^{דף מומלץ}

---

ראו גם איך לקבל ביקורת

_יש ביקורת - וביקורת.
זו תגבורת ; זו תקבורת_ / חנניה רייכמן

העברת ביקורת היא אחד מכישורי התקשורת החשובים ביותר שיש.
איך להעביר ביקורת?
את זה לא לומדים כמעט בשום מקום.
בית הספר**: בבית הספר לא לומדים איך להעביר ביקורת. למעשה בבית הספר לא לומדים בכלל כישורי תקשורת.
בבית ההורים**: רובנו לא לומדים אצל ההורים איך להעביר ביקורת, כי הורים שלא יודעים להעביר ביקורת לא יוכלו ללמד את ילדיהם איך להעביר ביקורת. ההורים לא יודעים להעביר ביקורת כי הם עצמם לא למדו את זה בשום מקום. חנניה רייכמן אמר פעם:
_אם לתיקון מידות נִכספתָ
דע, לתיקון הנכדים
יש להתחיל בסב וסבתא
בעוד הללו ילדים_
בחברה, בצבא ובמקומות העבודה**: עודד, תעשה לי טובה. תראו איך אנשים מעבירים ביקורת בחיי היום יום. (בשבוע שעבר שכרתי מכונית. אחד העובדים במקום לא היה מרוצה ממה שעשו האחרים. הוא פתח את דבריו בטון רך, אבל במלים "אני לא מבין למה אתם מתנהגים כמו חיות").
שפת השיחה** - אפילו הספר הנפלא שפת השיחה, התנך של מיומנויות התקשורת, אינו מסביר איך להעביר ביקורת. הוא כן מסביר איך לקבל ביקורת, אבל לא איך להעביר ביקורת.

הדף הזה מיועד לאסוף עקרונות וכלים מנחים, דעות ודוגמאות על השאלה איך מקבלים ביקורת (כן, דוגמאות! גם לחיוב וגם לשלילה: אין טוב כמו דיון על דוגמאות). הוא מיועד גם לשיפור עצמי של המבוגרים וגם למלמדים את ילדיהם או ילדים אחרים. אין כוונה לפתח מרשם לביקורת, אלא ארגז כלים. בהמשך אפשר יהיה לעשות ממנו שעור בקבלת ביקורת, כאשר יהיה בצ'יק צ'ק טקסט נפרש.

---

בקשת רשות לפני שמעבירים ביקורת

בקשת רשות סוללת את האוירה והדרך להמשך השיחה. היא מרככת את העמדה של הזולת. אם בקשת הרשות נתקלה בתשובה שלילית - תמיד עדיף לסגת. אם היא נתקלה בתשובה חיובית - הדרך פתוחה יותר מאשר ללא בקשת הרשות. משפט כמו "אפשר להעיר משהו?" רומז שעומדת לבוא ביקורת. אם הזולת מגיב בשלילה, הוא בדרך כלל יגיב בשלילה מותנית ("לא עכשיו", "לא כרגע"), ואז באמת עדיף לא להעיר לו. אם הוא מגיב בחיוב (וזה המצב ברוב המקרים), אז חילופי הדברים הקצרים סוללים את הדרך לביקורת ומביאים את הזולת למצב תודעתי שונה: הוא הרבה יותר מוכן לשמוע ביקורת - הרי הוא הסכים כבר לרמז שאמר "הנה מגיעה ביקורת". הוא גם זכה לכבוד ממך בכך שביקשת את רשותו להעביר ביקורת: לא התפרצת והתקפת, אלא היכרת בזכותו שלא לקבל ביקורת.

לא להכליל אלא לציין מקרה

ציון מקרה מתייחס למציאות. הכללה היא פרשנות, אשר יכולה להיות עליה מחלוקת. גם אדם שלעיתים מפשל, אינו בהכרח "פשלונר". הרבה יותר הוגן, וגם הרבה יותר נח לאדם להתמודד עם ביקורת כמו "שברת שתי כוסות בחודש האחרון" מאשר "אתה שובר כוסות".

לדבר על עובדות, לא על תכונות

עובדות מתייחסות למציאות שעליה טוענים. תכונות מתייחסות לאדם שמולך. העובדות הן נכונות או לא. קביעת תכונות של האדם היא התקפה יותר ישירה עליו. אם אומרים לאדם "איחרת לפגישה שלנו" - יכול להיות שהיתה לו סיבה טובה. יכול להיות שהוא שלם עם האיחור. יכול להיות שהוא מצטער עליו. בכל אופן - הוא יכול להתייחס לקביעה. לעומת זאת אם אומרים לו "אתה לא מסוגל להגיע בזמן לפגישה / אתה תמיד מאחר / אתה מאחר כרוני" - הרבה יותר קשה לו להתמודד עם זה.

להיות עובדתי, לא שיפוטי

עובדות מתייחסות למציאות. שיפוט מתייחס לאדם. שיפוט זה לא רק לקבוע תכונות, אלא גם לקבוע את מעמדן המוסרי. אמרנו כבר שחשוב לדבר על העובדות. הפן הנוסף הוא שאסור להיות שיפוטי. להגיד "גביתם ממני כסף, אבל המכונית לא תוקנה" זה ניסוח עובדתי, וזה משאיר את השיחה ברמה העובדתית (אם המוסכניק מספיק בוגר). לעומת זאת "אתם פשוט לא מקצוענים. אתם לא מסוגלים לתקן נזילה פשוטה." זה שיפוטי: קובעים עובדות על האדם. זו גם הזמנה לעימות טעון רגשות, לא לדיון תבוני. חנניה רייכמן כתב:
_כשמתקרבת השיחה
אל נקודת הרתיחה
מיד יורד ההגיון
אל נקודת הקיפאון_

לספר מה המצב גרם לך, בלי להיות התקפי

זה ממחיש לזולת את הבעיה בפעולתו מבחינתך. זה גם מכניס נימה אישית לשיחה. המשפט "החזרת את המכונית שעה אחרי הזמן שסיכמנו" אינו מהווה דווקא סיבה להיפגע (מבחינת השומע). לעומת זאת, הפגיעה הרבה יותר ברורה לשומע אם אומרים, "החזרת את המכונית שעה אחרי הזמן שסיכמנו, ובגלל זה איחרתי לפגישה". לא להיות התקפי - כי זה מוריד שוב את העברת הביקורת למצב של עימות. למשל "החזרת את המכונית חצי שעה אחרי הזמן שסיכמנו, ובגללך איחרתי לפגישה חשובה. תראה מה שעשית לי." (גם הסיומת, וגם המלה "בגללך" הם התקפיים).

פרטיות

ביקורת יש להעביר כאשר רק שניכם נוכחים. עד כמה שהנסיבות מאפשרות זאת, אין להעביר ביקורת בפרהסיה ולא כאשר אנשים נוספים שומעים. מספיק שמקבל הביקורת סופג את הפגיעה בערכו העצמי. אין צורך להוסיף את הפגיעה באיך שאנשים אחרים רואים אותו (נכון יותר - איך שהוא מתאר לעצמו שאנשים אחרים רואים אותו). חז"לנו אמרו "המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים". אם הארוע שיש לבקר עליו מתרחש בפומבי, יש לסור לרשות הפרט, או להמתין עד שייווצרו תנאים לשיחה פרטית. אני ארחיק לכת ואגיד שלדעתי עדיף אפילו שהורה המבקר ילד ישתדל לא לבקרו בפני אחיו או בפני ההורה השני.

לבקש שינוי בעתיד

הביקורת הועברה על העבר. היא הביאה לירידה בערכו של האדם שאליו הופנתה הביקורת (לפחות לירידה במה שהוא תופס כערכו בעיניך, וגם זה חשוב). עתה הרגע לתת לו דרך לשקם את כבודו בעיניך: אמור מה אתה רוצה שיעשה בעתיד - משהו המנוגד לביקורת. יותר מכך - כאשר מדברים על העתיד משתנה ההקשר של כל השיחה: הדיון עכשיו נתפס פחות כהטפה לצורך פסילה אישית, ויותר כשיחה לצורך תכנון ומניעה של תקלות בעתיד. לדוגמא, הביטוי הקשה "החזרת את המכונית באיחור של שעה ובגלל זה אני איחרתי לפגישה" יכול להתרכך קצת עם התוספת "בפעם הבאה שאתה מתעכב, תודיע לי בבקשה בהקדם האפשרי, כדי שאני אוכל להזמין מונית בזמן".

שאלה ושיתוף בגיבוש הפתרון

את הבקשה לגבי העתיד אפשר, ועדיף, לגבש במשותף. כך, למשל, אפשר לומר "החזרת את המכונית באיחור של שעה, ובגלל זה איחרתי לפגישה. אני לא רוצה לאחר בעתיד. איך נוכל למנוע מצב שאני אאחר שוב?". נקודה קטנה אבל חשובה: אם זה אפשרי אז עדיף שהשאלה תהיה על עצמך, ולא על הזולת: "איך אפשר למנוע מצב שבו אני אאחר שוב", ולא "איך אפשר למנוע מצב שאתה מחזיר את המכונית מאוחר".

