~שם הדף שוּנה מ: איך לריב 'נכון' בזוגיות.
מוזגו לכאן הדפים לריב ולחיות עד גיל מופלג ו-הצילו אני ובעלי לא יודעים לריב~

---

בעקבות קריאה sc]במאמר הזה livescience[/po]/spouseswhofightlivelonger (לינק שבור)

כתוב שם שעשו סקר של זוגות נשואים ומצאו שבני זוג ש"שומרים בבטן" מתים מוקדם יותר מבני זוג שמבטאים את רגשות התסכול. אלא אם יש לנו הורים שידעו לפתור קונפליקטים בזמן שגדלנו אצלם - אין לנו בד"כ שמץ של מושג איך לפתור קונפליקט.. והבעייה חמורה יותר אם אנחנו בוחרים להדחיק את הכעס.

אני תומך נלהב ב-Nvc תקשורת מקרבת - אבל עד אז - אני שם לב שישנו מין לחץ תרבותי שעדיף לא לבטא כעס ולהיות מנומסים. מה שמעניין אותי הוא האם אנשים שחיים Nvc תקשורת מקרבת חיים יותר מאנשים שמביעים כעס..

_{(אני קורא מה שכתבתי ומבהיר שאין כאן תגובה על משהו אחר... זה פשוט מאמר שהגיע לידי מידידה מארה"ב וחשבתי שיעניין כאן - אם העמוד יפרח אז אפשר לאנדקס ב-מדור אהבה ומיניות)}

אני הייתי עושה כאן הפרדה בין שני דברים שונים:

1. הדחקה של הכעס - שלא מודים בקיומו (או לא מודעים לו)
2. ביטוי של הכעס (עד כמה פועלים מתוך הכעס)

אני חושבת שהרבה אנשים מבלבלים בין ההכרה בלגיטימיות של הכעס כשלעצמו והיכולת להרגיש אותו, לבין מה שעושים איתו (אפשר להבין שהכעס לגיטימי אבל לא בהכרח מתאים למציאות של עכשיו), ומזה נובע שכשהם לא רוצים לבטא אותו, או לבטא אותו במלוא עוצמתו, הם גם במקביל מנסים להדחיק אותו וסוברים שאינו לגיטימי. ולהפך: כשהם מנסים להדחיק אותו הם גם חושבים שהם לא פועלים לפיו (אם כי לצערנו במקרה כזה, מה שקורה לעתים הוא שהכעס משפיע על ההתנהגות בדרכים אחרות, ויוצא במקומות לא צפויים).

אני חושבת שאכן יש לחץ תרבותי להדחיק רגשות כמו כעס (בארה"ב זה חזק עוד יותר מאשר בארץ). לדעתי הסיבה היא לאוו דווקא משהו ש"למדנו" מההורים אלא לפעמים עד כמה התאפשר לנו בילדותנו להיות אנו עצמנו (ולא בהכרח ישירות לגבי כעס, זו יכולה להיות גם תוצאה עקיפה של זה שהרגשנו שאנחנו צריכים להשתנות כדי שיאהבו אותנו).

אם זה מעניין אותך, הרחבתי על הנושא - כולל על הטענות שזה משפיע על הבריאות הכללית ואורך החיים - בדף על ג'ין ג'נסן (שהגיע הזמן לקצר את שמו הארוך, אפילו לי אין כוח לצטט אותו במלואו כל פעם!!)
תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

משהו אישי: עד לפני כ2 עשורים (בערך) לא ידעתי להגיד- כעסתי, נעלבתי, לא נעים וכו....- הכל נשמר בפנים,
במהלך השנים למדתי לומר דברים ופחות לשמור בפנים - הקלה עצומה
אבל כנראה המאגר שנאגר במהלך השנים השפיע עלי פיזית.
אגב ביהדות מצווה לומר לשני נעלבתי כעסתי ולהסביר בכדי לא להסתובב עם טינה כלפי אדם אחר.

יש זוגות שמתגרשים כי כבר אין בניהם אהבה ו/או משיכה.
להערכתי, אנחנו נתגרש בסוף,רק בגלל שאנחנו לא יודעים לריב.
כל וויכוח או חילוקי דעות בנינו מגיעים מהר מאוד לפסים אישיים,לתוקפנות מילולית ולפגיעה עמוקה ובילתי הפיכה.
השבוע ,למשל, הערתי לו לגבי משהו שקשור להבדלי גישות בגידול של הילד שלנו, מהר מאוד זה הגיע למילים כמו :
"פשוט טינופת - זה מה שאת, "תיזהרי ממני,תשקלי מילים" ,"את מדברת שטויות במיץ","את סתםX וסתם Y" , "את סתם רוצה לריב" וכו'.
מנקודת המבט שלי,התגובה שלו הייתה ממש חסרת פרופורציות להערה שלי,זה יכול היה להגמר בכמה דקות של סיעור מוחות הורי לגבי טובת הילד שלנו ולא היה חיב להסתיים כפי שזה הסתיים.
לגבי הוויכוח הספציפי למשל, כבר לא אכפת לי בכלל מהחילוקי דעות שלנו, גם אם זה לא הכי טוב לילד שלנו, זה לא כל כך נורא בעיניי אם בימים שהוא איתו הוא ייגדל אותו בצורה קצת שונה,אם זה כל כך חשוב לו. זה נסלח,זה מקובל עליי,זה סוג של התפשרות שעושים שנמצאים בזוגיות,שיחררתי מזה.
אבל - ההתנהגות שלו סביב הריב הזה היא בילתי נסלחת, בילתי נמחקת, נותרתי פגועה וכואבת מאופן הביטוי והדיבור שלו כלפיי ואני לא מסוגלת אפילו להסתכל לו בעיניים מרוב כעס ועלבון.
וכבר נמאס לי מהמעגל הזה, זה קורה לנו בערך אחת לחודש ,תמיד אחר כך אנחנו שותקים/ברוזג במשך שבוע וזה נגמר פשוט כי השתיקה דועכת מבלי שממש ננתח את הדפוס הזה ונעבוד עליו.

אייך זה אצלכם ? אייך אתם רבים /מתווכחים/מתקשרים בניכם כשיש חילוקינ דעות או כעס אחד כלפי השני?
אייך נראים יחסים של זוג שיודע לריב?
אני אשמח לשמוע הידהודים,שאלות הבהרה,תגובות ועצות .

מאוד הייתי רוצה לקרוא תשובות על השאלה:
אייך נראים יחסים של זוג שיודע לריב?
זאת שאלה מצוינת בעיניי.

אישה אחת, צר לי שאין לי הצעות. אני מקווה שיכנסו לכאן אנשים שידעו לעזור יותר.

אני חושבת שיש פה שלוש שאלות שונות:

1. איך אפשר להתמודד עם חילוקי דעות בלי לריב (אפילו בנושא טעון כמו גידול הילדים)
2. איך אפשר לריב "יפה". מה זה לריב יפה? לריב בלי לחצות קווים אדומים (או, נגיד, קווים אדומים מדי; אם לא אומרים דברים שמצטערים עליהם אח"כ זה לא ממש נקרא ריב... אבל אני מניחה שלכל זוג יש קווים אדומים שאם עוברים אותם, הריב הופך מסתם ריב לריב מכוער)
3. איך לעבור אח"כ ממצב של ריב למצב של פיוס בלי שיישארו משקעים.

איך רבים / מתווכחים / מתקשרים כשיש חילוקי דעות או כעס אחד כלפי השני, בלי שזה יוביל לפיצוץ?
איך נראים יחסים של זוג שיודע לריב?

אני חושבת שיש פה שלוש שאלות שונות:

1. איך אפשר להתמודד עם חילוקי דעות בלי לריב (אפילו בנושא טעון כמו גידול הילדים)?
2. איך אפשר לריב "יפה", לריב בלי לחצות קווים אדומים? (או, נגיד, קווים אדומים מדי; אם לא אומרים דברים שמצטערים עליהם אח"כ זה לא ממש נקרא ריב... אבל אני מניחה שלכל זוג יש קווים אדומים שאם עוברים אותם, הריב הופך מסתם ריב לריב מכוער)
3. איך אפשר לעבור ממצב של ריב למצב של פיוס בלי שיישארו משקעים?

