שני בערב, אני יוצאת מהרצאה על פילוסופיה רוחנית. האנרגיות שם טובות לי. של המרצה, של המשתתפים, של המארחים.
אני חושבת כמה נפלא שיש אנשים כאלה בסביבה שלי. באמת, אני מודה לאלוהים.

בדרך חזרה אני עוברת ליד הסופרמרקט, וחושבת אם להיכנס (אולי רק כדי לדחות את הלבד שבבית). אני מוצאת הצדקה להיכנס, "אני צריכה אבוקדו"... (בהשראת ההרצאה, אני צריכה לשאול את עצמי מי זה "אני" הרוצה, האם "אני" באמת צריכה אבוקדו (-:...אבל נעזוב את זה כרגע...)

קניתי אבוקדו ובננות, ("הצורך, אין לו סוף...")מצאתי קוּפָּה עם יחסית מעט אנשים, ונעמדתי אחרי בחורה שהחזיקה סל בידה.

לא רחוק מאחורי עמדה אישה, שיער צבוע בגוונים, עם עגלה גדולה עמוסת מצרכים. לידה עמדו שני בניה. אחד מהם, נער, גם עם שיער צבוע, כמוה.

תוך כדי ההמתנה לתור, שמעתי את האישה הזאת, צבועת השיער אומרת למישהי שהיא אחרי אותה בחורה שלפני.

פניתי אליה בעדינות ואמרתי לה: "סליחה אבל אני עמדתי אחריה".

בטרם סיימתי לגמור את המשפט האישה פתחה עלי בצעקות חזקות במיוחד: "הפעם זה לא ילך לך" ....

אמרתי לה: "מה זה הפעם, אנחנו מכירות?!.." והיא ממשיכה, "לא מכירות, אבל . .. " ממשיכה בווליום שכמובן מושך תשומת לב רבה, נסיתי איכשהו להגיב, כמובן, ללא כל סיכוי מול ההוריקן ששטף את הסופר...

תוך כדי כך, הַבֵּן שלה אומר לה: "אמא" "די, אמא" ...והיא ממשיכה לתקוף אותי:

"אנשים כמוך הורסים את הכייף שֶׁבְּלִקנוֹת" (איזו השלכה!!!)
וממשיכה לגדף באגרסיה שמזמן לא חוויתי כמוה, (אך היא מוּכֶּרֶת לי ומזכירה לי נשכחות, מהעבר....)

תוך כדי העימות עימה, הבטחון שלי קצת התערער, והתחלתי לחשוב שאולי באמת לא עמדתי לפניה... אך כעת, כשאני כותבת ברוגע, ומשחזרת את הנעשה, אני ממש זוכרת בבירור שהיא נעמדה כמטר מאחורי, כשלצידה שני בניה, ואני אפילו התבוננתי בצבעי הגוונים הדומים על ראשה ועל ראש בנה...

מהרגע שהיא ציינה שהיא זאת שעמדה אחרי הבחורה שלפני, הרגשתי שאין לי מה להישאר שם.
הרי אין לי ארסנל אלימות כמו שלה. ועדיף לי לצאת מטווח האנרגיות השליליות שלה.

אז בהתחלה נסיתי לענות לה, בווליום שלא היה לו סיכוי בכלל להתגבר על זה שלה.
נסיונות התגובה מצידי, בכלל לא נענו עניינית, אלא רק גרמו לה להמשיך ולצרוח.
די מהר החלטתי, באיזה כמה שניות של הפוגה תוך כדי המטח שלה, ותוך כדי המילמול של בנה, שמנסה להסות אותה, לזרוק לה: "אפילו הַבֵּן שלך אומר לך שההתנהגות שלך מגעילה" והלכתי משם, לקוּפָּה אחרת, כמעט ללא אנשים, סיימתי ממש מהר לשלם, וראיתי שהיא עוד נשארה תקועה שם בינות אנשים. היא והאנרגיות שלה.