למתנדבים בעם

אנשים חכמים כתבו על העברת ביקורת. שווה לדעת מה הם כתבו.
מי שרוצה לתרום לנושא וקורא אנגלית בקלות מוזמן לעשות סקרשת (סקר-רשת, המקביל לסקר ספרות) - לחפש בגוגל את "How to criticize"

מקורות נוספים:

• הרשימה בתחתית Bite that Tongue! How to Criticize Correctly
• כנראה שגם הלינק הזה ובעוד כמה זמן יחזור הלינק הזה
• http://www.ehow.com/ - כשהאתר יעלה שוב.

הספר אסרטיביות מאת גייל לינדנפילד מתאר איך להעביר ביקורת (פרק 6, בתרגום העברי זה עמוד 49).
אני מביא את הדברים כפי שהם, גם אם חלקם חוזרים על עקרונות שכבר הוזכרו. הרווח מכאן הוא כפול: גם שילוב של רעיונות חדשים, וגם הבטים אחרים על רעיונות שכבר הועלו מרחיבים את ההבנה שלהם.

אין דומה השונה תלמודו מאה פעמים לשונה תלמודו מאה ואחת פעמים (משהו ממסורת ישראל)

להיות ממוקדים

(זה מה שמכונה למעלה "לא להכליל אלא לציין מקרה"):

• הרבה יותר מועיל לומר "אינני חושבת שצבעים עמומים הולמים לך" מאשר "אינך יודעת להתלבש".
• במקום לומר "אינך מסוגל לנהל תקציב", עדיף לומר "עברת את תקציבך שלוש פעמים בשנה זו.

להכיר בחלק החיובי

אם אפשר לכלול בביקורת גם הערות חיוביות, אז כדאי לעשות זאת.
לדוגמא: "יש לך שיער נהדר, אבל אני מעדיף את הצבע הטבעי שלו".
נקודת זהירות: לא להגזים: להימנע מלעטוף את הביקורת במעטה עבה מדי של גינוני נימוס.

חנניה רייכמן כתב:
_איש גס אומר: "בזה התחום
פלוני הוא אפס ולא כלום"
לא כן אדיב. הוא רק אומר:
"כשרונותיו - בתחום אחר"_

להיות אמפתי

להבין ולהביע הבנה להרגשה של הזולת במצב הביקורת.
לדוגמא: "אני יודע שמה שאני עומד להגיד עלול לאכזב אותך, אבל אני מעדיף..."

להישאר שקטים ורגועים

אם יש לכם נטיה לאגרסיביות, או להיפך - לפחד במה, מומלץ לבצע כמה תרגילי הרפיה לפני שנכנסים להעברת ביקורת. לא להרים את הקול, ולהימנע מתנועות מאיימות.

להיצמד לנושא

אל תתפתו להוסיף את כל טענותיכם הנוספות שתסטנה את הביקורת מהנושא, ואל תתנו לזולת להסיט אתכם מהנושא.
תכופות, כאשר אנחנו מעבירים ביקורת, אנחנו מרגישים במצב של קונפליקט. במצב כזה אנחנו נוטים "להכות חזק יותר", ולהסלים את הקונפליקט. המכות הנוספות הן ביקורות נוספות על אותו אדם: מתחילים להזכיר לו חטאים ישנים וחסרונות שאינם קשורים, ומסיימים ב"ואתה גם מכוער".

להתמקד בהתנהגות

לא לתקוף את האדם כולו, אלא את התנהגותו או פרט אחד של הופעתו החיצונית.
במקום "אתה האדם הכי בלגניסט שפגשתי" אפשר להתמקד ולומר "כבר כמה פעמים שהשארת את חדר האמבטיה בבלגן נוראי".

להימנע משימוש בתויות או סטריאוטיפים

לדוגמא:

• זו תגובה נשית אופיינית.
• כשתגדל - תבין.
• אתה מתנהג בצורה ילדותית.
• חזיר פאשיסטי.

עודד,
ביקשת דוגמא מהחיים? בבקשה:
אתה אף פעם לא זוכר דברים שאנחנו מסכמים וסוגרים אותם סופית, ובמיוחד, כשזה קשור אלי ול כסף.
זה כבר קרה המון פעמים! אפילו אמרתי לך באחת השיחות הקודמות בנושא הזה, שאני צריכה לכתוב את כל זה על דף ולהחתים אותך עליו, כדי שלא אצטרך למצוא את עצמי שוב פעם בשיחה הזאת.
אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש? כאילו שאני בכלל לא חשובה לך ושהשיחות שלנו הן פשוט בזבוז זמן! כי אתה לא טורח לזכור אותן בלאו הכי!!!

נו, לפי כל הכללים, אה?! (טוב, ברור שבהפוך, אבל בכל זאת... )

ליאת, פתאום היתה לי הארה בעקבות דוגמתך:
זה מסר שמשכפל את עצמו (ר' לואיז היי ).

טוב, כאן אני אנסה לפרק את מטען החבלה המילולי שליאת הדגימה.
ליאת, תודה על האתגר!
הערה: מי שרוצה לשפר - עדיף לערוך מאשר להוסיף הערות למטה. לכן מן הסתם במשך הזמן הטקסט כאן לא יהיה רק שלי

---

סביבה חברתית ותקשורתית

• לוודא שאתם לבד.
• לא להטיח את כל המקלחת בבת אחת. לתת לו לענות באמצע.

בקשת הרשות להעביר ביקורת

הפיסקה המקורית: (אין)
הצעות לפיסקת בקשת הרשות:

• (פניה בשם. אדם אוהב לשמוע את שמו, אפשר גם כינוי חיבה), אני יכולה להגיד לך משהו עכשיו?

פתיחה במחמאה (הכרה בחלק החיובי)

הפיסקה המקורית: (אין)
הצעות לפתיחה במחמאה:

• זה מצויין שאנחנו יכולים לדון על דברים ולהגיע להסכמה.

ההכללה

הפיסקה המקורית: אתה אף פעם לא זוכר דברים שאנחנו מסכמים וסוגרים אותם סופית, ובמיוחד, כשזה קשור אלי ול כסף
הצעה לפיסקה חלופית: אחרי שאנחנו מסכמים משהו, חשוב לי שנעמוד בזה. בשיחה שלנו על הוצאות בשבוע שעבר סיכמנו שלא קונים אביזרים למכונית ביותר ממאה שקלים לחודש, אבל קנית במאתיים חמישים. אני מרגישה לא נח עם האובר-דרפט. סיכמנו גם שאתה משאיר לי את המכונית ביום שלישי, ולא השארת אותה. אני הייתי צריכה להודיע ברגע האחרון שאני לא מגיעה לפגישה. הפגישה הזו תוכננה חודש מראש, וזה היה חשוב לי להגיע אליה.

העקרונות שהינחו את הפיסקה הזו:

• לספר מה המצב גרם לך בלי להיות התקפית (חשוב לי, אני מרגישה לא נח).
• לדבר על עובדות, לא על תכונות.
• לא להכליל אלא לציין מקרה.

אובדן האמון

הפיסקה המקורית: זה כבר קרה המון פעמים! אפילו אמרתי לך באחת השיחות הקודמות בנושא הזה, שאני צריכה לכתוב את כל זה על דף ולהחתים אותך עליו, כדי שלא אצטרך למצוא את עצמי שוב פעם בשיחה הזאת.
הצעה חלופית: לוותר על כל הפיסקה הזו - היא מוציאה קיטור ממך, אבל מכניסה יותר קיטור לצד השני. מתכון יעיל להסלמה - מתכון יעיל לדיון לא יעיל.

העקרונות:

• להימנע מהכללות.
• לדבר על עובדות, לא על תכונות (יש קביעה מובלעת שאי אפשר לסמוך עליו)

תִמסוּר הפגיעה

הפיסקה המקורית: אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש? כאילו שאני בכלל לא חשובה לך ושהשיחות שלנו הן פשוט בזבוז זמן! כי אתה לא טורח לזכור אותן בלאו הכי!!!
הצעה לפיסקה חלופית: אני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע בי, אבל כשאתה שוכח מה שסיכמנו זה גורם לי להרגיש שאני לא חשובה לך.

העקרונות:

• להיות אמפטי (אני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע בי)
• להימנע ממילים המעצימות את הקונפליקט (בכלל, טורח, בזבוז זמן)
• לספר מה המצב גרם לך בלי להיות התקפית (זה גורם לי להרגיש שאני לא חשובה לך).
• לדבר על המקרה, לא על האדם (השיחות שלנו הן פשוט בזבוז זמן)

פתרון בעיות משותף

הפיסקה המקורית: לא היתה.
הצעה לפיסקה: חשוב לי שבעתיד נעשה מה שאנחנו מסכמים. זה חשוב לי בעיקר בקשר לסיכומים שנוגעים אלי או אל כסף. בוא נחשוב ביחד איך נוכל להבטיח שאנחנו מבצעים את הסיכומים?

העקרונות:

• לבקש פתרון בעתיד.
• שיתוף בגיבוש הפתרון.

---

התוצאה המתקבלת

הנסיבות:

• לוודא שאתם לבד.
• לא להטיח את כל המקלחת בבת אחת. לתת לו לענות באמצע.

