו להיות לא אחראים,
הם יחשבו שתמיד יהיה מישהו שיסדר אחריהם,
הם לא יהיו אנשים מסודרים, אם לא נאמן אותם בסדר כבר מעכשיו.
הם סתם עצלנים
הם עושים את זה כדי להרגיז אותנו

ויש גם אמונות שנוגעות לנו -
מה אני המשרתת שצריכה לסדר אחרי כל בני הבית?
כולם חייבם להשתתף במטלות סידור הבית.
זה עבודה קשה וסיזיפית.
אני מסכנה, אני קרבן

והרשימה הזאת עוד ארוכה ארוכה.
אם אני מבררת את כל האמיתות הנ"ל ורואה שלחלקן אולי אין קשר למציאות, ואם חלק אחר אני אולי מסכימה אבל בטוב! אני יכולה לפעול באופן הרבה יותר נקי.
אני מגלה שעבודת סידור הבית היא לא כל-כך קשה כמו שדימיינתי, אלא שהעומס שבראש שלי הוא שמקשה עלי.
אני מגלה שאני יכולה לבקש מהילדים להשתתף במטלה הזאת. ואם אני עושה את זה באווירה טובה יכול להיות שהם ירצו להשתתף איתי - בטוב, בשמחה, לא מתוך רצון או צורך לרצות אותי. ויכול להיות גם שלא. בכל מקרה בשבילי שתי האפשרויות יהיו טובות כי אני מרגישה טוב עם עצמי.

ואז אני הרבה פחות כועסת. לא כי אני שומרת לא לפגוע באחרים. כי אני שומרת לא לפגוע בעצמי

ויש גם הבדל בין כעס רגעי שעולה מתוך חוסר סבלנות רגעית - כי אני עייפה, ממהרת..... ובין כעס שיושב על אמונות מושרשות עמוק כמו אלה שפירטתי קודם.

_הטנטרה אומרת: אל תיאבק! אזי אין אפשרות לאגו. אם אנו מבינים את הטנטרה, ייוצרו בעיות רבות, שכן מבחינתנו אם אין מאבק, יש רק התמכרות. אי-מאבק פירושו התמכרות מבחינתנו, ואז אנו נעשים מפוחדים. ... הטנטרה אומרת: התמכר, אך היה מודע. אתה כועס; הטנטרה לא תאמר: אל תכעס. הטנטרה אומרת: תכעס בכל לבך, אך היה מודע! הטנטרה אינה נגד כעס, הטנטרה מתנגדת רק לשינה רוחנית, לאי-מודעות רוחנית. היה מודע ותכעס. וזה סוד השיטה, שאם אתה מודע, הכעס משתנה. הוא הופך לחמלה.
לכן הטנטרה אומרת: אל תאמר שהכעס הוא האויב שלך- זהו זרע חמלתך. אותו הכעס, אותה האנרגיה, יהפכו לחמלה. אם תלחם בכעס, לא תתקיים האפשרות לחמלה. כך שאם תצליח במלחמה, בהדחקה, תהיה אדם מת._

אושו

במקרה שלך - לילה, יכול להיות שעל אותו המעשה את תגיבי באופן שונה בימים שונים, כי נכנסת במצב רוח שונה למקלחת.
אבל אם התגובה שלי תלויה במצב הרוח שלי האם אפשר לאמר שיש לי בחירה איך להגיב?
האם אני שולטת במצב הרוח שלי?
האם להיות שמחה זה בשליטתי כמו שלהרים את היד זה בשליטתי?

מנסיוני, מצב הרוח שלי לא בשליטתי אבל בהחלט תהליכים מסויימים בחיי הביאו לשינוי באמונות שלי שבתורם שינו את מצב הרוח וההתנהגות שלי. אבל מצב הרוח עדיין לא בשליטתי הוא עדיין תוצאה של האמונות המעודכנות האלה. הדבר היחידי שאני מרגישה שהוא בשליטתי הוא האם ואיך להכנס לבירור עניין מסויים (לא שכל הברורים האלה היו תמיד ביוזמתי).