הבה נחלוק מניסיוננו

איך לריב נכון?
לצערי אני יכולה לספק רק דוגמאות שליליות, אבל גם עצה מעשית אחת:
ניסיתי אותה רק פעם אחת וזה עבד:
כשבן הזוג אומר דברים שלא רוצים לשמוע, שמנוגדים לאיך שאנו חושבים ש"צריך" להיות,
לדמיין שאנו מוקפים במעיל גשם, במים או כל סוג אחר של הגנה, וכך יותר קל לא לקחת את זה לעומק הלב.

את העצה הזו קראתי ב: "לבסוף מוצאים אהבה".

לדמיין שאנו מוקפים במעיל גשם, במים או כל סוג אחר של הגנה, וכך יותר קל לא לקחת את זה לעומק הלב.
מקסים. מקווה שאזכור את זה ברגעי אמת.

הכי נכון בשבילי, הוא לא להיכנס לריב בכלל. במיוחד עם בעלי. כי מרגע שנכנסתי לריב - אני מאוד מתקשה לצאת. אני ישר לובשת את הפנים הכועסות-פגועות שלי, ויכולה להסתובב ככה אפילו יותר מיום. למעשה, "יכולה" זו לא המילה המתאימה. יותר נכון לומר שאני לא יכולה שלא להסתובב ככה הרבה זמן. אני מתקשה מאוד לרדת מעץ הפגיעות, אפילו כשאני כבר מבינה (ובעצם יודעת מראש) שהוא לא הרגיז אותי בכוונה.
אז אני מתמקדת בלא לריב מראש, ובדרך כלל (ברוב הימים של החודש ) אני גם מצליחה: לא להעיר, לא לכוון, לא לתת הוראות הפעלה (למרות שאני, כמובן, תמיד יודעת מה הכי נכון ומהי הדרך הטובה לעשות כל דבר). וגם להעביר, לדפדף הלאה, לא לבחור בפרשנות המעליבה והפוגעת, להניח שהכוונה טובה, להניח שאין סיבה שמי שאוהב אותי ינסה בכוונה לגרום לי צער.

"פשוט טינופת - זה מה שאת, "תיזהרי ממני,תשקלי מילים" ,"את מדברת שטויות במיץ","את סתםX וסתם Y" , "את סתם רוצה לריב"
לכל הציטוטים שאת מביאה יש רק כיוון אחד ({{}}את טינופת, את תיזהרי, את מדברת שטויות, את סתם).
זה לא נשמע ש{{}}לכם יש בעיה בניהול מחלוקת - זה נשמע ש{{}}לו יש בעיה קשה של אלימות מילולית (הלוואי שרק מילולית).
מגיע לך יחס הוגן, מכבד ואוהב.

הדפוס שאותו הבאתי לזוגיות הוא בחירת מילים מה שלא מאפשר באמת לריב. לא הרשיתי לעצמי לבטא את מה שאני מרגישה.
אז אני מתאמנת על פחות לחשוב על כל מלה שיוצאת לי מהפה.......ויותר לתת חופש לעצמי. וכל פעם אני מופתעת (לטובה) מהתוצאות.

_"פשוט טינופת - זה מה שאת, "תיזהרי ממני,תשקלי מילים" ,"את מדברת שטויות במיץ","את סתםX וסתם Y" , "את סתם רוצה לריב"
לכל הציטוטים שאת מביאה יש רק כיוון אחד (את טינופת, את תיזהרי, את מדברת שטויות, את סתם).
זה לא נשמע שלכם יש בעיה בניהול מחלוקת - זה נשמע שלו יש בעיה קשה של אלימות מילולית (הלוואי שרק מילולית).
מגיע לך יחס הוגן, מכבד ואוהב._

מסכימה לגמרי עם פ'.

מי שיש לו דבר כזה בזוגיות - זה לא נקרא 'לא יודעים לריב', זה נקרא 'אלימות' חד וחלק.

*************

עכשיו, מי שכבר נשואה, אם הבעל שלה מדבר ככה - כדאי שתמצא דרך לטפל בעניין, או לחלופין לעזוב.
מי שחושבת להתחתן - רצוי מאוד מאוד מאו-ד לשים לב איך הבן אדם מתנהג במצבים של קונפליקטים.
אם ככה הוא 'יודע' לריב - אז לקחת מהר את הרגליים וללכת.

אני חושבת שאחד הדברים שיכולים להעיד על אפשרויות לזוגיות טובה - זה שיודעים איך להתנהל גם באי הסכמות.
כשאני למשל נתקלת במישהו שדבר ראשון 'גולש' להאשמות - זה מיד מדליק לי נורה אדומה ומהבהבת. וזה אפילו עוד לפני השימוש במילים לא יפות.

ככל שהצדדים יותר מודעים לעצמם ולאחריות שלהם על עצמם ועל רגשותיהם - הדיון יכול להתנהל בצורה יותר מכבדת.
למשל, כשמישהי נפגעת אז במקום להגיד משפט כמו: 'רשע אחד, לא אכפת לך ממני בכלל'
אם היא מודעת לעצמה, אולי היא תגיד משהו כמו 'זה כואב לי כשאתה מתנהג ככה. כשאתה עושה כך וכך זה גורם לי להרגיש כאילו לא אכפת לך ממני, זה גורם לי להרגיש דחויה' וכד'.
וזה נשמע אחרת לגמרי.
(המיקוד עובר למה ש-אני מרגישה, במקום האשמה כלפיו, מה שיכול לגרור יותר שיתוף פעולה).

לכן,
כשמכירים מישהו מאוד מאוד חשוב לשים לב איך הוא מתנסח כשהוא כועס. מה שיכול לעזור למנוע מנפילה לקשרים אלימים.
ושוב, אם כבר נמצאים בקשר אלים - חשוב לא לאפשר לזה להימשך. להבין שזה יכול להיות אחרת.

אהבתי את הדברים שאהבת עולם כתבה.
זה נכון- זו אלימות.
חז"ל: אדם ניכר בכוסו , כיסו וכעסו.

---

ישנם דברים שבשביל לדון בהם אני יודעת שעדיף לא להיות רעבים, עיפים, לפני מחזור, באמצע מחזור (בן זוגי אומר שנשארו בערך יומיים שפויים כל חודש..) באמצע חמסין נוראי או באיחור גדול לאיזה אירוע .
לכל אחד יש את הרגישיות שלו וטוב להיות מודע להן וגם לשים לב לאלו של זולתו .
יש 'יבלות', נושאים שהם גם ככה שנויים במחלוקת- ושיקום הזוג שאין לו כאלה -לא צריך להעיר שדים מרבצם אלא אם כן יש לכם אמצעי לחימה בשדים משתוללים, חדר אטום , רחוק מהילדים היקרים שלכם , שלא צריכים לגדילה , לדימוי העצמי שהם וכ' מפגשי שדים ורוחות .

אין בנמצא אמצעי לחימה נגד שדים (עדין לא קראנו את כל ספרי הרי פוטר , אולי בספר מס. 534 יש איזו התיחסות).
מה שיש זה יועץ נישואים, לימודים כמו תיקשורת מקרבת ,בי"ס להורים ,וכ'
אפשר לריב בתנאים מוגנים , שעה או שעתיים בשבוע לבוא ולשפוך הכל - אבל בצורה מודרכת ומבוקרת.

---

אני עושה עבודה שחלק ממנה מתואר בדף 'לאן הולכת האנרגיה המשפחתית',עבודה שהיא מונחית בתקשור ובתיקשור עצמי .מועלות הרבה דרכים להתמודדות עם הכעס והריב , לכל אחד מתאימה דרך מסוימת ולכל מצב ואת הדברים האלה בדיוק אחנו חוקרים .
ואם בכלל יש פה על מה לריב ואם היחסים האלה בכלל תורמים או לא .
לצחוק על הפחד - בעצם מה שמוביל לריב הוא שהנה הולכים לחטוף לי את השטיח מתחת לרגלים ואז, מה אעשה?
ואחרי שכבר 'צנחתי חופשי 'אל תוך הפחד והסתכלתי לו בעינים מימין ומשמאל ,מהכי למטה שאפשר-ובאמצעות מה שראיתי עליתי בבלון פורח של צחוק מחוסר רסן, אני באה ממקום הרבה יותר נקי מציפיות.

בעצם מה שמוביל לריב הוא שהנה הולכים לחטוף לי את השטיח מתחת לרגלים

אצלי - בול !

כמה פחד יש בי.
ואז נעמדת על הרגליים האחוריות, שרק שרק לא יחטפו לי !!!
נאחזת בציפורניים. כמעט בכל דרך אפשרית.
(אבל כן, גם שם, מנסה לשמור על כבוד בתקשורת).