(פניה בשם. אדם אוהב לשמוע את שמו, אפשר גם כינוי חיבה), אני יכולה להגיד לך משהו עכשיו?
אחרי שיש תשובה חיובית:
_זה מצויין שאנחנו יכולים לדון על דברים ולהגיע להסכמה.
אחרי שאנחנו מסכמים משהו, חשוב לי שנעמוד בזה. בשיחה שלנו על הוצאות בשבוע שעבר סיכמנו שלא קונים אביזרים למכונית ביותר ממאה שקלים לחודש, אבל קנית במאתיים חמישים. אני מרגישה לא נח עם האובר-דרפט. סיכמנו גם שאתה משאיר לי את המכונית ביום שלישי, ולא השארת אותה. אני הייתי צריכה להודיע ברגע האחרון שאני לא מגיעה לפגישה. הפגישה הזו תוכננה חודש מראש, וזה היה חשוב לי להגיע אליה.
אני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע בי, אבל כשאתה שוכח מה שסיכמנו זה גורם לי להרגיש שאני לא חשובה לך.
חשוב לי שבעתיד נעשה מה שאנחנו מסכמים. זה חשוב לי בעיקר בקשר לסיכומים שנוגעים אלי או אל כסף. בוא נחשוב ביחד איך נוכל להבטיח שאנחנו מבצעים את הסיכומים?_

---

דוגמאות נוספות יתקבלו בברכה.
_

כמובן, כל זה בהנחה שהבעיה הייתה אוברדרפט, תאום לגבי השימוש במכונית, ועמידה בסיכומים. מהניסוח המקורי סביר שאף אחד מהדברים האלה לא היה הבעיה האמיתית, אלא משהו אחר שבכלל לא הוזכר בצורה ישירה, מלבד אולי במשפט "אני בכלל לא חשובה לך".

טוב, בפיסקה המקורית לא היו עובדות בכלל. עודד נאלץ להיות יצירתי ולהמציא.

בשמת רציתי להעיר כביקורת בונה שלכתוב לאדם שמספר שתינוקו לא יונק: "תינוק לא יונק הוא תינוק מת, פגוע, בעל מום וכולי,"
זה חוסר רגישות מוטרף , מאיפה זה בא לך? , את תפגעי בציפור נפש של מישהוא על מזבח ההנקה?
את לא מגזימה?

שינוי קל, ששינה את כל המשמעות.
ואגב, אני גם אחזור לדף המקורי ואבהיר: התייחסתי ספציפית לדוגמא שהובאה, ומדובר כמובן בתינוק שרק נולד.
כשמדובר בתינוק גדול יותר שחושבים עליו ש"הוא לא רוצה לינוק" - יש כבר עוד המון סיבות אחרות לזה.
אני מדגישה:
תינוק שזה עתה נולד תמיד רוצה לינוק (מתישהו במהלך 24 השעות הראשונות אחרי הלידה, ולרוב תוך שעתיים מהלידה).
תינוק שמאובחן כ"לא רוצה לינוק" וכתוצאה מזה גם אין הנקה בימים הראשונים אחרי הלידה -
בעיקרון, "אין דבר כזה".
מדובר ב:

• טעות באיבחון : לא הצליחו להיניק אותו, כתוצאה מבעיה כלשהי שאנחנו לא יודעים, וייחסו בטעות את חוסר ההצלחה להיניק לכך ש"התינוק לא רצה".
• התינוק מת (ניסוח שונה של טענתי: "אין דבר כזה, תינוק ש לא רוצה לינוק").
• לתינוק יש מום מולד כלשהו, שמונע ממנו לינוק (גם כאן יש שאלה: גם תינוק עם מום מולד חש רעב. ורעב פירושו "רצון לינוק". אז גם תינוק עם מום מולד רוצה לינוק. אולי הוא לא יכול להיצמד לשד בגלל המום שלו, אבל הוא רוצה לינוק).
• התינוק פגוע כתוצאה מהלידה (שכחת את הלידה).

הכוונה למקרים שבהם הסמים שניתנו לאם במהלך הלידה השפיעו על התינוק ועשו אותו ישנוני, לא רעב, אפאתי וכדומה.
כמו כן למקרים שהאם קיבלה נוזלים בעירוי מעבר למספר מוגבל של שעות, וכתוצאה מזה ריקמת השד שלה התנפחה מעט, ואז התינוק (שבנוי להיצמד לשד "נורמלי" ולא לשד עם בצקת) אינו מסוגל לתפוס ובוכה ונרתע מהשד, ולעיניים לא-מבינות זה נראה כמו "לא רוצה לינוק" [רוצה וחצי, מתוסכל ורעב]).
כמו כן למקרים של לידה מכשירנית כלשהי או קשה מסיבות אחרות, שוב, טראומה לתינוק, פגיעה פיזית כלשהי.
כמו כן למקרים שבהם בלידה הכניסו שאיבה לפה של התינוק בצורה גסה, הכאיבו לו ופגעו בו, והוא בוכה ונרתע כשמנסים להכניס לו עוד משהו לפה [מסיבה זו מגבש ארגון הבריאות העולמי קוד התנהגות בבתי חולים שאוסר על ה"ניקוי" השיגרתי הזה בלידה].
כמו כן למקרים שבהם נתנו לתינוק בקבוק או מוצץ לפני שנתנו לאם להיניק אותו, וגרמו לתופעות של "בלבול פטמות" שחלקן נראות כמו "לא רוצה לינוק".

יא אללה, את כל ההרצאה הזאת ניסיתי לחסוך וכרגיל התברר שאין אפשרות לחסוך...

ציטטת את בשמת בשינוי קל.
ואתם יודעים מה, רוב הביקורת על כתיבתי באה מטעויות כאלה.
זה מתגלה כל פעם שהמבקר גם "מצטט" - כלומר, כותב את מה שלדעתו אמרתי, שהוא כמובן לא מה שאמרתי בכלל.

_"ציטטת את בשמת בשינוי קל"
ואתם יודעים מה, רוב הביקורת על כתיבתי באה מטעויות כאלה._

אני רוצה להציע עקרון נוסף להעברת ביקורת (ולמעשה - לכל תקשורת במצב עימותי):

עקרון החד-משמעיות

העקרון : במצב של עימות כדאי להקפיד שיהיה קשה לשגות בהבנת המסר.

רקע

עקרון הפרשנות המצומצם של עודד: הרבה יותר תקלות בין אנשים נגרמות מאי הבנה מאשר מזדון או מרוע לב.
כמה שלא תתנסח בברור - יימצא מי שלא יבין אותך. עם זאת, ניסוח ברור יכול למזער את מספרם של מי שמשבשים את המסר.

נגדיר מונח נוסף:
סרבן הבנה: אדם אשר יש לו הטיה רגשית חזקה לא להבין את דבריך, או להבין אותם בצורה משובשת.
אני אדגיש: סרבנות הבנה אינה מודעת. חרף הקונוטציה של מודעות ושל בחירה ערכית במלה "סרבן" - אין כאן לא מודעות ולא בחירה ערכית. יש כאן רק הטיה רגשית חזקה.

שתי הערות לגבי סרבנות הבנה:

1. האמירה "אתה סרבן הבנה", גם אם היא נכונה, היא פוגעת, חסרת טקט, וממלכדת את השיחה. זו אמירה לא הוגנת, כי אם הוא אינו סרבן הבנה, אין לו דרך סבירה לבטא את זה ("וודאי שאתה מכחיש, הרי סרבנות הבנה אינה מודעת"...). האמירה הזו מהווה, לדעת רוב המשפטנים, עילה לשימוש בכח ולהפגנת המיומנות בתורות לחימה מזרחיות.
2. סרבני הבנה מתנהגים כמו טיפשים, גם אם הם נבונים מאד. לא יודע למה, אבל זו ההתרשמות שלי. הכיוון השני להביט בתופעה הזו: אם אדם חכם מתנהג כאדם טיפש - כדאי לחפש את ההטיה הרגשית שלו. אגב, זה מה-זה-מעצבן! אדם שאתה רגיל לדבר איתו מברקית, שמבין רעיונות מסובכים מציון ראשי הפרקים ומשלים לבד את הפערים, פתאום מתחיל להתווכח על שטויות. זה כאילו הדרך הסלולה של התקשורת הופכת לביצה טובענית.

הסבר העקרון

אם יש קונפליקט וביקורת - אז כבר יש התחלה של הטייה רגשית לא להסכים איתך. לכן יש לבר הפלוגתא סיבות נסיבתיות טובות להפוך לסרבן הבנה. במקרה כזה ההסבר צריך להיות מפורק לצעדים קטנים, ולהבהיר פעמיים כל אי בהירות.
דוגמא להבהרה של אי-בהירות צפויה אפשר למצוא במשפט למעלה המתחיל במלים "אני אדגיש". שם אמרתי את אותו הדבר בשלוש צורות שונות.

דוגמא

בואו נראה איך אפשר לא להבין משפט, ונראה איך אפשר להפוך אותו לקשה יותר לאי הבנה. (אני לוקח את המשפט מהדף הזה, לא מהדף המקורי).