תכעס בכל לבך, אך היה מודע
אני חושבת שאני שם. אני חושבת שבאמת הכעסים אצלי מתמצים ברגעים קצרים, כמו שאורנה אמרה (בשם רני):
כעס רגעי שעולה מתוך חוסר סבלנות רגעית
ואני פחות ופחות כועסת בתור הוויה. כלומר פחות "בן אדם כועס".
ודי מהר אחרי שאני כועסת אני מודעת. מודעת לכך שזה רק בקבוק שמפו ב-15 ש"ח, ורק משחק מענג וכו'.. וגם מודעת לכך שכעסתי כי כנראה הייתי באיזה מצב רוח שלא הייתי מודעת לו אבל היה זקוק רק לטריגר קטן כדי לצאת לאור.
ועדיין מסכימה עם אושו שלא כדאי להילחם בכעס. כשהוא שם הוא שם. כשהוא יוצא הוא יוצא. רק לחשוב עליו. ובאמת מתוך שחושבים ( או מעזים להרגיש דברים אחרים) הוא הולך ומתמעט.

שלום אורנה
מה שלומך? מאוד מעניין אצלך @}
אשמח אם תוכלי להסתכל בדף שפתחתי עצירת נשימה התנהגותית תודה

רגע רגע, אני מצטערת להיות הילד התם שאולי אינו מבין דבר וחצי דבר ובכל זאת מוכרחה לתהות ולשאול... זה מרגיש לי כמו באיזה חידת הגיון שוילון מכסה את שולי המחשבה שלי ולא מאפשר לי להבין, כאילו חסר לי איזה חלק בסיסי בפאזל...

אתם כותבים - לא להילחם במציאות. ילד בגיל 5 כנראה לא יכול להבין שאם מבלגנים צריך גם לסדר וכו'. או ילדה בגיל כך וכך לא קולטת את ערכו של השמפו, את כמות הבלגאן והלכלוך שהיא משאירה למישהו אחר לנקות וכו' וכו'.
זה מרגיש לי כמו בור ללא תחתית ואיפה אני בתוך כל זה ?
אם אני מנסה לחשוב על זה לעומק אני אומרת לעצמי ככה: תיצרי מראש מצב שיצמצם את טווח המעשים לכאלה שנסבלים עלייך. כלומר:
את השמפו להניח בארון גבוה בלתי ניתן להשגה (לא כעונש אלא כמקדם שימנע מצבים שמעוררים אצלי תגובות כך וכך או יותר נכון, שימנע מצב שאני לא רוצה בו ...). או לגבי הצעצועים: שלא יהיו בסלון, כי לי חשוב נניח שהסלון יהיה תמיד מסודר וכו' וכו'.

(אני כותבת את הנסיון שלי לראות איך גם אני והצרכים שלי יכולים לדור יחד עם הצרכים והרצונות והיכולות של הילדים שלי ובכלל...).

אורנה, אני ממשיכה את השיחה.
האמת היא שהתשובה לא לגמרי עונה על השאלות שמנקרות אצלי, אם כי אני מבינה את הדרך שאת מציעה, ומשתדלת ליישם אותה. קיוויתי בנוסף גם לדיון בעניין עצמו.

אני חושבת שילדים יכולים להבין. אני חושבת שהם מבינים הרבה יותר טוב אם מסבירים להם. הם בטח לא מבינים יותר טוב אם כועסים עליהם. לכן הכעס בתור טקטיקה הוא לא משהו.
כשאני מרגישה הצטברות כעסים רבה מהרגיל, אני בדרך כלל עוצרת וחושבת מה קורה ולמה. לי. כי באמת אותם דברים קורים כל הזמן, ולא בכל פעם מוציאים אותי מהכלים.
חלק מהתשובות הן טריוויאליות לגמרי: חום, עייפות (יש לי חברות שמצאו שתזונה מסוימת, למשל, מעוטת סוכרים, מאוד עוזרת), ימים ארוכים לבד. אז את זה אני מנסה לשנות, וגם להסביר להן.
כשאני מרגישה שהכעס היה לגמרי חסר פרופורציות, אני גם מתנצלת, אבל לא תמיד. לפעמים זה פשוט עבר ונשכח ואני לא מוצאת טעם. אולי אני טועה. מניסיוני, עודף התנצלויות לא ממש מדבר לילדים.

ואני רוצה גם לשאול - מה התכלית של העצב? ושל השמחה? האם יש תכלית כלשהי לרגשות שלנו? אנחנו פשוט מרגישים אותם, לא?