ואם רק היה אפשר למוסס את הפחד הזה - כמה הרבה פחות הייתי צריכה לריב.

לחשוב-להבין-לזכור שבן הזוג רוצה רק בטוב ושאם אם הוא/היא מדברים ומכאיבים זה כי להם כואב. ולנסות לראות מבעד לכאב את הדברים כשלעצמם. אני מאוד מאמינה שבן/בת הזוג הם מַרְאָה ומשקפים לנו דברים שאנחנו צריכים לעבוד אצלנו.
שתי האגורות שלי @}

_זה כואב לי כשאתה מתנהג ככה. כשאתה עושה כך וכך זה גורם לי להרגיש כאילו לא אכפת לך ממני, זה גורם לי להרגיש דחויה' וכד'.
וזה נשמע אחרת לגמרי.
(המיקוד עובר למה ש-אני מרגישה, במקום האשמה כלפיו, מה שיכול לגרור יותר שיתוף פעולה)._

מה עושים אם גם כאשר אני נוקטת בטכניקה התקשורתית הנ"ל התגובה היא:

"לא נכון, את לא באמת מרגישה ככה. את רק מחפשת לריב איתי."

זה מאוד מתסכל לשמוע אותו מבטל לי את הרגשות והדברים שבאמת מפריעים לי.

אשמח לרעיונות איך מגיגבים בצורה בונה ויעילה.

"לא נכון, את לא באמת מרגישה ככה. את רק מחפשת לריב איתי."
משפט כזה הוא באמת מאד מכעיס ומתסכל. עם זאת אם מגיבים מהמקום המתוסכל זה לא יוביל לשום דבר מקדם.
אם תכתבי מה קרה בדיוק אפשר יהיה להתייחס. בינתיים מה שאפשר לעשות הוא לבקש מבן הזוג הסבר. למשל אפשר לשאול אותוו: (לאחר שבדקת ששניכם זמינים) "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאני מחפשת לריב איתך?"
נראה שתקבלי אינפורמציה חשובה.

הי חני,

אני אנסה את ההצעה שלך, תודה.

בקשר לתת יותר פרטים אני לא בטוחה שאני יכולה כי זה לא קרה רק פעם אחת או שתיים. זה דפוס קבוע של מריבה. קורה הרבה מאוד. כאשר אני מעלה דברים שמפריעים זה הצורה שהוא מגיב. הוא מתקיף חזרה אפילו אם השתמשתי בתקשורת מקרבת.

ולענין-
לריב צריך לדעת
ויתרה מכך צריך בן/בת זוג שישתפו עם כך פעולה.
צורות דיבור כמו שהוא מדבר - מבחינתי- עד כאן
אבל...
יתכן ודיבור זה נותן לו מקום לפרוק תסכולים
השאלה האם את מוכנה/רוצה/יכולה להכיל זאת?
איפה האהבה בינכם?
האם יש תשוקה?
הרבה שאלות
תחפשי את התשובות ואז תתקרבי לענין המריבה אולי ממקום
או לא מתפשר או ממקום שמעיף מעליך
בכל מקרה
שום מהלך לא לעשות בחיפזון
נכון להועץ במי שאת סומכת שמכיר את שניכם
בהצלחה.

מה לגבי מצב שבו בנזוגי מתקשה מאוד כשאני מתחילה להגיד "אני מרגישה ש" (לדוגמא, אני מרגישה שאתה לא מעריך אותי)
אני יודעת שזה לא "אני מרגישה" קלאסי, אלא יותר אני חושבת...
אבל ניחא.
אחרי די הרבה זמן ביחד ועם שיחות עם המון המון כבוד מצידו, יש קצת בעיה כשאני אומרת לו משהו כזה
כי אז הוא אומר לי "טוב, אם זה מה שאת מרגישה אני לא יכול להתווכח עם זה, אין לי שום דרך להגיב על זה"
אני רואה שזה מאוד מתסכל אותו. כי הוא ממש לא מסכים אבל מצד שני כבר הסברתי לו בעבר שכשאני אומרת לו מה אני מרגישה
זה לא לעניין ישר להסביר למה זה לא נכון. אז עכשיו הוא ממש לא יודע איך להגיב למשפטים מהסוג "
כשאתה עושה כך וכך זה גורם לי להרגיש כאילו לא אכפת לך ממני, זה גורם לי להרגיש דחויה' וכד'.
שאני משתמשת בהם הרבה.
הוא פשוט נאלם ומיואש ולא יודע איך להמשיך משם וגם אני לא...

מה לגבי מצב שבו בנזוגי מתקשה מאוד כשאני מתחילה להגיד "אני מרגישה ש" (לדוגמא, אני מרגישה שאתה לא מעריך אותי)
בטח שקשה לו. כי זו האשמה במסווה של "אני מרגישה ש".
האם הוא כן חש הערכה כלפייך?
יכול להיות שהוא חש כלפייך הערכה אבל אין תיאום בין הדרכים שהוא מביע את זה לבין מה שאת מצפה ממנו.
אתם צריכים, נדמה לי, לרדת יותר לפרטים. ואת יכולה אני מניחה להיות יותר מדויקת.

_הוא ממש לא יודע איך להגיב למשפטים מהסוג "
"כשאתה עושה כך וכך זה גורם לי להרגיש כאילו לא אכפת לך ממני, זה גורם לי להרגיש דחויה" וכד'.
שאני משתמשת בהם הרבה.
הוא פשוט נאלם ומיואש ולא יודע איך להמשיך משם וגם אני לא..._
כי את אומרת לו מה לא לעשות
האם את מציעה לו מה כן לעשות?
האם את מקפידה תמיד תמיד לתת לו פידבק חיובי על דברים טובים שהוא עושה בשטח?
האם יש לך תמונה ברורה יותר של מה את כן מצפה ממנו (ולא רק מה לא)?
במשפט אחד, האם את בונה על החיובי, או רק על השלילי (מה הוא לא עושה בסדר)?

לבנות כמה שיותר על החיובי, ולהדגים בעצמך.
לדבר כל הזמן על הציפיות שיש לכם זה מזה.
ביום טוב (לא תוך כדי מריבה) לשאול אותו איזו התנהגות שלך גורמת לו להרגיש מוערך, ואיזו התנהגות שלך גורמת לו להרגיש דחוי.
ולקחת מזה מסקנות! יכול להיות שתופתעי לגלות, שמשהו שאת אומרת בשיא התמימות גורם לו להרגיש לגמרי נאחס. אז את יכולה להגיד, בכנות, משהו כמו: "באמת? לא ידעתי שככה אתה מרגיש. אני באמת אנסה לשנות את זה".
ואחר כך אתם יכולים להשוות את הציפיות שלכם, ואת האופן שבו אתם תופסים דברים שהשני אומר.
ולברר איפה יש ביניכם פערים בתקשורת, שבהם הוא אומר (או לא אומר) משהו בכוונה טובה, אבל כשזה מגיע אלייך את מפרשת את זה באופן אחר. ולנסות להתאים את עצמכם יותר זה לזו, מבחינת הניסוח.

המשפט הקלאסי בנושא הזה הוא: "אני יודעת שאתה מתכוון לטובה כשאתה אומר /עושה , אבל בכל זאת זה גורם לי להרגיש ________, אפילו שאתה לא מתכוון לזה. אתה חושב שתוכל להגיד את זה קצת יותר _______? זה ירגיש לי הרבה יותר טוב". ואז לעודד אותו להגיד לך אילו דברים שאת אומרת זקוקים לניסוח מחדש!
ככה אתם מכירים בזה שאתם למעשה מדברים שתי שפות שונות (מצב נפוץ למדי), ושאתם לומדים לתרגם את עצמכם, כל אחת לשפה האינטואיטיבית של השני.

הבעת הרגשות היא אמצעי התקשורת הבינאישית הטוב ביותר שיכול להיות. והוא אמצעי עוד יותר טוב כשמדובר ביחסים בין בני זוג.
מטרת הבעת הרגשות היא שיתוף בן הזוג במה שאת מרגישה. לעורר אמפטיה. להביא את בן הזוג להתייחס למה שאת מרגישה.
בהבעת הרגשות צריכה להיות הבעת הרגשות עצמם, מה את מרגישה! לא שימוש ב"אני מרגישה", כדי לעטוף את ההאשמות בעטיפה רכה מעט יותר.