המשפט: תינוק בן יומו שלא רוצה לינוק הוא תינוק מת, פגוע, בעל מום.

אפשרויות לא להבין:
פסיחה**: לפסוח על "בן יומו".
פרשנות אחרת לתמונה**: הקורא רואה בעיני רוחו תינוק שאינו יונק. פרשנות אחת זה שהתינוק לא רוצה לינוק, פרשנות אחרת - האמא לא רוצה להיניק.
הפיכת כיוון הסיבתיות**: במקום "אם התינוק בעל מום - אז הוא לא ירצה לינוק" - להפוך את הסיבתיות: "אם הוא לא יונק - הוא יצא בעל מום". (אגב, ממה שצוטט כאן זו טעות קלה, כי כאן לא נכתבה במפורש הסיבתיות).

דוגמא לניסוח אשר יתגבר על כמה מהבעיות האלו:
תינוק שרק נולד, ביומו הראשון, רוצה לינוק. זו תופעה טבעית מאד. אם הוא לא רוצה לינוק אז צריכה להיות לזה סיבה. סיבה חזקה. אולי הוא פגוע, או שיש לו מום אשר מפר את הנטייה הטבעית לרצות לינוק ביום הראשון.

הכלים שהשתמשתי בהם
חלוקה למשפטים קצרים**: עד שני פעלים במשפט. עדיף אחד.
חזרה**: ("שרק נולד, ביומו הראשון", "רוצה לינוק. זו תופעה טבעית מאד").
השמטה**: ויתרתי על התינוק המת. זה עלול לגרום לקורא תגובה רגשית כל כך חזקה שהוא יינעל וייתנתק.

אממ"פ, זה יהיה בסדר אם אני אקח את המקטע הראשון שכתבת פה ואנסה לנסח אותו מחדש? (אם כן - תכתבי. אם לא - תמחקי בבקשה את המקטע הנוכחי שלי)
תודה.

המונח "מוגבל הבנה" נראה לי מתאים יותר מאשר "סרבן הבנה", כי הוא סביל יותר. ואם רוצים להיות מאה אחוז פוליטיקלי קורקט אז אפשר להשתמש ב"מאותגר הבנה".

אבל בעצם יש בעיה כללית עם הקונספט הזה ולא רק עם המונח: הוא מעביר את האחריות על ההבנה מהדובר אל המאזין. העובדה (המצערת) שתמיד יהיה מי שלא יבין, אינה מצדיקה את ההעברה הזו של האחריות. בשיחה אחד-על-אחד אפשר בדרך כלל (אבל לא תמיד) להמנע מאי-הבנות. הרעיונות השונים שעלו כאן בדף לגבי העברת ביקורת מכוונים להשגת המטרה הזו בדיוק.

אבל בשיחה (למעשה, הרצאה או מאמר של) אחד-מול-רבים אפשר להניח בוודאות שיהיו אנשים שלא יבינו את הנאמר. האם האנשים האלה אחראים לאי-הבנתם? לטעמי לא. לטעמי האחריות על אי-הבנתם היא של הדובר בלבד. אם הוא לא רצה להגיע למצב שלא מבינים את דבריו הוא פשוט לא היה צריך לדבר. בעצם החלטתו לדבר הוא קיבל על עצמו את חוקי המשחק של דיון ציבורי, אשר בתוכם גם העובדה שיהיו כאלה שלא יבינו אותו או ייחסו לו דברים אחרים משאמר. (נדמה לי שבשמת כתבה פעם באיזה מקום כאן באתר שבכל פעם שהיא כותבת מאמר או שמראיינים אותה היא יודעת מראש שיהיו כאלה שיפרשנו את דבריה באופן שגוי -- ושהיא אכן לא מרוצה מזה, אבל מבינה שזה חלק מהמשחק.)

ובהקשר זה אני מזכיר משהו שכתב ריצ'ארד באך בספר תעתועים: חייה את חייך כך שגם אם ייחסו לך דברים שלא אמרת לא תצטער עליהם.

art]טרולים באינטרנט id[/po]=13

מסעדה, שיכנעת אותי.
בכל זאת אני חושבת שאוסיף חתימה סטנדרטית:
"נכתב ביד אחת בעמידה עם תינוק עלי. סליחה מראש על הקצרנות והתמציתיות" למקרה שיש כמה אורבים מסכנים שמאמינים לטרולים.

מסעדה, בקשר לקישור שנתת, אני רוצה להוסיף:

1. כאן כל אחד יכול למחוק כל דבר, לכן אפשר פשוט למחוק במקום להזהיר מפני טרול.
2. חלק מהדיונים המעניינים ביותר שראיתי היו בזכות טרולים. לכן הרבה פעמים כדאי לקחת כמה נשימות, אולי לעשות הפסקה קטנה ולחבק את הילדים, ואחר כך לחזור ולכתוב בנחת ובשלווה.
3. לא נראה לי שהיא טרול.

כמו שאמרתי פה פעם לאיזו ורד והמשפחה, התקפות והשמצות אישיות עלי אני אמחק.

מעניין! עד עכשו חשבתי שטרולים זה משהו אחר לגמרי!

כן, בנורבגיה פגשתי דווקא כמה טרולים אמיתיים חביבים. אבל אלה מהאינטרנט כולם דומים. כאילו זה אותו אדם ב"ניק" שונה.

לרועי

• "מאותגר הבנה" זה מעליב כמעט כמו "מאותגר אינטלקטואלית" (ביטוי שאני מאד אוהב להשתמש בו).
• אשר לזה שייחסו לך דברים שלא אמרת - המקור שאני זוכר הוא אם מאת רודיארד קיפלינג.

אשר לטרולים

אני פעיל באתר "חופש", למען חופש מדת, ובפרט משתתף במאמץ של מענה למכתבי גולשים.
חופש מדת הוא כמובן נושא קונטרוורסלי, אשר מושך אליו תגובות מכל הקשת בכמה ממדים:

• בממד התמיכה מהזדהות מ"איך אני יכול לתרום" ועד למחלוקת והתנגדות טוטאלית.
• בממד האינטלקטואלי מרעיונות מקוריים, מסודרים ומרתקים ועד לגיבוב קלישאות ללא מחשבה.
• בממד הסגנון מרמה של סופרים ועד לכבדי מקלדת.
• בממד האדיבות מג'נטלמנים ועד למנבלי פה.

כאשר יש מנבל פה קיצוני נהוג לשלוח את המכתב שלו אלי לתשובה.
הנה כמה מכתבים ותגובות מהזמן האחרון:

---

המכתב - קצר אבל מזוקק

לכו לעזאזל
הגהנום מחכה לכם
חסרי בושה
נאצים

---

התשובה - (הערה אחרי התשובה)

שלום רב לך, כאן עודד לבנה משוחרי חופש.

לאחרונה מעניין אותי הקשר בין זרמים דתיים ומוסדות חינוך דתיים לבין צורת השימוש בשפה.

אודה לך אם תוכל לכתוב לי לאיזה זרם אתה שייך (ליטאים, ציונים דתיים, חסידות - איזו, חרדים-מזרחיים וכדומה), ובאיזה מוסדות חינוך היית.

בתודה מראש,
(חתימה)

הערה: לא זו בלבד שאני לובש את איצטלת האנטרופולוג ומתייחס אליו כאל מושא מחקר תוך התעלמות מוחלטת מהתוכן של מכתבו, אני מביא אותו לקחת אחריות על סגנונו, בכך שאני מייחס את דבריו ל"אדם אחד מתוך הזרם הדתי שהוא שייך אליו".

---

מכתב - אני ממש התרשמתי המאתר

הדבר היחיד שאני התרשמתי ממנו, זה איך חבורת מטומטמים הצליחה להקים את האתר הזה,
אתם פשוט מבלבלים את המוח, ובכמויות, אני לא חרדי,
אבל אני ממש בהלם מהכמות של השטויות, מה אני יגיד לכם, אתם יצירה חדשה של אלוהים.
בעצם אתם אטאיסטים, מזה משנה, אתם משהו מיוחד, זן חדש, זן נדיר.
שיהיה לכם בהצלחה בתחיית היקום ובבניית העולם החדש שלכם,
תנסו אולי ללמוד לייצר ויכוח נורמלי, לא לוחמני, אולי זה יעזור לכם לשקם את עצמכם,

---

תשובה - העמדת ראי מול פניו

שלום רב, שמי (...), ואני חבר בצוות האתר. דפנה העבירה אלי את מכתב, אלא שהסגנון בו השתמשת היקשה עלינו להבין את מה שניסית להגיד. בפרט היה לנו קשה להזדהות עם המלים שסומנו באדום. חזור וקרא אותן. אתה מוזמן לכתוב אלינו שוב, ולנסות לנסח את רעיונותיך בצורה אחרת.
כל טוב,
ואודה לך אם תכתוב בפעם הבאה בסגנון אדיב יותר.
(חתימה)

והמלים המודגשות כאן נצבעו באדום:
הדבר היחיד שאני התרשמתי ממנו, זה איך חבורת מטומטמים הצליחה להקים את האתר הזה,
אתם פשוט מבלבלים את המוח, ובכמויות, אני לא חרדי,
אבל אני ממש בהלם מהכמות של השטויות, מה אני יגיד לכם, אתם יצירה חדשה של אלוהים.
בעצם אתם אטאיסטים, מזה משנה, אתם משהו מיוחד, זן חדש, זן נדיר.
שיהיה לכם בהצלחה בתחיית היקום ובבניית העולם החדש שלכם,
תנסו אולי ללמוד לייצר ויכוח נורמלי, לא לוחמני, אולי זה יעזור לכם לשקם את עצמכם,

---

מכתב - בא לי להקיא

נתקעתי באתר שלכם על הבוקר.... וזה הזכיר לי כל מה
שלמדתי בצרפת על התעמולנה הנצית בין היתר ובכלל על כל
העלילות דם במשך הדורות . ההבדל היחיד הינו שכאן מדובר
על כאלה הקוראים לעצמם יהודים. איני חושב שהבורא יתן
לכזה דבר להמשיך להתקיים.