<גם אני אשמח לשמוע את המשך השיחה עם ענת. כתבת כל כך מדויק ויפה. מצטערת שאין לי תובנות בנושא אבל אני אחשוב>

האם יהיה מקובל עליך שאמחק מדף הבית שלך חילופי דברים שלנו מלפני כמה חודשים? ואם לא - האם יהיה מקובל עליך שאשנה את הניק למשהו אחר (כמו אות או משהו)? תודה

אוי סליחה
אני רואה שכבר הגבת למשפט החשוב הזה...

_אולי הבלבול שלך, הוא המקום שממנו כדאי להתחיל.
ואחת מנקודות הבלבול קשור לזמן. מהדברים שלך עולה שאת עושה דברים בהווה למען העתיד. ואז למעשה את אף פעם לא כאן. כי את תמיד עם הראש שלך במה יהיה - או בפחד, או בטוב שעשוי להיות אם רק....
המקום הזה - אי הנוכחות הזאת כאן ועכשיו לא מאפשרת לך לפעול "מתוך" המציאות. את פועלת על פי המחשבה שלעיתים רחוקות קשורה למציאות.
כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות כאן ועכשיו, ממש, גם בגוף וגם בראש, אנחנו יודעים מה לעשות. אנחנו פשוט יודעים. אבל לשם כך צריך להרפות מהרבה מחשבות ורעיונות ולאפשר לעצמנו להיות כאן ועכשיו._

ענת ואורנה, אני מקוה שזה בסדר להגיב ולהרחיב.

אני מהרהרת המון בדברים האלה, ומרגישה שהם קצת נוגעים בלב ליבה של שאלה שהולכת ומתעצמת בתוכי:
"מה התפקיד שלי כאמא ? "
עד שהגעתי לאתר הזה ולהתנסות האישית שלי בחינוך ביתי, ובכלל ההיכרות שלי עם ההורות ועם חינוך היתה קשורה בנסיון לעצב מישהו להיות משהו. הרבה הורים עושים היום כל מיני דברים על מנת שהילד שלהם יגדל להיות משהו מסויים (לא משנה אם זה עומד במבחן התוצאה או לא). אני שומעת ומכירה אנשים שאומרים: "חייבים ללמד אותו להתמודד עם ילדים אחרים" ועוד כל מיני משפטים שכולנו מכירים.

אני מרגישה שגם אני עוד קצת שם ובעיקר מרגישה שכשאני מוותרת על המקום הזה אני נתקלת בחלל ריק שמבהיל אותי מאד. אם התפקיד שלי הוא ממש לא לעצב את הילד שלי ולא להתערב בהתפתחות שלו, מה כן התפקיד שלי ?
אולי להיות מסוגלת לקבל אותו כמו שהוא ? אולי פשוט להיות אדם חי ומתפקד לצידו ? (והמילה פשוט היא כמובן לא הולמת כלל וכלל)

אני לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עומק השאלה, מקווה שכן - אני מרגישה שאני מפחדת נורא להרפות כי אין לי מושג מה יבוא אחר כך...

אני באמת לא מבינה מה הבעיה להגיד לילד בן חמש - בילגנת את המטבח (במקרה זה), אני מבקשת ממך לסדר לפני שאתה
יוצא החוצה.
וגם אם הוא לא יעשה את זה בחשק גדול , אבל בכל זאת יעשה את זה, זה טוב, לא?
נראה לי פשוט הזוי לסדר אחריהם כל היום, לא?
(ולי אישית בתור אחת שנמצאת המון בבית חשוב לי שיהיה מסודר, הרמוני.).

וגם אם הוא לא יעשה את זה בחשק גדול , אבל בכל זאת יעשה את זה, זה טוב, לא?

לא בהכרח, כי אז סידור ונקיון הבית יהפכו להיות משהו מעיק, ואחר כך קשה מאוד להשתחרר מההתנייה הזו.

וכמובן, קיימת גם האפשרות שהוא לא יעשה את זה למרות שביקשנו, ואז מה? סביר להניח שנכעס, ואולי גם נפגע, בהם ובעצמנו.