אני מרגישה שאתה לא מעריך אותי. אני מרגישה שלא אכפת לך ממני. אני מרגישה שאתה לא מקשיב לי. - בכולם ישנה האשמה עטופה בעטיפה רכה מעט.

כדי להבין את זה, תחשבי על הבעת הרגשות שגברים אומרים בתקופת החיזורים לפחות – אני אוהב אותך. אני נהנה בחברתך. אני נמשך אליך. כולם הבעה של מה אני מרגיש.
כדי להתמודד עם הרגשות שלך, את חייבת קודם כלל לברר עם עצמך, מה את מרגישה במקרים האלה. את מרגישה דחוייה? את מרגישה מתוסכלת? את מרגישה חסרת בטחון? את מרגישה שאת לא שווה?
וגם, מה זה מעורר בך? חוויות עבר, חוויות ילדות בהן את היית במקומות נמוכים ומושפלים. למה את כועסת. למה את נעלבת.
כשתדברי איתו על מה שאת מרגישה במקרים כאלה, (וזה אפילו לא חייב להיות ממש ברגע התרחשותם, זה יכול גם להיות בשיחות שלוות), - הוא עצמו ירגיש צורך לשפר את הרגשתך. את אפילו לא תצטרכי להגיד לו מה לעשות. הוא יתחיל לחפש דרכים, וגם ישאל לעצתך.
כשהוא ישאל אותך, אל תגידי לו מה לעשות. ספרי לו מה יכול לגרום לך להרגיש טוב ונעים.
למשל – אני מרגישה טוב ככשאני שותה כוס קפה מיד כשאני מתעוררת. ואם הוא ישאל: מה? את רוצה שאביא לך קפה למיטה?, את יכולה לענות שזה יכול להיות רעיון נחמד.

_# איך אפשר להתמודד עם חילוקי דעות בלי לריב (אפילו בנושא טעון כמו גידול הילדים)?
# איך אפשר לריב "יפה", לריב בלי לחצות קווים אדומים? (או, נגיד, קווים אדומים מדי; אם לא אומרים דברים שמצטערים עליהם אח"כ זה לא ממש נקרא ריב... אבל אני מניחה שלכל זוג יש קווים אדומים שאם עוברים אותם, הריב הופך מסתם ריב לריב מכוער)
# איך אפשר לעבור ממצב של ריב למצב של פיוס בלי שיישארו משקעים?_

אני חושבת שסדר השאלות הפוך . קודם כל צריך ללמוד איך לריב. (סעיף 2)

אז איך באמת לריב?
כמה טיפים:

• קודם כל, לוודא שאין פה מקרה של אלימות מילולית (מלים הורגות יומן קריאה, סימני התעללות בזוגיות)

• לצאת, לצאת, לצאת מהמקום האגואיסטי שלך כמה שיותר מהר, ולנסות לראות את הסיטואציה מלמעלה.

הכי קל זה להתפתות לרגשות כעס ועלבון, ולהיתקע אתם. ומה שיותר גרוע - לצפות מהאדם השני שיעשה את כל עבודת הפיוס והתיווך.
עוד דבר בעייתי זה לוותר לחלוטין על הצד שלך לטובת תפקיד המפייסת הלאומית. זה יכול לעבוד נהדר נקודתית, כצעד זמני עד שהרוחות נרגעות, אבל בתור אסטרטגיה את עלולה למחוק את עצמך וזה משאיר משקע של מרירות הולכת וגדלה. המחיר גבוה מדי.

אז מה כן? כן לעצור, אולי לחכות ולהתקרר קצת, אולי לפרוק את הכעס בדרך שאינה מזיקה, רצוי הומוריסטית, ואז לגשת לעניין מערכתית: מתוך הבנה ואמפתיה לשניכם. לשני הצדדים.
אם את לא מסוגלת לעצור ולהתעלות - לפחות לתת לבנזוג סימן קטן שזה זמני, ושאת מאוד היית רוצה לעשות את זה. (זכורה לי מריבה בלתי נשכחת, שבה רתחתי וכעסתי עליו (בצדק גמור, והוא גם חשב שבצדק), וגמרתי ב"אני לא רוצה שתדבר אתי יותר!" וסובבתי אליו את הגב (זה היה במיטה). ואז כמובן ידעתי שאכלתי אותה כי נורא רציתי שהוא יפייס אותי, אבל ידעתי שבתור חבר ממושמע הוא לא יעשה את זה, כי אמרתי לו לא לדבר אתי... אז הסתובבתי ואמרתי לו: "תבדוק עוד עשר דקות אם אני עוד ברוגז". ומיד הסתובבתי חזרה. כמובן שמעולם לא הגענו לסופן של העשר דקות האלה, כי תוך חצי דקה כבר התחלנו לגחך ולצחקק. המשפט הזה הוציא את האויר מהבלון הנפוח של הכעס)

• הומור. חיוני!!!!! מריבה מתרחשת בדרך כלל כששני בני הזוג לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות, ננעלים לתוך התסריט שלהם (אני רק עובדת ועובדת פה והוא רק יושב סרוח על הספה!!), ומאבדים זמנית את היכולת לאמפתיה. הומור כללי, הומור עצמי, קצת לגלוג עצמי טוב לב, יוציאו את הרוח מהבלון הנפוח הזה שאנחנו נהיים כשאנחנו רבים. פארודיה על עצמך תמיד עובדת, ומומלצת. פארודיה על האדם השני עשויה לעבוד - אבל רק אם היא נעשית בטוב לב ואם האדם השני מסוגל לצאת מתוך עצמו. אז צריך לעשות את זה בזהירות כדי שהפרודיה לא תהפוך לסרקאזם שפוגע עוד יותר.

מה זה פארודיה על עצמך? למשל: "אני כועסת! אז עכשיו אני אצעק עליך שעה שלמה ולא אכפת לי כלום. למה לא רחצת כלים? למה לא סידרת את הבית? למה לא צבעת את הקירות ושיפצת את האמבטיה והבאת לי פרחים וקנית לי סוס? כן, סוס! אני רוצה סוס עכשיו! מיד! וגם שתי עזים ושלוש תרנגולות! ואם לא תאסוף את הזבל שלהם מהסלון לגינה, כל יום, אני כבר אראה לך מה זה!!!!!"
בקיצור, את מתחילה מהחלק הריאליסטי, ומפליגה למחוזות ההזויים ביותר שאת יכולה להגיע אליהם. כיוון שהוא ממילא מרגיש שמלכתחילה הטענות שלך היו קצת הזויות (למה לא רחצתי כלים? כי עבדתי כמו חמור כדי לפרנס אותנו!), ההגזמה תביע בעצם אמפתיה לתסכול שלו על כך שאת באה אליו בתביעות שקשה לו מאוד למלא.

אם הבנאדם אוהב את מונתי פייתון (או אפרים קישון, כל הומוריסטן אחר), תשתדלי להשחיל לכעס שלך ציטוטים רלוונטיים מהחומר שלהם, וקנית את עולמו.

• עוד וריאציות להגזמת הכעס: "הליכה כיעוסית" בפנים זעופים-עד-כדי-גיחוך, במעגלים או מצד לצד של החדר, תוך השמעת נהמות מוגזמות. "תנוחת הג'וק המת" - להבעת הרגש של "נשבר לי מכל העולם", שכיבה על הגב עם הידיים והרגליים באויר. קפיצות נרגזות מעלה מטה. "כובע כיעוסים" - כל כובע מגוחך שהוא, רצוי מבד עבה ומרופד ונעים סביב הראש (סטייל כובע מחשבות נפאלי), שאותו חובשים כל פעם שהכעס קשה מנשוא. הבד העבה והמרופד נותן תחושה עמוקה נעימה סביב הראש ומרגיע את מערכת העצבים (בדוק). הצבעוניות מגחיכה את המעמד, והאלמנט הטקסי של חבישת הכובע מרגיע את הרוחות (של שניכם). לא חייבים כובע! אפשר כל פריט לבוש אחר!

• להימנע בכל מחיר ממילים שהן סכינים חדות, עלבונות וגידופים. אם אתם בכל זאת "בעניין", לקבוע שאתם חייבים להשתנות ולהפסיק עם זה. ללמוד לעצור מיד אחרי שהמילה נאמרה, ולהתנצל מיד! אחר כך ללמוד לעצור באמצע המילה. ואחר כך ללמוד לעצור שניה קודם, ולהגיד "אוף, איך בא לי לקלל". לחפש אלטרנטיבות להבעת הרגש! אלימות מילולית - לא בבית ספרנו. הנזק קשה מנשוא.