---

תשובה - העמדת פנים שלא הבנתי מה שהוא אמר

שלום לך,
אנחנו אומנם מתנגדים למעשים רבים של החרדים, אך אנחנו לא משווים אותם לנאצים,
ומבקשים גם ממך לא להשוות אותם לנאצים: אנחנו לא חושבים שהם כמו הנאצים, זה לא הסגנון שלנו, וזה גם לא מכובד בעינינו.
איני יודע מה למדת על הנאצים, אך כל השוואה לנאצים בשיח בין יהודים מיד נועלת את הרגש
לויכוח הגיוני. זו דה-לגיטימציה מוחלטת של בר הפלוגתא ללא צורך לטעון, רק מתוך סערת רגש, דבר שאנחנו לא נוקטים בו.

כל טוב, ואודה לך אם בפעם הבאה תכתוב באופן אדיב יותר,
(חתימה)

---

ואסיים בעוד מכתם של חנניה רייכמן:
_באיש כועס נְהג פיוס.
ראשית - כזה הוא צו נימוס.
שנית - תגובה רכה כזו
תִצלח יותר להרגיזו!_

ענק

שאפו!
ובעניין חנניה רייכמן: הסיפא לא משיקספיר?
בתנ"כית: ההיפך. מענה רך ישיב חימה.

לא. אני מאמינה ש ישיב הכוונה שהיא תצליח להשיב אותו, להטות אותו לכיוון אחר מחימה. להשיב עליו רוח קרירה ונעימה שתפיג את חמתו. (-: (לא חלילה חמותו. שאז לא בטוח שהוא יצליח להרגע D-: )

בדיוק. תשובה רכה תפייס את הכעס (מענה רך ישיב חימה).
כמו שאמרתי, ההיפך מחנניה רייכמן, "תגובה רכה כזו, תצלח יותר להרגיזו" - פה התשובה הרכה (למעשה, רכה רק לכאורה) נועדה בעצם לנקום ולהגביר את הכעס של השני.

אגב, הפסוק "מענה רך ישיב חֵמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי פרק טו, פסוק א) הוא אחד המקומות שבהם יש דגש באות ריש.
זו טעות שנשתרשה ונתקדשה.
אשר לשייקספיר - אינני יודע. חנניה רייכמן תירגם וגייר את פניני העולם. הכותרת שלו לייצירתו היתה תמיד "מן הים הכללי / וטיפה מִשֶלִי"

בשמת
לא שמתי לב למילה ההיפך, כנראה.
< אילנה מודה בטעותה >

ומה זה שאפו ?
<אילנה מודה בבורותה>

אילנה
שאפו פירושו בצרפתית "כובע", והכוונה היא " אני מסיר את הכובע", משהו דומה לבראבו.

עקרון ההגינות

אני רוצה להציע עקרון נוסף בהעברת ביקורת - עיקרון ההגינות.
כדי להגדיר אותו אגדיר קודם טיעון לא הוגן.
עקרון ההגינות יהיה מנוסח בכבדות מסויימת - עם שלילה כפולה: כאשר מעבירים ביקורת אסור להשתמש בטיעון לא הוגן.

---

טיעון לא הוגן

דוגמאות:

• בוודאי שאתה תומך בהפשרת הקרקעות לבניה - הרי אתה בעל קרקע!
• אתה נגד אפליה מתקנת כי אתה גבר צבר אשכנזי.
• כשתגדל - תבין.
• אתה אומר שאתה לא מאמין באלוהים, אבל אני מבין אותך יותר טוב מאשר אתה מבין את עצמך, ואני יודע שבתוך תוכך אתה כן מאמין.

הגדרות - יש כמה הגדרות שקולות לטיעון לא הוגן:

• טיעון המכיל בתוכו הסבר מדוע הזולת יתנגד לו הוא טיעון לא הוגן.
• טיעון לא הוגן הוא טיעון שיכול להיות נכון, אבל אם הוא לא נכון, נוצרת לזולת בעיה לטעון זאת.
• טיעון לא הוגן הוא אחד משני אלה: טיעון על הגבלה בגישה למידע וטיעון על העמדת פנים: טיעון על הגבלה בגישה למידע אומר שהזולת מחזיק בדעתו בגלל שהוא לא יודע מה שאתה יודע. טיעון על העמדת פנים גורס שהזולת אינו מאמין במה שהוא אומר, אך מבטא עמדה מסויימת מתוך אינטרס.

הערות:
טיעון לא הוגן בהחלט יכול להיות נכון. זה שהוא לא הוגן עדיין לא אומר שהוא שקרי. כל מה שזה אומר הוא - שאם* הוא שקרי, אז יש לזולת בעיה להתגונן בפניו.

• כיוון שיש לזולת בעיה להתגונן בפניו, הרי שבמקרה של טיעון לא הוגן מספיקה התנגדות חלשה יותר. ההצהרה "לא נכון" יש לה תוקף הרבה יותר גדול בטיעונים לא הוגנים מאשר בטיעונים שאפשר לסתור.
• לעיתים אפשר לסתור גם טיעונים לא הוגנים, או לפחות להחליש אותם. אם יגידו לי שבתוך תוכי אני מאמין באסטרולוגיה, ואני אראה שגם לפי האסטרולוגיה אני אמור להיות ספקן ורציונאליסט, אז החלשתי את הטיעון הלא הוגן הזה.

---

ניסוח של עקרון ההגינות

כאשר אתה מעביר ביקורת, ראוי שתאפשר לזולת לא להסכים, בכך שתחשוף את עצמך לאי הסכמה. אסור להסתתר מאחורי טיעון לא הוגן.

דוגמאות לביקורת המתחבאת מאחורי טיעון לא הוגן

(בסגריים - הצעות לתשובות אסרטיביות)

• "אני יודע שאתה לא תסכים למה שאני אומר". ומשתמע: כי אני יותר חכם ממך, וכבר הבנתי גם מה אתה תבין ומה לא. (אז בשביל מה אתה בכלל אומר לי את זה? / אתה מתכוון שאתה רוצה להמשיך את הקו שלך שכבר הבהרתי שאני מתנגד לו?)
• "אני לא בטוח שאתה בשל לשמוע מה שיש לי להגיד". ומשתמע: אני מעליך. אני ברמת בשלות גבוהה. אתה עוד קצת בוסר, אלא אם כן תסכים למה שאני הולך להגיד לך. (איך אתה רואה את הבשלות שלי לעומת הבשלות שלך?)
• "תרשה לי לתרום לך ביקורת בונה". הניסוח הזה גורם לי להתחיל להתגרד: אם אני מתנגד לביקורת אז התנגדתי בזאת לביקורת שהוכרזה כבונה. אל תתהדר בביקורת בונה, ותן לזולת מפלט של התנגדות לביקורת. (אני חושב שההחלטה האם הביקורת היא בונה או הורסת היא שלי, כמקבל הביקורת / כשאתה מכריז על הביקורת כבונה - אתה מתכוון שגם אני חייב לראות בה ביקורת בונה?).

אגב, האם יש להעביר ביקורת?

כיצד מנהלים חיים רציונאליים בחברה אי-רציונאלית?

אגביל את תשובתי להיבט יחיד -- ובסיסי -- של השאלה הזו. אנסח רק עיקרון אחד, שהוא ההיפך מהדעה שכל כך רווחת היום ושהיא האחראית להתפשטות הרשע בעולם. והעיקרון הוא: לעולם אל לנו להימנע מלהביע שיפוט מוסרי.

• שימו לב, המדיניות להביע תמיד שיפוט מוסרי אין פירושה שעלינו לראות את עצמנו כמיסיונרים אשר מוטלת עלינו האחראיות "להציל את נפשם של כולם" -- או שעלינו לתת הערכות מוסריות בלתי מבוקשות לכל אלה שאנחנו פוגשים.

דוד, נראה לי שהדיון על מתי להעביר ביקורת מתאים יותר לדף ביקורת באופן טבעי והדיון על הלגיטימיות של שיפוט מוסרי מתאים יותר לדף אגנוסטיות מוסרית.