לכן נראה לי שהגישה שאורנה מציגה עדיפה. אם חשוב לך סדר והרמוניה- אז תסדרי @}

לכן נראה לי שהגישה שאורנה מציגה עדיפה. אם חשוב לך סדר והרמוניה- אז תסדרי

ואם חשוב לי סדר והרמוניה אבל גם חשוב לי מאוד שכל מי שמסוגל לכך בבית, בין אם הוא אוהב את זה או לא, שיקח חלק בתחזוקת הבית?
מה אני עושה אז?
ואם חשוב לי סדר והרמוניה וגם עוד איזה דבר שחשוב לי להקדיש לו זמן מסויים וכוח?
על איזה דבר חשוב אני מוותרת?

גישת ה"חשוב לך אז תסדרי" נראית לי לפעמים ככביש עוקף חינוך. כאילו שרק מה שהילד עושה ביוזמתו בלבד ללא שום השפעה מאיתנו הוא טוב ועל כל נסיון שלנו לחנך לכיוון מסויים מרחף כתב אישום בדבר אילוף.

לכן נראה לי שהגישה שאורנה מציגה עדיפה. אם חשוב לך סדר והרמוניה- אז תסדרי

אני חושבת שהשאלה - "האם נכון לבקש מהילד שלך לסדר אחריו או לא?" הוא לא הנושא ואין לו תשובה נכונה או לא נכונה.
מכיוון שהאמונה שלנו שאנחנו יכולים "לחנך" את ילדינו היא רק אשליה (תיקחו שני ילדים מאותה המשפחה, אני מוכנה לנדב את עצמי ואת אחותי שבאה אחרי למשל, אני אוהבת לסדר ולנקות ואחותי לא סובלת את זה...ושנינו גדלנו עם אותו החינוך)
לעולם לא נוכל לדעת מה יצא מהילדים שלנו...
לכן נראה לי נכון שוב להפנות את תשומת הלב אל עצמינו בכל מקרה.

"מה התפקיד שלי כאמא ? "
רסיסים- אני לא חושבת שאפשר להגדיר את זה כתפקיד.
להיות אמא קורא לי כל הזמן לעשות בדיוק את מה שאת כל הזמן עושה, להסתכל עוד יותר פנימה...
הילדים שלנו הם הרי השיקוף הבולט ביותר של עצמינו ודרכם אנו זוכים ( לא תמיד קל להגדיר את זה ככה) לראות או לחוות את עצמינו בשלל צבעינו!
והם דרכינו אותו דבר...

• צריכה להתפנות להכין ארוחת ערב, אמשיך יותר מאוחר-

במבי,
מצידי אין שום בעיה. מה שתבחרי יהיה טוב בשבילי.

לילה,
ואני רוצה גם לשאול - מה התכלית של העצב? ושל השמחה? האם יש תכלית כלשהי לרגשות שלנו? אנחנו פשוט מרגישים אותם, לא?
מסכימה איתך לגמרי. אבל, לעיתים קרובות כשאנחנו בודקים את ההרגשות הקשות אנחנו מגלים שקשה לנו לוותר עליהן כי נדמה לנו שיש להן תכלית.
בעניין של הכעס למשל - המון אנשים מרגישים שהדרך שלהם לקבל את מה שהם זקוקים לו היא באמצעות הכעס.
חשיפה של האמונות הללו הופכת את הדבר הזה למודע. ומשם יכולה להיות בחירה.

כוסמת,
_אני באמת לא מבינה מה הבעיה להגיד לילד בן חמש - בילגנת את המטבח (במקרה זה), אני מבקשת ממך לסדר לפני שאתה
יוצא החוצה._
אם אין בעיה, אין בעיה. אבל מי שהעלה פה את השאלה הזאת יש לו בעיה.
כל הדיון הזה אינו מכוון למי שאין לו בעיה.

נורה,
גישת ה"חשוב לך אז תסדרי" נראית לי לפעמים ככביש עוקף חינוך
מה זה חינוך? זה להוליד ילדים ולעצב אותם כך שיגדלו להיות בדיוק מה שאנחנו חושבים או מאמינים שהם צריכים להיות?
האם מישהו אי פעם הצליח להחזיק בגישה הזאת ולא להיות מאוכזב מהילד שלו?

לא מודבר כאן כלל וכלל על חוסר השפעה. איננו יכולים שלא להשפיע. עצם זה שאנחנו נושמים ליד הילדים שלנו, זאת כבר השפעה. איך אנחנו נושמים, כמה אויר אנחנו לוקחים, האם הנשימה שלנו עמוקה ומלאה או שיטחית וחסרה - כל אלה משפיעים על בסיס החיים של ילדינו - על האופן שבו הם נושמים.
יש יותר מזה?