• לדסקס ריבים, עניינים מורכבים וחילוקי דעות על כוס תה (או קפה, או שוקו משובח, או מיץ גזר). משהו שאהוב על שניכם ומרפד את שניכם. להקדיש זמן לעניין. כמו כן: לשבת זה מול זו או זה ליד זו, לגעת, לחייך, להחזיק ידיים.

• להתפייס! אני מצטערת שצעקתי עלייך. זה באמת לא היה נעים. אני כבר לא כועסת. או: אני עדין קצת כועסת, והייתי מאוד רוצה שנדבר ונברר את העניין הזה. או: אני מצטערת שצעקתי עלייך. נראה לי שיש בינינו אי הבנה. או: הייתי רוצה שנגיע להסכמה בנושא הזה כדי שנדע מה לעשות בפעם הבאה. או, המשפט הקבוע שכבר נהיה מוסד בבית שלנו: "בא לך לשבת על כוס תה?"

• אמפתיה. אבל את זה פירטתי בפוסט הקודם שלי... לדבר מתוך ראייה כפולה של המצב: איך שזה מהצד שלו ואיך זה מהצד שלך. במשפט אחד!

• לבנות על החיובי. כבר אמרתי. להציע הצעה פרודוקטיבית במקום להאשים. להדגים התנהגות אוהבת במקום לבוא בטענות על התנהגות פחות אוהבת שלו. להקפיד לתת פידבק חיובי מפורש על כל התנהגות מוצלחת שלו.

• וכהמשך: להקפיד שהפידבק החיובי לא יכלול עוקץ פולני! יש לי חברה, יברך אותה האל, שמתמחה בעוקצים פולניים בלתי מודעים. למשל: "איזה יופי ששאבת את השטיח, כי דברך כלל אתה לא עושה את זה עד שאני לא מנג'סת לך". ואחר כך היא מתפלאת שבעלה נעלב מהמחמאה . מחמאה צריכה להיות "נטו". נקייה, חיובית ונעימה לאוזן מהתחלה עד הסוף.

אז הסתובבתי ואמרתי לו: "תבדוק עוד עשר דקות אם אני עוד ברוגז". ומיד הסתובבתי חזרה. כמובן שמעולם לא הגענו לסופן של העשר דקות האלה, כי תוך חצי דקה כבר התחלנו לגחך ולצחקק. המשפט הזה הוציא את האויר מהבלון הנפוח של הכעס



תמרוש, אחלה עצות.
תודה !

<המחכימון: 'מותר לכעוס' >

אני מציעה ללמוד תקשורת מקרבת (ביחד או לבד - גם אם רק את תלכי ללמוד זה יעשה שינוי גדול בשבילך, ואני מאמינה שבכל מערכת יחסים שאת נמצאת בה)
בן זוגי ואני התחלנו לא מזמן את קורס היסודות של מרכז מיתרים , שהוא המרכז שמלמד בארץ תקשורת מקרבת, אבל יש גם מנחים בכל רחבי הארץ שפותחים קבוצות.
אם לא מתאים לכם קורס, אתם יכולים לפנות ליעוץ אישי במרכז מיתרים שיעזור לכם להבין מה קורה בתקשורת ביניכם.
הרעיון הוא לא להימנע מקונפליקטים אלא לנהוג בהם נכון. לא לנצח או להפסיד, לא לפגוע ולא להיפגע, אלא להתחשב בצרכים של שני בני הזוג, לגלות אמפתיה והבנה. זה מה שאנחנו לומדים. לא פשוט בכלל, אבל שווה כל שקל וכל מאמץ.
יש גם:
Nvc תקשורת מקרבת

ואני אומרת שוב- לכי על זה גם אם את לבד בעניין, גם אם בן זוגך מכחיש שיש בעיה בכלל. תתחילי מעצמך. המודעות העצמית שלך תגדל, ההבנה שלך את כל מערכת היחסים תגדל....

בהצלחה!

"מותר לכעוס"
אז זהו שלא ממש.
מותר לכעוס אבל לא:
לקלל, לקנטר, להעליב, להטיח דברים, לפגוע, להכאיב, להשפיל.
אני חושבת שזו הנקודה העיקרית: לכבד זה את זה. בלי הנחות. בלי ויתורים (אני נורא כועסת אז מותר לי לצעוק. לא. אסור. אסור לצעוק על אנשים. אפשר בחוף הים על השחפים).
אני מהאסכולה של החוקים הנוקשים בענין הזה. והדבר חל על כל סוגי היחסים האנושיים שהם. בין בני זוג, עם הילדים ועם כל מי שמסביבנו. החוקים הם ברורים, חד-משמעיים, ולא ניתנים לשינוי: לא צועקים, לא מקללים, לא מעליבים.
להימנע בכל מחיר ממילים שהן סכינים חדות, עלבונות וגידופים.

תמרוש רוש
קלעת בדיוק
בטח שקשה לו. כי זו האשמה במסווה של "אני מרגישה ש"
לא יכולה לכתוב עכשיו, אמשיך אחר כך...

_האם את מקפידה תמיד תמיד לתת לו פידבק חיובי על דברים טובים שהוא עושה בשטח?
האם יש לך תמונה ברורה יותר של מה את כן מצפה ממנו (ולא רק מה לא)?
במשפט אחד, האם את בונה על החיובי, או רק על השלילי (מה הוא לא עושה בסדר)?_

ממשיכה...
כן, אני נותנת לו פידבק חיובי, הרבה פעמים.
אבל לפעמים זה מרגיש קצת מאולץ כזה.
אני אומרת לו הרבה פעמים נגיד "איזה כיף ששטפת את הכלים, ממש נעים לי להכנס למטבח עכשיו" (אני באמת מרגישה וחושבת ככה
אבל לפעמים נראה לי שזה קצת כמו לדבר לילד קטן...)

פשוט לפעמים אני כל כך מנסה להתאפק ולדבר איתו בצורה הטובה והחיובית והנכונה (ומצליחה גם. אומרת לו מה אני כן מצפה וכו')
אבל בסוף אני פשוט מאבדת את זה, אם אני עצבנית נורא
ואז אני מתחילה בדיבור המאשים והלא נעים הזה.

אני באמת אוהבת אותו והוא בן זוג מדהים ! הוא אדם כל כך נעים ומכבד, במריבות (שהם יותר וויכוחים/דיונים)
הוא באמת מכבד ומדבר ממש בנעימות ובניסיון ללבן. הוא אפילו לא מרים את הקול... (חוץ מלעתים ממש נדירות)

לפעמים זה מתסכל כי תמיד אני מרגישה שאני זו שגורמת את הבעיות בזוגיות. גם תמיד כשאני מאשימה אותו או כועסת עליו,
אני מבינה בדיעבד לאחר שהוא מסביר לי את הצד שלו שהכעס שלי לא היה מוצדק. אבל לפעמים זה כל כך מתסכל
כי תמיד יש לו כאילו הסבר ממש טוב למשהו שממש עצבן אותי.
ואני מאוד מבינה את זה שהבעיה היא תמיד אצלי, כלומר, תמיד אני זו שבוחרת להתעצבן ולכעוס. אבל זה קשה כל הזמן לקחת אחריות.
אני סובלת משתלטנות וביקורתיות יתר... ומרצון שהכל יהיה כמו שאני אומרת. אני כאילו מנסה שהוא יחיה כמו שאני רוצה...
זה לא שהוא לגמרי טלית שכולה תכלת אבל רב הבעיות מגיעות ממני...

תמרוש רוש
תודה על התגובות המושקעות שאת כותבת !

להאשים את עצמך זה גם לא רעיון כל כך טוב,לפי מה שאת מתארת זה ממש "צריכים 2 לטנגו"

תמרוש רוש הלוואי שהייתי יכולה לגריין את כל מה שכתבת, עצות נהדרות!