עקרון הקיצור

העקרון: ביקורת צריכה להיות קצרה.
הסיטואציה היא ממילא לא נעימה, ועדיף לקצר אותה ככל האפשר.
אין צורך לדאוג שהוא יבין הכל, ושכל הפרטים יהיו סגורים עד הסוף.
חשוב יותר למזער את הפגיעה.

חנניה רייכמן אמר:
_משובח לאין ערוך
ניב קצר מניב ארוך._

דוגמא: איך מעירים לאדם אשר משליך פסולת ברשות הרבים?
אני אומר לו "נפל לך!". בדרך כלל אני אומר את זה בטון קצת חמור, כאילו אני אומר לו "תרים את זה!". זה משיג תוצאות טובות מאד.

עקרון הויתור

העקרון: אם הוא מתנגד לביקורת - עדיף לוותר.
באמת שאין צורך להתעקש: יש לו וודאי סיבות רגשיות חזקות להתנגדותו, ואולי גם סיבות לוגיות. בכל מקרה, הביקורת שנאמרה השפיעה משהו, נספגה איפהשהו. משהו מזה הוא קלט.
עקרון הויתור הוא אחיו של עקרון הקיצור: למזער את הפגיעה ואת הקונפליקט.

דוגמא: במקרים הבודדים שאנשים אשר השליכו אשפה לא הרימו אותה לאחר "נפל לך!", אני מוותר. אני מאמין שהחיזוק השלילי הקטן הזה הוא מספיק חזק כדי שרבים מהם, לא כולם, יחפשו בפעם הבאה את הפח הקרוב.

לענת:
האם אני מרים?: לפעמים. קורה גם שאני מרים, רודף אחריו, מגיש לו ואומר לו "נפל לך". אם הוא אומר שהוא זרק את זה בכוונה אז אני מבקש בעדינות שישים את זה בפח, או שאומר משהו כמו "לא עדיף בפח?". לפעמים אני מתעלם.

בליעת ביקורת בחזרה: אם הביקורת יצאה מהפה שלי באופן שקל לשני לבלוע אותה, לפי כל הכללים דלעיל, אז גם לי יהיה קל לבלוע אותה חזרה.

• נרשם מפי טל-

עקרון הכבוד

חשוב להשאיר לזולת את הכבוד.
נראה שעקרון הכבוד הוא עקרון על.
יש כמה נקודות למעלה אשר תומכות ביישום העקרון הזה, או נובעות מהעקרון הזה:

• בקשת רשות לפני העברת ביקורת.
• לא להכליל אלא לציין מקרים.
• לדבר על עובדות, ולא על תכונות.
• בפרטיות.
• להיות עובדתי ולא שיפוטי.
• להכיר בחלק החיובי.
• להיות אמפתי.

---

פיצול לפי מטרת הביקורת

לביקורת יכולות להיות מטרות שונות. נבחן כרגע שתים:

• ביקורת כדי לשנות התנהגות.
• ביקורת כדי לשנות עמדות או גישות.

כאשר מעבירים ביקורת חשוב להיות מודע למטרת בביקורת. האופן המומלץ להעברת ביקורת יכול להשתנות לפי המטרה.
בביקורת לשינוי התנהגות* לא צריך להישמע צודק או דמות לחיקוי, ורצוי להקטין את עצמי.
בביקורת לשינוי גישה או עמדה* כן צריך להשמע צודק ולהיתפס כדמות הזדהות. כאן אסור להקטין את עצמי.

---

למתנדבים בעם

על הכבוד*: אילו עוד מוקשים יש, אשר חשוב להיזהר בהם כאשר מעבירים ביקורת?
על סוגי ביקורת*: האם אתם מסכימים עם החלוקה והמסקנות? אילו עוד מטרות יש לביקורת?

עוד עקרון נחמד שלמדתי בקורס של "איך להעביר review לעובדים":
אין תכונת אופי רעה ותכונת אופי טובה. לכל תכונה יש ביטויים שליליים וחיוביים. לכן, כשרוצים להביע ביקורת על ביטויים שליליים של תכונת אופי, כדאי להקדים ולציין גם את הביטויים החיוביים שלה, כדי להדגיש שלא מתקיפים את האדם או את קווי האופי שלו (שלא ניתנים לשינוי, לכן ניסיון לתקוף אותם רק יעליב ללא תועלת), אלא רק את הביטויים השליליים שלהם:
"זה נהדר שאתה כל כך חברותי ומסתדר בקלות עם אנשים, ויש לך כל כך הרבה חברים במחלקה. כדאי רק לשים לב לא להסחף בשיחות עם החברים על חשבון זמן העבודה בצורה מוגזמת".
"תמיד הערכתי את הרצינות שלך והמסירות שלך לעבודה, שבוודאי תרמו להצלחה הגדולה שלך, כדאי רק לשים את הגבול ולא להזניח את הבית על חשבון העבודה"

כן, זה מופיע למעלה תחת העקרון להכיר בחלק החיובי.

עקרון ההתניה החיובית

העקרון: כשרוצים לשנות התנהגות, עידוד הוא כלי הרבה יותר חזק מניסוח שלילי, אפילו אם משתמע ממנו שבדרך כלל הזולת עושה את ההיפך.

הקושי בעקרון הזה: להחמיא ביום שלישי כדי לתקן התנהגות שהרגיזה אותי ביום ראשון. בינתיים היו לי דברים אחרים בראש. חוץ מזה, הייתי צריך להתאפק ביום ראשון, וזה לא לטמפרמנט שלי.

דוגמאות:

• ילד מלכלך את בגדיו באופן שגרתי. הדרך הטבעית היא להעיר לו על כך. כמובן שכאשר בגדיו נקיים, אנחנו תופסים את זה כמקרה הטבעי והנכון, לא כמשהו שמצריך מחמאה. עקרון ההתניה החיובית אומר: בדרך כלל עדיף לחכות לזמן שהוא יהיה בבגדים נקיים, ולהחמיא לו אז.
• אדם שאינו שם דאודורנט, וצריך. הוא פשוט לא מריח את זה. קושרים קשר: אחד משכנע אותו לשים פעם אחת דאודורנט, ואחר מחמיא לו.

עוד שתי שיטות מומלצות להעברת ביקורת

שיטת אִם

העקרון: לא לדבר על מה שרע, אלא כמה יהיה טוב אם הוא יעשה משהו, או אם משהו יתרחש.
מומלץ לדבר על כך שיהיה יותר טוב לצד אחד, וגם לצד השני.

דוגמאות (אני מציע לקרוא קודם את המשפט המקורי, ולנסות להמיר אותו לבד למשפט לפי שיטת אם):

• המשפט המקורי: "צורה לך! אולי תתקלח כבר? יא מגעיל!"
• לפי שיטת אם: "יהיה לי הרבה יותר נעים אם תתקלח, וגם אתה תרגיש הרבה יותר טוב בלי כל הבוץ הזה".

---

• המשפט המקורי: "זה שאתה מנבל את הפה לא עושה אותך לא יותר חכם ולא יותר צודק!".
• לפי שיטת אם: "יהיה לי הרבה יותר נעים לשמוע אותך אם תוותר על מלים מסויימות. אני מאמין שגם אתה תרגיש יותר מכובד ככה, ותזכה ליחס יותר טוב מאנשים".

---

• המשפט המקורי: "אני לא מאמינה שבגילך אתה לא מסוגל לזכור אפילו להרים את המושב של השירותים! ואחר כך אתה מין מנגב-מורח את התוצרת ככה שכל השירותים מסריחים. אתה חושב שזה נעים ככה?"
• לפי שיטת _אם: "זה יהיה לי הרבה יותר נעים אם אני אדע שאתה תמיד זוכר להרים את המושב של השירותים, ואם כשאני נכנסת לשירותים לא יהיה שם ריח של שתן שברח הצידה."

שיטת אִם/אבל

העקרון: קודם להחמיא, אחר כך להעיר מה יכול היה להיות עוד יותר טוב.

זה מתאים כאשר משהו טוב בכל זאת נעשה.

דוגמאות:

• המשפט המקורי: "אתה אפילו לא מסוגל לשטוף את הדירה כמו שצריך! תראה כמה אבק השארת מאחורי הדלת!".
• לפי שיטת אם-אבל: "יופי ששטפת את הדירה. זה באמת הרבה יותר נעים להיות בבית נקי. אבל זה היה יכול להיות עוד יותר נעים אם היית גם מזיז את הדלת ושוטף את האבק מאחוריה".

---

• המשפט המקורי: "מעצבן אותי שצריך צריך להגיד לך ארבע פעמים לסדר את החדר! וכל פעם אתה מבטיח, ושוכח!".
• לפי שיטת אם-אבל: יופי שסידרת את החדר. הוא נראה טוב, אתה יודע, וגם לך בטח יהיה יותר נעים ונח ככה. אבל היה יכול להיות עוד יותר נעים אם לא היינו צריכים לבקש ממך ארבע פעמים לסדר אותו".

---

מה דעתכם?

זתומרת, קודם הגזר ואחר כך המקל?
לדעתי יכול להיות אפקטיבי רק לפעם-פעמיים. אחר כך זה כמו אנטיביוטיקה, המבוקר מתרגל וצריך למצוא טכניקה חדשה...