רסיסים,
אני מרגישה שאני מפחדת נורא להרפות כי אין לי מושג מה יבוא אחר כך...
נראה לי שאת נוגעת ישר בנקודה. מה יבוא אחרי זה? מה יקרה אם הבית לא יהיה מסודר? מה יהיה אם אני לא אכריח את עצמי לסדר למרות שאני נורא עיפה? מה יקרה אם אני לא אלמד את הילדים? מה יקרה מחר?

ואם את לא מרפה - את יודעת מה יקרה מחר? כשאת מחזיקה חזק, שומרת, דואגת, מסדרת - אז החיים לא מפתיעים אותך?

אני נתקלת בחלל ריק שמבהיל אותי מאד
הצעה - שם, באותו הרגע, בחלל הריק הזה - התבונני בנשימה שלך. מקדי את תשומת הלב שלך בעצמך, בנשימה שלך. אולי אפילו תגלי שאת יכולה לרגע אחד להירגע בתוך הריק הזה.
ומה אז? אני לא יודעת מה אז. אני רק יודעת שאם תצליחי להרגע, פשוט (וכאן הפשוט הוא פשוט מאד) תהי רגועה.
את רוצה יותר מזה?

"מה התפקיד שלי כאמא ? "
אולי פשוט להיות אדם חי ומתפקד לצידו ?
אני מאד מזדהה עם המשפט הזה. אנח חושבת שכשילדינו חיים ליד אנשים חיים הם לומדים לחיות.

ןהפוך - כשאנחנו חיים ליד אנשים חיים - וילדים הם תמיד חיים, אנחנו לומדים לחיות.

ענת,
אשמח להמשיך את השיחה.
אם כי אני מבינה את הדרך שאת מציעה, ומשתדלת ליישם אותה
את מוכנה לשתף?

אני מרגישה שזה מפתח לברור הסוגיה שהעלית, למרות שזה כאילו קשור אליה באופן עקיף.

שמחה כל-כך שהדברים הולכים ונפתחים כאן,
אני רוצה להמשיך את הקו של עדינה ושלך אורנה - הדברים הולכים ומתמקדים פנימה, עוד ועוד פנימה ואולי גם שם חבוי לו פחד עצום - אולי אני לא מספיק אדם כדי להיות לצידם ?
התגליות הבלתי פוסקות שלי לגבי עצמי לפעמים קשות ומפחידות. אולי בעצם שם המקום להתחיל להרפות. לזכור תמיד שכל אחד ואחד נברא בצלם ולכולנו זכות קיום.
גם כשאני עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה ??

מצד שני פתאם זועק לי מאד הפתגם "במקום שאין איש השתדל להיות איש" ואני לוקחת את זה שוב פנימה לחללים הכי אישיים שלי. להתחיל לרפא אותם, לשחרר אותם, לקבל אותם ולהרפות.
לדבר פחות ולעשות יותר.
להרהר ולהגג פחות ולחיות הרבה יותר...

מה זה חינוך? זה להוליד ילדים ולעצב אותם כך שיגדלו להיות בדיוק מה שאנחנו חושבים או מאמינים שהם צריכים להיות?
לא בעיני. זה אילוף.
חינוך זה לחנוך. להדריך. לפעמים להוביל. לפעמים להשאר ברקע.
בהקשר של הסדר והנקיון, חינוך בעיני זה בהדרגה, בהתאם לגיל הילד ולהתפתחותו, בנועם ובסבלנות ללמד אותו לקחת חלק בתחזוקת הבית. להבהיר לו (במידה ואכן זה כך מבחינתנו) שאנחנו מצפים ממנו לקחת חלק בעבודות הבית.
עוקף חינוך בעיני, זה לרצות ולצפות שהוא יסדר אחריו אבל להמנע מלהבהיר לו את זה בצורה ישירה וברורה מתוך חשש כלשהו. מתוך אמונה שאסור לצפות, שאסור להוביל בכיוון מסויים. מתוך אמונה שהתפקיד שלנו הוא רק להיות שם בצורה פאסיבית. עוקף חינוך זה כשאנחנו נמנעים מלהדריך את הילד גם כשאנחנו חושבים שיש צורך.