תמי אמא לשתיים

• "מותר לכעוס"

אז זהו שלא ממש.
מותר לכעוס אבל לא:
לקלל, לקנטר, להעליב, להטיח דברים, לפגוע, להכאיב, להשפיל.
אני חושבת שזו הנקודה העיקרית: לכבד זה את זה. בלי הנחות. בלי ויתורים (אני נורא כועסת אז מותר לי לצעוק. לא. אסור. אסור לצעוק על אנשים. אפשר בחוף הים על השחפים).
אני מהאסכולה של החוקים הנוקשים בענין הזה. והדבר חל על כל סוגי היחסים האנושיים שהם. בין בני זוג, עם הילדים ועם כל מי שמסביבנו. החוקים הם ברורים, חד-משמעיים, ולא ניתנים לשינוי: לא צועקים, לא מקללים, לא מעליבים.*
אני לוקחת את המשפט הזה שלך מעתיקה אותו עוד היום לדף ביומן וקוראת אותו עד שיטמע בתוכי.
תודה, תודה ושוב תודה

אתמול חשבתי על שני דברים ואני כותבת אותם כאן, בשביל לזכור:

1. אם החלטת לא להגיד לבן זוג שלך משהו (במקרה שלי הערה מטומטמת של אמא שלי על הנהיגה שלו) אז באמת אל תגידי. תשכחי מזה, אל תשמרי את זה, בכוונה או שלא, כנשק לאיזו מריבה.
2. אחד הדברים שאני עושה כל הזמן ומכיוון שהופנה אלי לאחרונה הבנתי כמה זה לא הוגן ואיזו מגה-מניפולציה יש פה. אל תשתמשי בטיעון: "ודווקא עכשיו (הדגשה של עכשיו +משיכה באף) כשאתה יודע שאני עצובה/מדוכאת/עמוסה/חולה/מוציאה את הקרפדות לטיול..." אם הוא היה יודע, סביר להניח שהוא לא היה עושה. אף אדם לא נושא אצלו תמונה מנטלית בלתי פוסקת באשר למצב רוח או המצב הפיזי של בן/בת זוגו. זה לא הוגן, איך אפשר בכלל לענות לטענה כזו?

_אני מבינה בדיעבד לאחר שהוא מסביר לי את הצד שלו שהכעס שלי לא היה מוצדק. אבל לפעמים זה כל כך מתסכל
כי תמיד יש לו כאילו הסבר ממש טוב למשהו שממש עצבן אותי._
ואם הכעס מוצדק, זה משנה?
אולי במקום לכעוס, את יכולה להסביר לו את הצד שלך.

אם החלטת לא להגיד לבן זוג שלך משהו (במקרה שלי הערה מטומטמת של אמא שלי על הנהיגה שלו) אז באמת אל תגידי. תשכחי מזה, אל תשמרי את זה, בכוונה או שלא, כנשק לאיזו מריבה.
כ"כ נכון. (לצערי "בורח" לי לפעמים )-:)

שתי עצות שעוזרות לנו לריב טוב יותר:

1) במהלך ריב, הראשון שמצליח לוותר קצת על האגו- יוצר מגע פיזי קל.
זה בד"כ יד על יד, או אפילו רק להתיישב ממש קרוב לשני. (חשוב להיות עירניים- יש כאלו שדווקא צריכים מרחק פיזי בסיטואציות כאלו).
תוך כמה שניות מרגע שמתקרבים- הריב הופך להיות שיחה רגועה + קשב לשני.

2) לקבוע פגישות יזומות בהן מדברים על הבעיות/קשיים.
המטרה היא לתת מקום לקשיים ולתסכולים לא ממקום של ריב, אלא באווירה של הכלה.

המסר הזה הוא לגברים בלבד. (למרות שהנשים הן רוב מוחץ כאן).

מה עושים כשמתחיל ריב עם האשה?
קודם כל חשוב מאוד שתדע ותפנים - אין כל טעם להתווכח עם האשה! אמנם כל ריב וסכסוך הם דברים שכדאי להימנע מהם, אך הריב שלך עם אשתך ממש מיותר. לאשה יש יכולת מילולית הרבה יותר טובה מאשר לגבר. בויכוח ובריב (מילולי) האשה תמיד מנצחת ואתה תמיד מפסיד. גם אם אתה "מנצח" בויכוח, בסופו של דבר אתה מפסיד. כי אם קורה שאתה "מנצח" אותה בויכוח, היא כועסת. וכשהיא כועסת, זה ממש ממש ההפסד שלך. אתה לא יכול לבוא לאשתך בטענות, כי בטענות היא יותר חזקה ממך.

מה אתה כן יכול לעשות?
כשהיא באה אליך בטענות, בשום אופן אל תענה לטענות שלה בטענות משלך. בטענות, אתה חלש יותר ממנה.
אתה יכול להסביר לה את עמדתך. להסביר לה מה אתה חושב או מה אתה מרגיש. להסביר לה, ולא להתווכח איתה. כל הזמן תזכור כי בויכוח היא מנצחת. תכניס לך את זה טוב לראש. כשאתה בא להסביר את עצמך, אתה לא יכול להשליך את זה עליה, כי זה כמו לבוא בטענות! קודם אתה צריך לשאול אותה, אם היא מוכנה לשמוע מה דעתך / מה אתה חושב / מה אתה מרגיש. להגיד לה שאתה רק רוצה להגיד לה מה אתה מרגיש או חושב. אם תשאל אותה יפה, היא תקשיב. אם היא תענה לך משהו שנדמה לך, שעלול לגרור אותך לויכוח, תגיד לה במפורש, שאתה לא רוצה להתווכח איתה. אתה רק רצית להגיד מה אתה חושב / מרגיש.

קל לפייס את הגבר, קשה יותר לפייס ולרצות את האשה, ויש לה סיבות לכך. זה התפקיד של הגבר לפייס ולרצות את האשה. אל תתלונן, אתה הגבר וזה התפקיד שלך. אשה לא מסופקת ולא מפוייסת, זו צרה צרורה! היא לא אשמה! ככה אלוהים ברא אותנו. גם אם אתה לא דתי, והתנ"ך הוא רק מיתולוגיה עבורך, זכור - כשהאל אמר לאשה: 'ואל אישך תשוקתך', זו לא היתה ברכה, זו היתה ענישה. מצד שני, אתה גם יודע שהאשה שאיתך כשהיא אשה מפוייסת מחוזרת ומסופקת היא פרי גן העדן. לא פחות. אל תשכח, אתה זה שצריך לחזר אחריה. ייתכן שהפסקת לחזר אחריה, ייתכן שאתה חושב שאם התחתנתם אז הכל מובן מאליו. אתה טועה! גם כשהיא נענית לפניותיך / לבקשותיך / לדרישותיך, כולל המין, אם זה לא בא ממקום של חיזור ריצוי ופיוס, זה הגורם שמתסיס מריבות. אפילו אם היא לא יודעת שזה הגורם. 'והוא ימשול בך', זה לא השלטון שלך, זה החיזור! זו התלות שלה בחיזור. אשה מחוזרת היא אשה שמחה. החיזור קוטל דכאונות, וימנע את המריבות.

שוב, אל תתלונן, אתה הגבר, וזה התפקיד שלך. תניח לאגו הגברי שלך. אל תחשוב אפילו, שאם אתה המפרנס העיקרי / היחיד, יש לך זכות יתר. לא רק שאין לך זכויות יתר, אין לך ברירה, אלא לוותר לה. זו לא כניעה ולא פגיעה בכבוד הגברי. אתה לא מפסיד כלום, אתה יכול רק להרויח . האשה היא עקרת הבית, "עקרת" המשפחה. העיקר של המשפחה. בלי האשה אין משפחה. (אבל יש משפחות בלי גבר). אם תוותר לה יפה, זה יוכיח לה שאתה מכבד אותה, והיא דווקא תכבד אותך. "דבר אלי בפרחים אהובי", זה לא רק שם של שיר ישן. זו הדרך לדבר לליבן של נשים. לא חייבים להביא כל הזמן פרחים, אבל אתה חייב תמיד לדבר אליה בדרך של הפרחים. אם אתה לא יודע "לדבר בפרחים", לך ללמוד!! זה יהיה השיעור הכי חשוב בחייך. אל תחשוש שאם היא ממשיכה בויכוח וממשיכה בטענות, היא לא הקשיבה. כשתבקש ממנה להסביר את עצמך, כשתדבר אליה בדרך הפרחים, גם אם היא ממשיכה לבוא בטענות, היא מפנימה את דבריך.