אולי זה הדוגמאות שמעבירות בי צמרמורת ולא השיטה, אך ככלל נראה לי ששתי השיטות היו נתפסות (על ידי לפחות) כמניפולטיביות ומשאירות טעם רע. קשה לי להסביר את זה אבל כל הדוגמאות הטובות גרמו לי לאותו חוסר נעימות כמו הרעות, רק בלי היכולת לענות...

אני חושב שלאנשים לא אכפת לקבל הערות כשהם לא בסדר אבל הם לא אוהבים להרגיש שזה עניין גדול. הניסוח שלי לדוגמאות שנתת בשיטת ה"אם" היה:

• נראה לי שכדאי שתתקלח.
• מרב הקללות לא הבנתי מה רצית להגיד.
• יוסי, תרים בבקשה את המושב בפעם הבאה.

לגבי אם / אבל - נראה לי עדיף להשאר בלי האבל. אם היה משהו טוב כדאי להלל עליו ולשמור את הביקורת לפעם אחרת. ככה שיוצא:

• איזה יופי ששטפת את הדירה!!
• איזה יופי שסידרת את החדר!!

כשהדבר הטוב יהפוך לטריוויאלי נחזור לשיטה הקודמת:

• אוי, נשאר אבק מאחורי הדלת.
• יוסי, החדר.

שוב הזדמנות להמליץ על הספר "איך לדבר עם הילדים כך שיקשיבו ולהקשיב כך שידברו". למדתי הרבה גם לגבי שיחה עם מבוגרים...

מישהו שלח אלי עצומה.
הוא רצה שאני אחתום עליה.
הרעיון שהעצומה תמכה בו היה אולי לגיטימי, אבל הסגנון היה מתלהם.
איך אומרים לבן אדם "אני לא אוהב סגנון מתלהם ולוחמני"?

---

המכתב ששלחתי לו התחיל במלים:
_ואוו!
אתה מנצל את חופש הדיבור עד הסוף!_

המידע והפגיעה

כאשר מעבירים ביקורת עושים שני דברים, לוגי ורגשי:
הפעולה הלוגית**: מעבירים מידע לזולת על דעתנו לגבי פעולתו.
רגשי**: פוגעים בזולת, בכבודו העצמי ובהרגשתו הטובה.

מכאן נובעים שני דברים שחשבתי עליהם (ושמופיעים באופן חלקי או שונה למעלה), וודאי עוד רבים:

לסיים ב"ליטוף"

כל נאומון של העברת ביקורת צריך להסתיים במילים טובות - מעין ליטוף מילולי (ואפשר כמובן גם פיסי).
החלק הראשון העביר מידע ופגע.
החלק השני, הליטוף, הוא מילים שאינן מעבירות מידע, והן מקטינות את הפגיעה. מילים טובות ונעימות.

לומר רק פעם אחת, וקצר

זו ממש מכה: כאשר א מעביר ביקורת על ב - ב נפגע.
כאשר ב נפגע - במקרים רבים הוא משתתק.
כאשר ב משתתק - א מרגיש ש- ב לא הבין. אז הוא חוזר על דבריו בצורה אחרת.
אחר כך הוא מסביר.
אחר כך הוא מפרט.
אחר כך הוא מביא דוגמאות.
אחר כך הוא מקשר את זה למקרים מהעבר.
הדוגמאות האלו גורמות ל- ב להסתגר עוד יותר בתוך עצמו, ול- א גם להרגיש שלא מבינים אותו, וגם להתעצבן בגלל הזכרון של הדוגמאות המעצבנות מהעבר. הוא מתחמם ונוקט במלים בוטות יותר ויותר.
לבסוף א מגיע למסקנה שחבל ש- ב בכלל נולד.

כדאי להימנע מזה לחלוטין: לומר את הדברים פעם אחד, ולסיים (או, טוב יותר, לעבור לליטוף).
הדרך לעשות זאת - המדבר יכול להחזיק בדמיונו מול העיניים שתי כוסות (של המקשיב): אחת כוס ההבנה, והשניה כוס העלבון. הוא מדבר, והכוסות מתמלאות, כל אחת בקצב שלה. המטרה שלו - למלא את כוס ההבנה - לא למלא לגמרי, רק למלא מספיק - ולהשאיר את הנוזל המר בכוס העלבון נמוך ככל האפשר.
ולזכור שבסוף שניהם ישתו את כוס העלבון, גם המעליב.

דוגמא להעברת ביקורת נכונה בסיטואציה מתוחה:
מדובר בשירות מסויים, הלקוחה היא חלי ש.
יש מורה ומינהלתנית.
המינהלתנית התקשרה, זה השבוע השני ברציפות, להודיע שהשיעור מבוטל. הטלפון הזה, כמו גם הקודם, הגיע כשעה לפני השעור.
הסיבה שהוצגה היתה - "המורה חולה".
ואתמול הוא לא ידע שהוא חולה?
לא.
נו באמת, גם בשבוע שעבר הוא היה חולה, אז איך הוא לא ידע אתמול שהוא חולה?

הרבה אנשים היו אומרים למינהלתנית משהו כמו "את מוכנה להפסיק לשקר לי?" או "תגידי את האמת", או "תפסיקי לספר לי סיפורים, מה את חושבת, שנולדתי אתמול?".

חלי בחרה בניסוח אחר, ניסוח של ביחד, לא של קונפליקט: "בואי תהיי פתוחה איתי". זה עבד. המינהלתנית הסבירה את הסיבה, לא חשוב כרגע מה היא. בכך היא הודתה שקודם לא אמרה את האמת. זה דבר שאף ניסוח אחר לא היה משיג.

הארת אגב (נכתב בכוונה ב-א') או דיון סמנטי על העברת ביקורת...
אני עומדת לכתוב למישהו מכתב, ורציתי לעשות "ריענון נהלים" פה לפני שאני כותבת, כדי להצליח להגיד את הדברים באופן שגם ישמעו.. ניסיתי להיזכר בשם הדף ונתקע לי בראש איך להעניק ביקורת.
חשבתי לעצמי שאולי באמת הענקה היא פועל יותר מתאים למלאכת הביקורת. כשמעבירים ביקורת זו פעולה מאוד חד-סיטרית שמשמעותה "יש לי מה להגיד על איך שאתה נוהג/חושב, קח את מה שאני חושב ותעשה עם זה מה שאתה רוצה, אני מאוד מקווה שתהיה חכם מספיק לבחור באפשרות הנכונה (הדרך שלי, כמובן)".
להעניק, לעומת זאת, זו פעולה שונה לחלוטין: "יש לי מה להגיד על איך שאתה נוהג/חושב, יש דרך שנראית לי נכונה והייתי רוצה לעניק לך את דרך החשיבה שלי, מתוך תקווה שתתן לך נקודת מבט שונה על הדברים ותעזור לך למצוא את הדרך הנכונה, תהיה אשר תהיה".

מקווה שהובנתי... ומקווה שנשתדל כולנו להעניק זה לזה את תבונתנו....
<כמובן שכל אחד מכם יכול לעשות מה שהוא רוצה עם העצה הזו, מקווה שלא תהיו מטומטמים ותעשו את הדבר הנכון, כלומר את מה שאני חושבת שנכון... >
<לא בטוחה שהפנמתי בעצמי... D-:>

טוב, אני הולכת להעניק את דעותי....

בברכת ענק מי שמעניק....

אז תשתפי, איך התקבל המענק?

יחד עם זאת, יש משהו מתנשא בלהגיד שאת מעניקה את התובנות שלך למישהו.

מה שאהבתי בדף הזה הוא דווקא את ה שיתוף, האמפתיה, את זה שאתה מספר מה הדבר גורם לך להרגיש, ולא מדבר דווקא על האדם השני.

עודד המחפש,
אולי לא הסברתי את עצמי טוב (אני מעולה ב'לא להסביר את עצמי טוב'), אבל זה בדיוק ההבדל, כפי שאני תופסת אותו. ב העברה_ יש משהו חד סיטרי - _מעבירים הלאה_ את התחושות והרגשות ומסירים בזה כל אחריות [גם לגורמים וגם לתוצאות], ה _הענקה_ היא דו-סיטרית [זו כמובן פרשנות מאוד אישית שלי ל"תחושות" שיש לי לגבי המילה] המבקר _מעניק את נקודת המבט שלו (קצת קשה להעניק משהו שלא שייך לך), לא כאמת אוניברסלית שניתן להעביר מיד ליד, אלא כהצגה של הצד שלו וה חלק שלו בכל העניין.

האם מישהו יכול להפנות אותי לחנויות או אתרים בהם אפשר למצוא את "שפת השיחה"? (ומי כתב אותו)
בתודה מראש

כתבו אותו אלן פיס ואלן גארנר, הוצאת אור-עם, מהדורה ראשונה 2001.

---

לגבי הדיון האם להעביר ביקורת או להעניק ביקורת:
אני מסכים עם ההתנגדות של עודד המחפש: "הענקה" מביט מלמעלה למטה.

הצעה: איך לתקשר ביקורת.