וכמובן אפשר לברר האם האמונה שלנו בדבר השתתפותם של ילדים בעבודות הבית נחוצה לנו והאם אנחנו יכולים לוותר עליה. אבל בירור אמיתי לא יכול להתחיל במסקנה. אם מבררים כשמראש יוצאים מנקודת הנחה שתהליך הברור יוביל לכך שניפתר מאמונה זו זה לא ברור אמיתי. בסיומו של ברור אמיתי אנחנו יכולים להפטר מהאמונה או להשאר איתה. השאלה היא אם לאחר הברור נשארים עם האמונה הזו, אם באמת מאמינים שכל בן משפחה שיכול לקחת חלק בעבודות הבית צריך לקחת חלק, מה עושים עם זה.

הי אורנה שבוע הבא אני מדבר בירושלים.
השיחה שלך כתמיד מעניינת.

בהקשר של הסדר והנקיון, חינוך בעיני זה בהדרגה, בהתאם לגיל הילד ולהתפתחותו, בנועם ובסבלנות ללמד אותו לקחת חלק בתחזוקת הבית. להבהיר לו (במידה ואכן זה כך מבחינתנו) שאנחנו מצפים ממנו לקחת חלק בעבודות הבית.

יכולה להעיד מנסיוני, שככל שאני מרפה מהציפיה הזו, הילדות נהנות ומעוניינות יותר לקחת חלק בעבודות, ולהפך- ככל שאני מפעילה לחץ בכיוון הזה- נוצרת יותר התנגדות.
מה שכן- העזרה שלהן לא תמיד מתבטאת באופן ובזמן שאני רוצה, והחוכמה מבחינתי היא להבחין בעזרה שלהן כשהיא קורית, למקד את תשומת הלב בהתקדמות ובטוב במקום בחסר.

אשה שמחה,

האם לחץ הוא מבחינתך חינוך?

_אני רוצה להמשיך את הקו של עדינה ושלך אורנה - הדברים הולכים ומתמקדים פנימה, עוד ועוד פנימה ואולי גם שם חבוי לו פחד עצום - אולי אני לא מספיק אדם כדי להיות לצידם ?
התגליות הבלתי פוסקות שלי לגבי עצמי לפעמים קשות ומפחידות. אולי בעצם שם המקום להתחיל להרפות. לזכור תמיד שכל אחד ואחד נברא בצלם ולכולנו זכות קיום.
גם כשאני עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה ??_

שלום לך רסיסים יקרה, כרגיל זה רק תענוג לשוחח איתך.
רוצה להזכיר לך שבתגליות שלך על עצמך אין כל רע הן כולן חלק ממי שאת, הן תמיד חלק מהעבר שלך והן תמיד שירתו אותך נאמנה להגיע להיכן שאת נמצאת ברגע זה.
רק האמונות שלך/שלנו לגבי כל תגלית הן הגורמות לך/לנו לסבול... (כמובן שאני מצטטת כאן מביירון קייטי האדיבה אחרי סדנת סופשבוע איתה. אני לא יכולה שלא להיות מושפעת ולקחת מהחוכמה הנפלאה הזאת בכל הזדמנות הנקראת לדרכי, מקווה שזה לא מאוס!)

כשאת עייפה יש לך הכי זכות קיום!
כשאת בלגאניסטית יש לך עוד יותר זכות קיום
כשאת כאובה אין מה לדבר בכלל...
וכשאת אוכלת לחם לבן ושוקולד את התרומה הגדולה ביותר ליקום!!!!!!!

מדברת אל עצמי כמובן

אני קוראת בעניין את הדיון.

ובענייני-
מהדברים שלך עולה שאת עושה דברים בהווה למען העתיד. ואז למעשה את אף פעם לא כאן. כי את תמיד עם הראש שלך במה יהיה - או בפחד, או בטוב שעשוי להיות אם רק.... המקום הזה - אי הנוכחות הזאת כאן ועכשיו לא מאפשרת לך לפעול "מתוך" המציאות. את פועלת על פי המחשבה שלעיתים רחוקות קשורה למציאות.
לפעמים אני מבחינה במחשבות שעולות לי, לדוגמה: איך אמור להתנהג ילד בגיל הזה, מה חושבת עליי השכנה, אם זה ימשיך ככה מתי אני אספיק משהו בכלל, כמה אני מסכנה, ודברים בסגנון הזה. בהקשר הזה אני מבינה את ההערה שלך. המחשבות האלה מרחיקות אותי מההווה ומרחיקות אותי מעצמי. כשאני מצליחה להבחין בזה אני יכולה (לפעמים) לנשום, להיות ברגע. ואין ספק שכדאי לי לעשות זאת יותר.