ייתכן שאתה מרגיש שאתה מתפוצץ ולא יכול להתאפק, (כי האשה יכולה לפעמים לשגע פילים, אז בטח לשגע אותך). תגיד לה שאתה לא רוצה לריב, ולכן אתה מוכרח לצאת החוצה להירגע. צא ותמצא מקום ודרך לפרוק את הכעס אם צריך. אבל לא אשה אחרת! לא ידידה וגם לא חברה שלה. לא אשה. זה לא הזמן לשיחה עם אשה אחרת. זה עלול להגביר את הזעם עליך. אל תעז לחשוב שהיא לא תדע. היא תדע! עדיף שהיא אפילו לא תחשוד. אם כשאתה חוזר, הריב נמשך, ושוב אתה לא רגוע ועלול להתפרץ, צא שוב. אבל תזכור! לא לטרוק את הדלת! חשוב שתגיד לה בנחת שאתה מוכרח לצאת להירגע. כשתחזור ויהיה שקט, זה הזמן לבקש ממנה שתסכים לשמוע מה אתה חושב או מרגיש. *היזהר מלגלוש
לטענות*.

אם זה עדיין לא משכנע אותך, זכור – גם גברים וגם נשים משתוקקים לקשר זוגי, אבל הקשר הוא לא שיוויוני ! בקשר של גבר ואשה, הגבר מרויח ומקבל הרבה יותר ממה שהאשה מרויחה מהקשר שלה עם הגבר. גם ביחסי מין הגבר נהנה הרבה יותר מהאשה. פירוש הדבר - שגם אם אתה זה שמביא את כל הכסף, אתה מרויח מהקשר הרבה יותר, ואתה נהנה הרבה יותר ממנה. את זה אתה חייב לזכור, ולהבין למה אתה צריך להתחשב בה יותר, ברצונות שלה. כי משמעות הדבר שלך, יש הרבה מאוד מה להפסיד. לה, לפעמים, כשאתה לא מכבד אותה, כבר אין מה להפסיד, והיא מחליטה לפרק את הקשר. (זכור, כמעט תמיד זו האשה שמחליטה לפרק. - למה? הסיבות הן במה שכתבתי קודם). בסטטיסטיקה, ה"לפעמים" הזה, כבר עבר את שליש הזוגות הנשואים. זכור, כשהיא חוצה את הרוביקון, לא יעזור בית דין! ואז אתה מפסיד בגדול. היא לא מפסידה. חיזורים לא היו לה, כי אתה לא חיזרת. לפחות נפתח פתח לסיכויים חדשים.

זכור, כשהיא תהיה מרוצה יהיה לה קל לוותר לך, לרצות אותך. זה בטבע של האשה לרצות. לרצות את ילדיה, לרצות את הוריה, וגם לרצות את בעלה, אותך.

בתור אשה, אני חותמת על רוב מה שנאמר כאן.

פלוני אלמונית, האם אתה גבר?

פלוני אלמונית, האם אתה גבר?
עם נסיון

רואים

גבר כותב "ככה אלוהים ברא אותנו???" כשהוא מתייחס לנשים?
לא נראה לי שפלוני אלמונית = גבר. (אם ככה למה לא לבחור בפלוני אלמוני).

מרגישה שמה שנכתב יש בו גרעין של אמת, יכולה להסכים עם חלק מהדברים, כאשר הם מתקיימים בצורה הדדית. הדרך שהוא נכתב בה היא כוחנית, היא מקטינה והיא משאירה את הגבר במקום חדל.
ו - הי! הגבר מרויח ומקבל הרבה יותר ממה שהאשה מרויחה מהקשר שלה עם הגבר. גם ביחסי מין הגבר נהנה הרבה יותר מהאשה. טוב, אני חייבת לחלוק על הדברים האלו בצורה ברורה וחד משמעית.
ראשית - כאשר אחד מבני הזוג "מרוויח" יותר מהשני בקשר - זהו לא קשר בריא. קשר בריא הוא כאשר יש איזון בין השניים.
שנית - הגבר נהנה הרבה יותר מהאשה ביחסי המין? יכולה להסכים שסטטיסטית גברים רוצים יותר מין מנשים. לגבי הנאה - יחסי מין טובים הם אחד הדברים המהנים גם עבור אשה. ואם לא - כדאי לדאוג לזה. יחסי מין טובים ומספקים (וזה כולל הנאה, גיוון וחיבור עצמי ולבן הזוג) חשובים לאשה לא פחות מאשר לגבר.

ככה אלוהים ברא אותנו.
קל לפייס את הגבר, קשה יותר לפייס ולרצות את האשה,

הסטטיסטיקה מגלה כי גברים שחיים עם אשה, מאריכים ימים יותר מגברים החיים בגפם. לעומת זאת נשים החיות לבד מאריכות חיים לעומת נשים החיות עם גבר
טוב, זו רק סטטיסטיקה

כאשר אחד מבני הזוג "מרוויח" יותר מהשני בקשר - זהו לא קשר בריא. קשר בריא הוא כאשר יש איזון בין השניים.
מה שלא בריא, זה אם יש ניצול. או אפילו תחושת ניצול
כששניים יושבים לארוחה משותפת, ושניהם יוצאים שבעים, לא משנה להם מי אכל יותר.

_מה שלא בריא, זה אם יש ניצול. או אפילו תחושת ניצול
כששניים יושבים לארוחה משותפת, ושניהם יוצאים שבעים, לא משנה להם מי אכל יותר._ לא, אבל אם אחד מרגיש שהאוכל שלו יותר טעים משל השני, השני בסופו של דבר גם אם זו לא תהיה תחושתו, יבין שזה מה שמרגיש השני.
אם מישהו מרגיש שהוא מרוויח יותר מהשני בקשר - זה יבוא לידי ביטוי, בדרך זו או אחרת.
גברים ונשים מרוויחים דברים שונים מהקשר, מתוך ראיית עולם שונה - אבל אם זה נבחן כמותית שבאופן גורף אחד "מרוויח יותר" מהקשר - זה קשר חד סתרי, בלי קשר לבטן המלאה.

_ככה אלוהים ברא אותנו.
קל לפייס את הגבר, קשה יותר לפייס ולרצות את האשה,_ אוקי, אם ככה יש מצב שזה גבר.
אם אתה גבר, ואתה חי ממקום שאתה זה שמרוויח ולכן אתה זה שצריך לרצות - כי אתה מרוויח יותר, שווה להסתכל על זה שוב - ולראות מה האשה שאיתך מרוויחה מהקשר איתך ומה אתה נותן לה. כשתגלה את זה - ותמצא את השיוויוניות, אולי תוכל לבוא למקום שבו אתה מוכן להתפשר על תגובותיך ממקום של הבנה ואהבה ולא מתוך חשש שמא תאבד את הכל. (יש לך מה להפסיד - ולכן... זו התחושה שלי מכל המסר הזה. כמו שאני רואה את זה, אף אחד לא צריך לחיות כך).

אולי תוכל לבוא למקום שבו אתה מוכן להתפשר על תגובותיך ממקום של הבנה ואהבה ולא מתוך חשש שמא תאבד את הכל.
מסכים.
ברור (לפחות לי), ממה שכתבתי שאני בא ממקום של נכונות לפשרה, בשום פנים לא בגלל החשש לאבד את הכל. אלא שהנסיון שלי לימד אותי, שהויכוחים והמריבות אולי לא ממיתות את האהבה של הגבר לאשתו, אבל בהחלט מכבות את האהבה של האשה לגבר שלה. (לא רק אני והנשים שהיו לי, גם גברים אחרים שהכרתי והנשים שלהם. זה אפילו משתקף מאוד כאן באתר.) הגבר כמעט תמיד שוכח לבסוף את הכעסים שלו, והאשה לא שוכחת, והכעסים שלה מתגברים עד שהאהבה נמוגה. וזה בגלל קל לפייס את הגבר, קשה יותר לפייס ולרצות את האשה, לכן אני אומר, כי אם אתה אוהב את אשתך, אתה צריך להתפשר דוקא מהמקום של האהבה, כי אחרת תאבד את האהבה שלה, וזה באמת לאבד את הכל. אם אתה לא אוהב את אשתך, אז אין לי מה להגיד.
כיוון שהגישה שלי, שאני לא מתווכח עם האשה, (ולא רק בת הזוג שלי) אז אני בטח לא בא להתווכח כאן. אם אצליח להסביר את עצמי, טוב. ואם לא אז לא נורא.
לגבי הרווח, הצגתי דבר אחד מובהק. לגבי כל השאר שאני חושב שההבדל ברווח קיים, ואת סבורה שאין הבדל ולא צריך להיות הבדל, אז אם את מרגישה שאני טועה, ממש אין לי שום בעייה.