חככתי בדעתי אם לחזור ולהראות לה שאני מזמן כבר סיימתי את התור, ותוך כדי כך גם לזרוק לה איזה משפט, (הוי, האגו האגו...)אבל לבסוף החלטתי שעדיף לא להתערבב עם האנרגיות שלה, והלכתי משם.

לא יודעת אם התנהגתי בצורה "נכונה".
אני לא כ"כ גאה בזה שעניתי לה בצורה אישית ו"נתפסתי" לבן שלה.
מה זה "נכון" במקרה הזה?

איך אמורים להגיב לכזאת התקפה אלימה?

אני חושבת שהטוב ביותר הוא ללכת משם, אך לא בלי תגובה בכלל.

מה דעתכם?

לי זה גורם לחשוב שבהרבה מקרים בעבר, במצבים דומים, הייתי נכנסת לגוב הארי, מתעמתת עם המתקיף, אפילו שלא היו לי כוחות שווים, העיקר - ללמד אותו משהו, מן נסיון כזה להראות לו משהו חשוב על עצמו, תוך כדי שאני מגישה לו את עצמי כשכר הלימוד... - מעניין מאיפה הצורך ההתאבדותי הזה מגיע?

ובמקרה הנוכחי, בשלב מסויים (די מהר ) החלטתי שאין לי מה להישאר ברדיוס האנרגיות הדורסני הזה, ולאחר שזרקתי לה משהו, (אגו, אתה עוד פעם פה ?...(-:) הלכתי משם.

זה גם מעלה מחשבות על כך (שבטווח קצר לפחות) האלימות גוברת על מי שאינו אלים (ויהיה צודק יותר מצודק...)

אשמח להתייחסויות@}

מזדהה המון עם מה שכתבת. גם לי יצא ויוצא המון להפגש עם אלימות כזאת לא נעימה (אפילו דוגמא אחת מתוארת בדף בלוג שלי).
לדעתי, אלו מצבים שבאמת הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להתרחק כמה שניתן. כמה שבאותו הרגע זה כל כך קשה, והאגו דוחף חזק חזק ואומר לך להתקיף חזרה...

זה גם מעלה מחשבות על כך (שבטווח קצר לפחות) האלימות גוברת על מי שאינו אלים (ויהיה צודק יותר מצודק...)
והמשפט הזה הוא בעיני מאוד לא נכון. כי אותה האשה, בטח כשהגיע הביתה, רבה עם בנה, ובטח גם הוציאה את האלימות שלה על עוד דברים ועוד אנשים, ובטוח בטוח שזה חוזר אליה בבומרנג. ובטוח גם שהאלימות הזאתי באה ממקום פגוע.
בסופו של דבר, את תשתחררי, אם לא היום, אז בטח מחר, מהמקרה הזה. ובטח כבר עכשיו את מסוגלת לחוות דברים שהם לא אלימים.
סביר שכל המציאות של האשה הזאת בנויה מאלימות.
כך, שבסופו של דבר, יוצא שאת הוא הצד החזק...

תודה, נסיכה@}

חבל לי רק שהזכרתי את הבן שלה בכל העימות. אני לא חושבת שהייתי צריכה "להשתמש" בו. אבל ב"להט הקרב", כנראה שמרגישים צורך להשתמש בתחמושת החזקה ביותר...

ברשותך, אספר גם כן סיפור שקרה לי. אם ניראה לך לא מתאים, את יכולה למחוק.