אבל המחשבות של הימים האחרונים הן דווקא קשורות למציאות: יש לי צורך ביותר מרחב, ואני רוצה שצרכי יקבלו עדיפות גבוהה יותר בבית. והמחשבות האלה נפרטות לבקשות ספציפיות ביוםיום - אני מתקלחת לבד, לא מבלה את כל הערב במיטה בהרדמות אלא זמן מסוים ואז ממשיכה בענייני, ועוד דוגמאות שבדרך כלל מלוות באמירת "לא" ליותם.

התקבעו בינינו דפוסים שבהם הצרכים שלי נדחקים הצידה לטובת צרכיו, וחשוב לי היום לזהות מחדש מה אני באמת רוצה ולהעביר את הגבול במקום הנכון.
קשה לי לעשות את זה, וכמו שכתבת קודם, אני מגייסת את הכעס כדי שאוכל לומר לא. אני מנסה בימים האחרונים למצוא את ה"לא" השליו, לפעמים אני מצליחה. ליותם קשה מאוד משתי סיבות: האחת שאני אומרת לו לא הרבה יותר. במקומות שנעניתי לו (גם אם בפנים אמרתי אוףףףףף.....) אני היום מסרבת, ובנוסף לזה, אני כועסת יותר, בגלל רגשי האשמה וההרגשה שה"לא" שלי איננו לגיטימי.

אז אני חושבת שכתבתי כאן כי אני מחפשת לגיטימציה ל"לא" שלי. אני נוטה לרצות, לא רק את ילדיי, את כולם. ובנוסף לזה אני מאמינה לתת לילד כבוד ומקום וכן הלאה, ואי לכך התגבשו אצלנו דפוסים של הורות בלי הרבה "לא". ובזמן האחרון הלאווים התרבו (לא רק על ענייני תלות, גם גבולות המחשב נבדקים באינטנסיביות רבה) ונדמה לי כאילו הפכתי מאימא מכילה ומעניקה לאימא מגבילה. אני לא מתה על עצמי ככה, וגם הוא לא. אני רוצה שהיחסים שלנו יהיו נעימים ונינוחים ולא מלאים בחוקים והגבלות - שהוא כל הזמן בודק אותם, ואני שומרת עליהם ומתחזקת אותם.

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. הבהרתי משהו מעצמי לעצמי, בכל אופן.

לגבי הסדר והניקיון: אפשר פשוט להגיד לילד לסדר אחריו מתוך ציפיה שיעשה את זה (כלומר, באותה נימה וצורת ניסוח כמו שאומרים לו איפה מתחבאים הסנדלים שלו או איך לסגור רוכסן). ואם הוא לא עושה -- ניחא; גם לא תמיד הם מצליחים למצוא את הסנדלים או לסגור את הרוכסן. ואם אנחנו מתעצבנים שהם לא עושים אחד הדברים האלה -- גם זה ניחא; מותר להתעצבן לפעמים.

ההיכרות שלי עם ההורות ועם חינוך היתה קשורה בנסיון לעצב מישהו להיות משהו
כן, הדימוי של הילד כגוש חמר לעיצוב. אני מציעה דימוי חלופי: הילד כצמח לטיפוח. זה אומר שאת לא "רק" חיה את חייך לידו בלי לעשות לו כלום, אלא גם משקה אותו ומדשנת, בעיקר כשהוא צעיר. אולי מדי פעם גם מסירה עשבים שוטים או מציבה עמוד לתמיכה או תולה חבל להאחזות. אחרי כמה שנים אפשר כבר להנות מהפירות...
מדבר אליך?

האם לחץ הוא מבחינתך חינוך?

אולי חינוך במובן הלא מוצלח שלו.

חינוך במובן של טיפוח, אם להשתמש בדוגמא של יונת, יהיה בראש ובראשונה לתת דוגמא אישית, כלומר לעשות את עבודות הבית בשמחה, ולהזמין את הילדים להשתתף כשזה מתאים, כלומר לספק הזדמנויות ללמידה בתחום הזה, אבל לא לצפות, כאמור, לתוצאות מסוימות.