אגב, תקראי מה כתבה
עדי (05.08.2010 12:08)
כאישה ההרגשה היא של מרכז הבית, של המכוונת הראשית של המשפחה, ואף עולם של בחירה בין דרך לדרך בין טוב ורע,כאילו ההגה והמושכות בידיי כאילו נתנו לי את ההכוונה להיות המכוונת לכל הבית כולו, ובדיעבד מומלץ שכל אישה תדע זאת כטיפ לחיים שהתפקיד הוא חשוב.
נדמה לי שזה במילים שלה, מה שכתבתי, וגם שהנה הבדל.

פעם ראשונה שאני כותב כאן, אבל בכל זאת - רציתי לשתף בתובנה קטנה ששמעתי.

הזכירו כאן את "אני מרגישה ש.." - שהבעל תופס כ"האשמה במסווה של אני מרגישה ש...".
שמעתי פעם מאדם חכם - שב"אני מרגיש/ה" יש קאץ' מסוכן. כשאומרים אני מרגיש - אמור לבוא אח"כ רגש ("אני מרגיש פגוע", "אני מרגישה מנוצלת", "אני מרגיש חסר ערך", וכו'). הבעיה היא - שכאשר שמים אחרי "אני מרגיש/ה" את האות התמימה "ש.." - הכל מתהפך. וכך אפשר לקבל "אני מרגיש שעוד מעט עלול לרדת גשם", "אני מרגישה שאתה קצר רוח", "אני מרגיש שמתחיל להיות מאוחר" ועוד ועוד.

בקיצור "אני מרגיש/ה" - זה נפלא,
"אני מרגיש/ה ש..." - הונאה.

בלת"ק.

דוגמא לדו-שיח קצר:

נמר: ע'יעכ'קכע'קןכע'ןק (לא משנה מה אמר, הבעיה היה בטון הדיבור)
נמרה מרגישה שהנימה שהוא מדבר לא נעימה לה, משהו קצת קצר רוח או אולי לוקח אותה כמובן מאליו, או שאולי הכל בראש לה בכלל (בטוח שזה בראש לה), אבל עובדה שהיא מרגישה משהו לא רגיל. נמרה מאד רגישה ולכן לא "מחליקה" אלא שואלת : מה? למה אתה מתכוון? הטון שלך לא היה לי נעים.
נמר (חושב, שוקל, לאן כדאי לפתח את השיחה הזו, כבר די ברור לזוג שהוא לא התכוון להישמע לא נעים או מחוספס): אה, סליחה, זה היה משהו ממאדים...
נמרה (מבינה שהנמר מחפש מוצא של כבוד): אה, אוקי, כנראה שלא השתמשתי בממיר המתאים.
צוחקים.
נגמר.

היה יכול להתפתח גם לריב גדול ומיותר(תיאורטית, עדין לא היה לנו ריב גדול, אולי אנחנו לא מספיק גדולים לזה).

אמא נמרה, יפה רבתם.
(אומרת יפה רבתם אבל חושבת שלא רבתם בכלל. בכל זאת זה היה יפה)

בכל זאת זה היה יפה
במיוחד זה:
ע'יעכ'קכע'קןכע'ןק

_נמר (חושב, שוקל, לאן כדאי לפתח את השיחה הזו, כבר די ברור לזוג שהוא לא התכוון להישמע לא נעים או מחוספס): אה, סליחה, זה היה משהו ממאדים...
נמרה (מבינה שהנמר מחפש מוצא של כבוד): אה, אוקי, כנראה שלא השתמשתי בממיר המתאים._

גדול!!! ממש מצחיק כמה שהדף הזה מצחיק. לא ציפיתי ממנו להיות..
גם דבריו של פלוני שם למעלה, ממש נראו לי כמו קומדיה הזוייה.... כמה שזה נכון! כאילו מישהו מתאר איזה תסריט ידוע של תכנית מערכונים,
וזה החיים שלנו!
אולי לא כל הזוגות ככה, אבל בהחלט הרבה... ממש גורם לי למבוכה לקרוא את זה ולחשוב באיזה מצבים מגוחכים ודומים הייתי, שהייתי צריכה שהגבר שלי יתייחס אלי ככה, ובתכלס, זה באמת עבד.

רוצה להוסיף מהצלחותינו: בסוף אחת מהפרידות היותר מוצלחות שלנו, כשהכל כבר נאמר ללא עכבות, כל העלבונות הוטחו וכל הטינות אווררו, וישבנו ככה באיזה בר אפלולי עם כוסות ויסקי ריקות ולא היה ברור כבר מה יש לעשות, היתה שתיקה ארוכה. כל אחד חשב רק איך לברוח ולא להסתכל לאחור...
ואז נזכרנו שבדרך ראינו פוסטר של הופעה של תיסלם על החוף. שילמנו את החשבון ויצאנו להופעה! בהתחלה היה מוזר. עמדנו, צחקקנו, ממבוכה בעיקר.
לאט לאט תיסלם הכניסו אותנו לקצב, והערב התפתח לטירוף של ריקודים וקפיצות ושחרור וצחוק
היתה גם הרבה תחרותיות בריקוד אבל היא היתה ברוח שטות וכיפית והוסיפה מאוד לשחרור הבלון הנפוח של הכעס
יצאנו מחוזקים, פרודים אך אוהבים.
ממש טוב, אחרי שכבר מסוגלים לריב, ז"א לשמוע אחד את השני עד הסוף ולהשתדל לקחת מזה דברים לתשומת הלב בלי להיפגע,
לדעת שבנוכחות הקשבה, יש תחתית לבור הזה. חופרים וחופרים וחופרים ובסוף באמת לא נשארות מילים. זה מקום מבורך אם עדיין נוכחת האהבה, כי אז המילים מפנות מקום למגע ולהבעת רגש, כי זה כל מה שנותר...
לא לפחד להמשיך עם זה כשזה בא. לשים את האגו בצד ולדעת שלהרשות לעצמי לאהוב, גם אם אני לא מסכימה עם שום דבר שבן זוגי אמר או עשה! לא מפחית מרצינותי בעניין. לא מוריד מערך ההחלטיות שלי. זה רק אומר שאני מרשה לעצמי לאהוב גם בכעס ובריב...

אז להגיע לתחתית הבור הזה וללכת לעשות משהו ממש כיפי ששובר את כל האוירה:) בטח איזו טברנה יוונית זה רעיון מוצלח, מקום שאפשר לשבור את הכלים בכיף...

פלוני אלמונית אפשר להתחתן איתך?

לא, כי אם לגברים שיצאתי איתם היו רבע מההבנות שלך לא הייתי מאבדת כ"כ הרבה שערות בראש ולדעתי גם עשירית מתוחלת החיים.

בקצב הזה אם הגבר הבא שיבוא לא יפסיק להתווכח איתי, וידבר איתי בפרחים במקום בקוצים - אני עוברת צד.

פלוני אלמונית אפשר להתחתן איתך?
בעיקרון, כן. אבל אני צריך לשאול את אשתי אם היא מסכימה.

בסדר גמור מבחינתי ואם היא מסכימה, אל תתווכח איתה, כן.. ?

היא אמרה לי לשלוח לך פרחים
נראה אם המשלוח יעבור @} @}

אבל למה בפלוניות שכזאת. לאן לכוון את ההערצה עכשיו.
חיבור מסוג זה ראוי לו להתפרסם ולהתאדר ולהיכנס לתכנית הליבה, גם של החינוך הביתי:)
ובמרגיעון: המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת".

תודה!
והאמת שנשים מצידן צריכות ללמוד להגיב נעים למחוות ולזהות אותן ולהלל ולשבח.
זה גם משהו שמפוספס עם הזמן והנרגנות.

<גריין: מילים טובות מסלקות עננים שחורים>

הבנתי,
אנחנו שנה מאוד צפופה ביחד, ועדיין לא רבנו
זאת אומרת עדיין לא היה ריב אמיתי, עם צעקות ובכי ודרישות ופיוס...

כל פעם שהוא מנסה לריב, אני, בתור סופר רגישה מתחילה לבכות ולדמוע, שם הריב נגמר... הוא לא מסוגל לראות אותי בוכה

תגידו, איך מתמודדים עם בן זוג שקילל? איך גורמים לתופעה הזאת לא לחזור יותר? גם אם הוא מתנצל...