לפני משהו כמו שנה וכמה חדשים, כשעוד הייתי בהריון עם פיצ, אבל כבר בשלב מתקדם, היה איזה יום שנורא רציתי לצאת החוצה לטייל, אבל היה בחוץ שלג וקר, ובן זוגי לא ממש רצה להצטרף אלי, משהו שלא היה כל כך נורמאלי אז...
בקיצור, בעודי הולכת ברחוב שליד הדירה שלנו, יותר נכון, מדדה, ככה, כמו ברווז מרגל לרגל, חבורה של כמה נערים בגילאים שבין 6 ל14 (הערכה מאוד לא מדוייקת) מתחילים לזרוק עלי כדורי שלג, ולהתפקע מצחוק, ולברוח כל פעם כדי שלא אוכל לתפוס אותם (כאילו שגם הייתי מנסה בגודל שהייתי בו...).
אני, נורא נורא, עד עמקי נשמתי, נעלבתי. הם לא הפסיקו גם כשנעמדתי והסתכלתי עליהם ושאלתי אותם למה הם עושים את זה.
הם הפסיקו רק כשהוצאתי את הפלאפון שלי, בשביל להתקשר לבן זוגי שיבוא לעזור לי. כנראה שהם חשבו שאני מתקשרת למשטרה או משהו.
הם ברחו לאנשהו מעבר לפינה.
כשבן זוגי הגיע, לא הצלחתי להשתחרר מהצורך העז של הנקמה. הלכנו לחפש אותם קצת. מצאנו איזה שני נערים, לא בטוח אפילו שאלה היו הם, למרות שסביר שכן, בן זוגי שאל אותם למה הם עשו את זה, אם הם לא רואים שאני בהריון, ואני, מלאת זעם, קראתי להם נאצים (אנחנו בברלין, ככה שיש למילה הזאת משמעות חזקה...). לאחר מכן, הלכנו לטייל בפארק, ואני, כל הדרך פינטזתי איך אמצא אותם, ואאיים עליהם, ואומר להם שאני מהצבא הישראלי, שיש לי קשרים, ואני יכולה להתנקש בחייהם או משהו כזה... סתם להפחיד אותם...
לקח לי להשתחרר מהמקרה הזה כמה ימים. כל הזמן חשבתי, איך אוכל לצאת מהבית גם עם התינוקי שלי, כשאני צריכה להתמודד עם מקרים כאלו. ישר זה העלה לי חוויות לא נעימות שהיו לי בימי בית הספר הכואבים...
בדיעבר, אני יודעת, שבאותו רגע הייתי מאוד חלשה. וכנראה הם גם זיהו את זה, והפכו אותי למעיין קורבן. (לא אוהבת להשתמש במילה הזאת).
ואני גם יודעת, שהמרדף והחיפוש אחריהם לאחר מעשה, היה מיותר. רק הכניס אותי ללופ שהיה לי מאוד קשה לצאת ממנו במשך כמה ימים. וכל העניין הזה של האגו שמחפש איך להתנקם. רק מחליש ומחליש... הלוואי והייתי יודעת איך להתנקות מזה לגמרי.
והיום, יש בי לפעמים רעד קל, קל עד מאוד, כשאני הולכת באותו הרחוב, ורואה חבורת נערים, וחושבת אולי זה הם.
אבל היום אני גם הרבה יותר חזקה. אפילו יותר כשאני הולכת עם התינוקי שלי...
והיום, אם הייתי נתקלת במקרה כזה, הייתי רוצה להאמין שהייתי מתמודדת אתו קצת אחרת. למרות שיש לי פיוז די קצר...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכי טוב במקרים כאלה כמו בסופר או בשלג, זה להתעלם. כאשר הם לא מקבלים את תשומת הלב שהם רוצים הם מפסיקים ועוברים למושא אחר.

סליחה אבל לזרוק כדורי שלג על אישה ועוד בהריון?! לא מדובר כאן בסתם אישה עצבנית בסופר שצועקת אלה התאכזרות מצד נערים אל מי שחלש מהם.
גרוע.
ואיך להתעלם מכך?!

כאשר הם לא מקבלים את תשומת הלב שהם רוצים הם מפסיקים ועוברים למושא אחר.
הם לא. כלומר, יש כאלו שכן. אבל יש לא מעט ביריונים בעולם שרואים בזה סימן של חולשה ורק תוקפים יותר.