שמות לדף: "איך לחלק ביקורת לאחרים" או "איך לבקר אחרים"

וישנה מימרת חזל (שאיני מוצא) שמאז שחרב הבית אין אף אחד שיודע להעביר ביקורת (להוכיח בלשון חזל) ואין אף אחד שיודע לקבל תוכחה.

אני מלא הערכה לאתר הזה ולתרבות הדיון .כל הכבוד -זאב כספי

וישנה מימרת חזל (שאיני מוצא) שמאז שחרב הבית אין אף אחד שיודע להעביר ביקורת (להוכיח בלשון חזל) ואין אף אחד שיודע לקבל תוכחה.

l5503]בבקשה 016b[/po].htm

לדעתי, צריך לבוא ממקום אוהב לעומת כועס / פגוע / מחפש שליטה.
כשהגישה היא אוהבת, יש סיכוי שזה יעבור נכון.

אלא מה?

כשבאים ממקום אוהב, באים גם ממקום מקבל ואז יש הרבה פחות ביקורת.
זה נראה יותר כמו בחירות שונות או חילוקי דעות.

זה יכול להתאים לחלק מהמקרים.
חשוב להיות מסוגל להעביר ביקורת גם על מי שאינך מכיר, שפגשת בפעם הראשונה, שאין לך שום רגש מיוחד אליו.
וחשוב עוד יותר להיות מסוגל להעביר ביקורת על מי שאתה לא אוהב, או על מי שאתה כועס, או על מי שהרגשות שלך מעורבים כלפיו.
מעבר לזה, גם העברת ביקורת ממקום אוהב עוזרת רק אם האהבה עוברת דרך העברת הביקורת.

למרבה הצער, אי-הבנות קיימות בכל שדרות הציבור.
בסיטואציה טעונה, הסיכוי לאי-הבנה גדל.
בלי מיומנות בדפוסי התקשורת של העברת הביקורת, אי ההבנות יכולות לתרגם את המקום האוהב למקום של התנשאות, או לפרש לא נכון חלק מהנאמר שלא כאהבה.

מעבר לכך, במקרים רבים אנשים אומרים לעצמם שהם באים ממקום אוהב, והם באים מכל מיני מקומות אחרים.

בכל מקרה שמעביר הביקורת בא ממקום של אהבה ונמען הביקורת מגיב בהתגוננות-תוקפנית, מעביר הביקורת ייפגע כפליים, והדרך להסלמה פתוחה וסלולה.

בשורה התחתונה - לבוא ממקום אוהב יכול להיות כלי נוסף, אבל לא יכול להחליף את מיומנויות התקשורת ההכרחיות להעברת ביקורת שאינה מובילה להסלמה.

_חשוב להיות מסוגל להעביר ביקורת גם על מי שאינך מכיר, שפגשת בפעם הראשונה, שאין לך שום רגש מיוחד אליו.
וחשוב עוד יותר להיות מסוגל להעביר ביקורת על מי שאתה לא אוהב, או על מי שאתה כועס, או על מי שהרגשות שלך מעורבים כלפיו._

למה?
למה בכלל אנשים צריכים להעביר ביקורת?

למה באמת כל כך קשה לנו לאפשר לאחרים להיות אחרים?

למה אנחנו כועסים על מי ששונה מאיתנו? למה אנחנו לא אוהבים אותו?

ביקורת = "אני לא אוהב"

ומי שלא אוהב - לא מקבל.

ומי שלא אוהב ומקבל - למה דעתו חשובה בכלל?

ומי שמקבל - גם אם יש לו מה לומר - זה לא יעבור כביקורת.

לדעתי (המאוד אישית וסובייקטיבית) זה קצת יהירות להעביר ביקורת על מישהו אחר (גם כשאני עושה את זה )
מה נותן לנו את הזכות לבקר את האחר ו/או את בחירותיו? מי שמנו לשופט?

כשאדם אוהב רואה דברים הוא מוצא דרך אוהבת ותתומכת לומר אותם מבלי לומר לאחר: "אתה לא בסדר!"

למשל:
שואל שאלות, משתף ברגשותיו, משתף בדרכו וכדומה.

כל זמן שאדם מדבר על עצמו, על מחשבותיו ורגשותיו - זה לא מחייב את האחר להשתנות
זה הופך לדיון ממנו יכולים שני הצדדים להחכים ולצמוח.

_למה בכלל אנשים צריכים להעביר ביקורת?
למה באמת כל כך קשה לנו לאפשר לאחרים להיות אחרים?_

לא מזמן עשו לי כרטיסי ביקור. הורידו ספרה במספר הטלפון. אין לי שום בעיה שהוא יהיה אחר כמה שהוא רוצה, אבל לא על חשבון הכרטיס שאני שילמתי עליו.

---

_למה אנחנו כועסים על מי ששונה מאיתנו? למה אנחנו לא אוהבים אותו?
ביקורת = "אני לא אוהב"
ומי שלא אוהב - לא מקבל._

לא נכון.
כאשר אדם משליך זבל ברחוב ,זה לא שאני לא אוהב אותו. אין לזה קשר לאהבה. יש לי ביקורת עליו.

---

ומי שלא אוהב ומקבל - למה דעתו חשובה בכלל?

הנה דוגמא:
היום קצצו לי את קצה האנטנה של המכונית.
זה כנראה קשור לזה שהיה על האנטנה סרט כחול.
בלי הקצה של האנטנה הרבה יותר קשה לקשור עליה סרט, כך שמבחינה טכנית הפתרון שלהם מוצלח. כרגע לא קשרתי סרט.
אני לא אוהב שחותכים לי את לי את האנטנה.
אני גם לא מקבל את זה.

למה דעתי חשובה?
ככה.

---

לדעתי (המאוד אישית וסובייקטיבית) זה קצת יהירות להעביר ביקורת על מישהו אחר (גם כשאני עושה את זה)

דעתי שונה מדעתך.

---

_כשאדם אוהב רואה דברים הוא מוצא דרך אוהבת ותתומכת לומר אותם מבלי לומר לאחר: "אתה לא בסדר!"
למשל:
שואל שאלות, משתף ברגשותיו, משתף בדרכו וכדומה._

בחלק מהמקרים, שיתוף ברגשות הוא טכניקה נכונה להעברת ביקורת. בחלק - לא.

איך בדיוק את מתכוונת להשתתף ברגשות הנער אשר הולך מולך, ליד שתי נערות, משליך קליפה, וממשיך ללכת הלאה, וממש לא מעניין אותו אף בן אדם מעל גיל 16?

איך בדיוק את מתכוונת לשתף ברגשות את פקיד הקבלה שממש אין לו כח לא אלייך ולא לרגשות שלך?

אני אענה לך בהרחבה בימים הקרובים. אני צריכה לשבת כשיש לי מרחב זמן

עקרונית, אני חושבת שיש בינינו עניין של סמנטיקה.

צריך קודם להגדיר מה נקרא ביקורת, ואיך אנחנו קוראים לכל השאר.

אחזור לדף הזה במהלך השבוע הקרוב

המלצה על משחק מונופול ביקורת בונה שפיתחתי

אפשר להדפיס, להדביק על בריסטול ולשחק. מיועד לילדים בגילאי 10+.

אחרי שפיתחתי התחלתי לתהות אם בכלל יש דבר כזה ביקורת בונה, אבל בכל מקרה מציעה לעיונכם, אולי תרצו לעשות בזה שימוש.

מקור נוסף - משוב וביקורת לפי שיטת אדלר:
לימוד:ביקורת לעומת משוב

תודה על הדף!

דף שימושי, מעולה, מעשיר וחובה לדעתי!

הדף הזה מזכיר לי סיפור מהספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד:

"לפני כמה שנים, כשאשתי ואני שיפצנו את ביתנו, היתה לנו בעיה עם הקבלן שלנו. אישית, מאד חיבבתי אותו. הוא היה איש מקצוע מעולה ותרם כמה רעיונות טובים כשהתייעצנו איתו, אבל הוא לא עמד בלוחות הזמנים שקבענו. הצוותים שהוא העסיק עבדו בשלושה פרויקטים נוספים, ואף שלחצתי עליו ודרשתי ממנו להזדרז, הוא המשיך לעבוד באותו קצב. יכול להיות שהגישה השלווה שלי לחיים גרמה לו לחשוב שלא ממש אכפת לי, אבל משפחתי ואני עמדנו לנסוע לאירופה, ומאד רצינו שהעבודה תיגמר עד אז. אז הרשיתי לעצמי להתעצבן. צעקתי וקיללתי (בסיפוק רב), אמרתי לו שכדאי מאד שיסיים את העבודה בזמן שנקבע, ושאם לא יעשה כן אגרור את התחת שלו לבית-המשפט ושם אראה לו איך עובדים במהירות.
הוא פתח זוג עיניים מופתעות ואמר: "אתה באמת לחוץ על הבניה הזו, הא?" כמובן שכבר למחרת בבוקר הגיע צוות כפול בגודלו לעבודה.
מאוחר יותר התברר לי שפשוט דיברתי איתו ב"קבלנית", שהצעקות הזועמות שלי היו למעשה שפת הדיבור בענף שלו. השתמשתי בשפה הנכונה ובקודים שעובדים. "